פרידות

בתור בן למשפחה ייקית חובבת טקסים , אני משתדל להדיר רגליי ממרבית הטקסים שאינם חובה ולסבול בשקט את האחרים.

 כל אלה לא מפריעים לי להכיר בחשיבותם ובמקומם של הטקסים בתרבות האנושית.

הריטואל הקבוע המציין או נלווה לאירועים מייצג ומאפשר קצת, הדר, סדר ויציבות בכאוס של החיים ,עוגן לטלטלות מחזור החיים האנושי.

פרידות הוא הסרט היפני ,שזכה השנה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר .

 הסרט יפה בעיני, חכם ונוגע ואמיתי וכמו כל יצירת אמנות גדולה שואב את כוחו מהנוכחות המתמידה והמהפנטת של המוות , קצת "עמוק באדמה" יפני.

מורבידיות מתובלת במעט הומור , גם ככה החיים לפעמים קשים.

באופן מוזר הסרט אינו מעיק , להיפך , הוא מספק נחמה ומאיר התייחסות אחרת למוות הבלתי נמנע -  

"זה לא הסוף זה רק שער לשלב הבא."  כמעט כמו אצלנו :" כל העולם כולו גשר צר מאד". לא פלא שבכל הדתות אימצו או המציאו ,כל אחד לפי השקפת עולמו ,את העולם הבא.

אין ספק הסרט נוגע בקיטש ,לאו דווקא במובנה השלילי של המילה. זה מחויב החיבור שהסרט עושה בין מוות ליופי, ניסיון תרבויות זרות להקל את הפרידה הכה הסופית והמעבר מעולמנו זה ,היחיד שמוכר לנו. למקומות אחרים. הרי המוות לעולם אינו יפה. ואף על פי כן הטיפול העדין והכבוד הגלוי שנוהגים במתים ובהכנתם לסידור בארון, מספק נחמה פורתא למתאבלים .

 השחקנים נפלאים כולם ויצירות הצ'לו ברקע הן פסקול הולם ונוגע ללב, ורק חבל שהסרט שבויים באופן עדין ומאופק בדרך כלל ,גולש בסצנה שתיים לקיטש צרוף ומיותר.

 הסרט מקורי,מרגש , ומאד שווה בצפייה . הגם שבאופן אישי אני סבור ש"ואלס עם באשיר" היה ראוי יותר לאוסקר.