צלילות צרפתית+רגש רוסי

תוכנית עם קצת מנדלסון, קצת רחמנינוב נדיר, ושוסון אחד מאסיבי. כל זה בנגינת רביעייה שמשלבת היטב בין אסכולות נגינה צרפתית ורוסית. מה רע?

רביעיית אליזה הצרפתית, שנוסדה בשנת 1995, כוללת חברי רביעיות קודמות שהצטרפו ליצור הרכב חדש, ואם לשפוט לפי מה שנשמע ב- 24.3 במוזיאון תל אביב, מדובר במוצר שיש להתגאות בו.

הרביעייה אופוס 44, מס' 1, מאת מנדלסון , שייכת לתקופה הבשלה יותר של המלחין, ויש בה שילוב של  התנופה והרעננות המוכרות מיצירות הנעורים, יחד עם הנינוחות האדיבה שמאפיינת לא מעט מהיצירות המאוחרות יותר. רביעייה זו היא אחת מסדרה של שלוש, והייתה כפי הנראה המועדפת על המלחין. חברי רביעיית אליזה העניקו סאונד מיוחד ליצירה זו, בחלקו באמת קריר ומאופק, במובן הטוב של המילה, ובחלקו מלא חמימות מעודנת. הפרק הראשון, מולטו אלגרו ויואצ'ה, באמת נוגן קצת מהר מדי, אבל לא נרשמו החמצות של פרטים קטנים. להיפך. ההרכב מגובש, והנגינה מלאה ניואנסים. משהו בצליל של ארבעת הנגנים יחד פשוט תופס את האוזן, כשמדי פעם מתבלט איגור קיריצ'נקו בנגינת צ'לו חמה ומרגשת.

בפרק השני, כריסטוף ג'ובנטי היה לפעמים חופשי מדי בכינור הראשון, אבל שוב – זה לא פגם, ולעתים הוסיף. הביצוע סוחף, גם בפרק השלישי, אנדנטה אספרסיבו מקסים, לפרקים כמעט סולני בכינור הראשון, והביצוע הוסיף להט לא צפוי אצל המלחין. בפרק הרביעי, כמו בפרק הראשון, הכניסו הנגנים "דרייב" כמעט בטהובני. מנדלסון נעשה מסעיר.

זו הפעם הראשונה שאני שומע רביעייה זו ומה שיש לי לומר הוא – רוצו, חפשו איפה ומתי הם מנגנים שוב. הם באמת מרתקים.

ביצוע מושלם ליצירה לא-מושלמת

הרביעייה מס' 2 בסול מינור מאת רחמנינוב לא הושלמה מעולם ומכילה רק שני פרקים. זו יצירה מבלבלת מעט. אווירת הפרק הראשון שלה, אלגרו מודרטו, מתחלפת בין אגביות משעשעת ובין פאתוס כמעט מופרז. רביעיית אליזה פשטה עורה לכבוד המלחין ועטתה שטף גליסנדי וויבראטו נקי אמנם, אבל בכל זאת "רוסי" מאוד. הפרק השני הוא כבר סיפור אחר לגמרי. אנדנטה מדהים, בנוי על באס קבוע, מין פרפטום מובילה איטי מאוד, שלפעמים קודח אבל לא מרפה, עד שהוא ממש מכניע את המאזין. בביצוע הנוכחי, הפרק צבר עוצמה בלתי נתפסת, ארבעת הכלים העמיקו כמעט עד צליל סימפוני. קשה להגדיר את החוויה, כי איך תגדיר משהו שבתחילתו הרגיש מטריד, אולי אפילו מרגיז – כשעל באס באמת יפה צצה לה מלודיה די בנאלית – ופתאום, בלי ששמת לב, ההתרחשות המוסיקלית נעשתה עוצרת נשימה? כמעט בעלת עוצמת יגון שוסטקוביצ'ית? האם זה בזכות היצירה? האם זה בזכות הביצוע?

כך או כך, אם זה מה שכריסטוף ג'ובנטי, מרק וייאפון, דמיטרי קלבצביץ' (ויולה) ואיגור קיריצ'נקו מסוגלים לעשות עם יצירה בלתי גמורה של רחמנינוב, נותר רק להשתוקק לשמוע אותם בכמה מן היצירות הגדולות בקאנון.

בשבח האיפוק האבוד

חלקו השני של הערב כלל את הקונצ'רטו לכינור, פסנתר ורביעיית כלי קשת ברה מז'ור, אופ. 21, מאת שוסון. היצירה מוגדרת קונצ'רטו, ובצדק. הכינור והפסנתר סולניים מאוד, סוערים מאוד, והרביעייה בעיקר מספקת מילוי וניגוד סימפוני פה ושם. זו יצירה שדורשת טיפול רגיש. היא דרמטית ביותר, וקל מאוד לגרור אותה אל תהום אבסורדית של רומנטיקת-יתר. הפרק השני, סיציליאנה, הוא היחיד שיש בו איפוק של ממש – הנגנים ביצעו אותו היטב, וגם חזרו עליו כהדרן. וטוב שכך. שאר הפרקים היו די בלתי אפשריים. חברי הרביעייה עשו כמיטב יכולתם – אבל האיפוק והעדינות שביקשו להעניק נרמסו על ידי פסנתר צעקני וכינור שלחץ על הויבראטו עד שכמעט לא נשאר מקום למלודיה לנשום. התוצאה הסופית הייתה שוסון בעייתי מאוד, שבוצע עם המון כוונות טובות מדי ופחות מדי אינטליגנציה. וחבל.

בסך הכל – קונצרט מהנה בחלקו הראשון, ופחות מדי ממוצה בחלקו השני. לרביעיית אליזה מגיע קונצרט שלם שבו תככב בזכות עצמה. הם מעניינים מספיק גם בלי שיתלוו אליהם אחרים.

24.3.09 – מוזיאון תל אביב

רביעיית אליזה

כריסטוף ג'ובנטי – כינור

מרק וייאפון – כינור

דמיטרי קלבצביץ' – ויולה

איגור קיריצ'נקו – צ'לו

יחד עם:

מיכאל ויימן – כינור

דינה יופה – פסנתר