מה היה קורה לוּ החלק במוחנו השייך לפנטזיה לא היה קיים. דבר אחד בטוח היה קורה. הסרט "נער החידות ממומביי" לא היה קיים. עוד דבר שבטוח היה קורה - לעיתים היינו חושבים יותר בהיגיון.

אחד הרצונות הטבעיים הטבועים בתוכנו הוא התמכרות לעל טבעי. התמכרות לאמונה שמתחת לכל ה"ג'יפה" מסתתר לו עולם מושלם, שסך חלקיו מציגים את השלמות. שהדרך לאושר חולפת גם על פני עבודה קשה וניקוי חדרי מדרגות. כן אנו אוהבים לדמיין את עצמנו במקום הגיבור, ולתרגם את ההצלחה שלו אלינו. זו גם הסיבה למה אנחנו אוהבים את הסרטים כשהם מסתיימים בטעם טוב. פתטים, אבל זה המצב. מה יותר קל מלפנטז על סיפורי סינדרלות. אם באגדות זה הצליח, מסתבר שגם בסרטי קולנוע. אם אפשר, אז על הדרך גם לטפל בבעיותיה של הודו: עוני, ניצול קטינים ומלחמות עדתיות.

הנכות שלנו כבני אדם להתמכר לסיפורי סינדרלה, היא ההצלחה של נער החידות. הסרט מצליח לפרוט על כל הנימים הללו. זאת למרות שבסיסו של הסרט נטול כל בסיס הגיוני. עדיין, אני מניח שרוב הצופים בסרט הזדהו עם המסרים: שהכול לטובה, וכל הייסורים שעברת - הם רק בכדי להכין אותך לקראת העושר והאושר הגדול שבוא יבוא לך. ואיך אפשר בלי קורטוב אהבה? אז גם אותה יש. יש לה גבולות? ממש לא. כעת, לכו חפשו את החברה שלכם מהגן וחזרו אחריה.

נער החידות ממומביי הוא סרט להמונים, לקשיי יום. הוא סיפור טוב והוא עשוי נפלא. סרט הוליוודי במלוא מובן המילה. בעיקר לרעה. החוויות הקשות של ג'אמל משום מה לא נקלטו ברדאר ליבי. המעברים בין תקופות חייו מקשים מאוד להיכנס לנפשו של ג'אמל.

הסוף של הסרט הוא כמו מתכון לחמין. אתה יודע איך זה יגמר, וזה לא טוב. במקרה של הסרט - פושר. הרבה לא תזכרו מהסרט. מקסימום את הפס קול הנהדר, הנופים הקסומים וגם קצת את המרדפים המלודרמטיים שחוזרים כמו מנטרות מספר פעמים לאורך הסרט.