בזמן האחרון הפכנו להיות מכונת קריאה משומנת: האישה מתחילה ספר. אם הוא עובר את הקריאה שלה, אני בוחנת אותו. אם הצלחתי לעבור את שני הפרקים הראשונים- מדובר בהצלחה. המכונה המשומנת עובדת היטב על רומאנים רציניים. ספרי מתח אנחנו זוללות בקצב דיי מהיר גם כך, כשהפייבוריטים שלנו הם דיוויד באלדצ'י והרלן קובן, וחשוב לציין שכל ספר של ג'ניפר ווינר מתקבל אצלינו בברכה.

את הספר "רחוב אלף הפריחות" אני התחלתי לקרוא בזמן שהאישה עברה על שני ספרים לא מעניינים במיוחד. בחרתי בו בגלל העלילה שהבטיחה לקחת אותי ליפן המסורתית של לפני מלחמת העולם השניה, לתוך המסורת היפנית של לחימת סומו. קצת חששתי כי הספר מבטיח עלילה של 30 שנה שמתפצלת למספר דמויות מרכזיות. בדרך כלל כשספר מתפצל לעלילות משנה ויש יותר משתי דמויות מרכזיות אני נוטה להיצמד לדמות אחת ולקרוא רק את הפרקים שעוסקים בה. בספר הזה מצליחה גייל צוקייאמה לפצל את העלילה לכמות מכובדת של דמויות ובכל זאת להשאיר אותי כקוראת מרותקת לקו אותו היא מובילה.  

שתי דמויות מובילות את העלילה- הירושי וקנג'י, אחים יתומים הגדלים בפרוור של טוקיו בבית סבם וסבתם. הירושי רוצה להיות לוחם סומו גדול כשיהיה גדול וקנג'י שואף להיות אמן מסכות לתאטרון. שניהם רוצים לעסוק במקצועות מסורתיים, בעוד הזמן שעובר, המלחמה והתערבות אמריקה בחיי היום יום מביאים את העולם המערבי לתוך המסורת של יפן. דרך הסיפורים השונים קיבלתי הצצה לתהליך שעברה יפן הישנה לאחר מלחמת העולם השניה והצלחתי להבין מה קרה שם שאיפשר את קיום המסורת לצד חיים מודרנים. לבישת קימונו ואכילת אוכל מסורי מול עיצוב בגדים מודרנים, פאבים וכל מני מוזרויות שהאמריקאים מביאים.

אהבתי מאד את סופו של הספר. זהו מדד חשוב מאד בסולם ליאור. לא חסרים סופרים שכותבים נפלא ספר שלם ומחרבשים הכל בסוף... כשסגרתי בפעם האחרונה את הספר נאנחתי אנחה קטנה, נפרדתי מיפן ומסרתי את הספר לאישה במילים "תקראי, זה ספר פשוט ויפה".