תקופת האביב בפריז מבשרת על הגעת הימים היפים ביותר של העיר. כמו היא לובשת חג. הכל מלבלב ופורח הטמפרטורה כבר מעל 10 מעלות וימים רבים אפילו מגיעה לשמונה עשרה ועשרים מעלות, והשמש מאירה הכל ומשתקפת בשלוליות כקריסטלים זעירים. כן כן שלוליות שכן זוהי גם תקופה מתעתעת מסעירה ומפתיעה שמשאירה אותך ערני כל הזמן בכל פן של הוויה.

מזג אויר משתנה, מעכשיו לעכשיו. כאן למדתי על בשרי את המושג גשם מקומי שמתחיל לרדת עליך פתאום כמו משום מקום בלי אזהרה מוקדמת , שוטף את כולך לא משאיר פינת בגד יבשה ומפנה את מקומו לשמש מרהיבה ומחממת לב כעבור כמה רגעים.

ולמרות תעתועי מזג האויר, אינך יכול להישאר אדיש לקסם הנשקף מחלונך, שפשוט קורא לך לצאת ולגלות את פינות החמד הנסתרות של העיר, לפסוע במשעוליה ולהכיל לקרביך את כל ההוד וההדר שסביבך.
ופינות חמד כאלו לא חסרות. פריז שמלמטה על תחנות המטרו, מערות הקבורה ומחצבותיה ופריז שמלמעלה על רחובותיה גניה, בתיה, והפסאז'ים היפיפיים שלה.

זוהי פריז שלי, העיר שאני אוהבת. העיר שאינך מגלה בהכרח במבט ראשון. העיר שעל מנת לגלות אותה אתה צריך סבלנות, לגרד את שכבת החספוס והפחד מזרים שעוטפת אותה, זו שמסיחה את דעתך במונומנטים הגדולים שלה וגדולתה מתגלה לך דווקא בשיטוט אקראי, בפרטים הקטנים, בחיי היומיום.
העיר שלה קצב ומקצב משלה. לכאורה היא כמו כולם חלק מהמרוץ הגלובלי הבלתי נפסק, אך למעשה מתחת לפני השטח הזרם נינוח ושלו זז לו בעצלתיים, משרה ביטחון.
העיר שדורשת ממך קודם כל לאהוב אותה ולקבלה כמות שהיא לפני שמחזירה לך אהבה וחושפת בפניך את צפונותיה.
העיר שהישן והחדש משתלבים בה בצורה מושלמת כעין קו כרונולוגי רציף בלתי נגמר. כאן אתה יכול לחוות הלכה למעשה את הפסוק "דע מעין באת ולאן אתה הולך". העבר ברור וגלוי לעין, עוטף אותך בניחוחו המיוחד... וכך גם משק העתיד שניתן ממש לחוש בו. פריזאי ממוצע יודע היום בדיוק איפה יהיה עוד חמש ואפילו עשר שנים , מה יעשו ילדיו איך תראה סביבתו הקרובה ומהן תוכניות ההשתנות של העיר. יש משהו ממכר בשלווה הזו.

ישנם רבעים בהם מספיק לדחוף קצה של נעל בדלת ממנה יצא מנדהו על מנת לגלות עולם נסתר מן העין, לפעמים רחובות שלמים השמורים לדייריהם. שכן זאת עליכם לדעת הדלת אותה אתם רואים ברחוב מובילה בדר"כ לחצר פנימית אליה משקיפים דיירי אותו הבניין. לפעמים מאחורי דלת ראשית כזו מסתתרות כמה וכמה כניסות לביניניים נוספים ולעיתים כאמור אפילו רחוב שלם.

כזהו הוא הרובע התשיעי או ליתר דיור השכונה בתוכו שנקראית "אתונה החדשה" (Nouvelle Athènes).
שכונה זו שמשתרעת בריבוע שבין שתי תחנות המטרו Place de Pigalle ו Blanche בצפון ותחנות המטרו Chateaudun ו Notre-Dame de Lorette בדרום, הוקמה בשנים 1819-1820 על אדמה שהייתה בעבר בבעלותו של נסיך מונקו גרימאלדי, ביוזמתם של ז'אן ג'וזף אחראי הכספים של הסיין והארכיטקט אוגוסט קונסטאטין. יוזמי השכונה שאפו לאפשר לבעלי אמצעים כספיים שונים להקים בה את בתיהם, זאת תוך שמירה על סגנון ארכיטקטוני זהה, ניאו קלאסי (סגנון שלימים יעניק לה את שמה ע"י ציבור המתגוררים בה).
השכונה שמיקומה בין המונמארטר (Montmartre) בעלת האופי האומנותי לבין הגרדנד בולווארד (השדרות הגדולות - Grand Boulevards) מרכז התרבות והעסקים משכה אליה במהרה תושבים מגוונים ביניהם הרבה מוזיקאים, ציירים וסופרים, אך גם אנשי צבא ומדעים.

סיור בשכונה זו אכן משרה עליך את אותה השלווה שיוצריה התכוונו אליה בין שני המרכזים היצריים שתוחמים אותה. ובינייניה מספקים שכיות חמדה ארכיטקטוניות.
היות שתקצר היריעה במסגרת מאמר זה לתאר את השכונה כולה, בחרתי להתרכז ברחוב אחד - Rue Blanche שהינו רחוב אנכי העובר לאורך כל השכונה ומחבר בין שני קצוותיה.

נתחיל את המסלול בתחנת המטרו Trinité d'Estienne d'Orves (קו 12) תחנת מטרו זו נמצאת על צומת הרחובות Blanche ו Saint Lazare. התחילו לעלות במעלה הרחוב. משמאלכם
כנסיית סינט לאזר המרשימה.

בהמשך הרחוב במספר 22 - 28 נמצאת תחנת כיבוי אש אשר הוקמה בשנת 1902. על קירות חצר התחנה גדלה גפן אשר ממנה מייצרים הכבאים עד היום כ 20 בקבוקי יין בכל שנה. כנסו לחצר ובקשו בקבלה לראות את ציורי הקיר שעל הקיר הפנימי, המתארים את כבאי התחנה שעבדו במקום עם הקמתה.

ממש מול התחנה נמצא "תיאטרון פריז" שהוקם בשנת 1891 ובו הוצגה ההצגה הראשונה של Théâtre de L'OEuvre (תאטרון היצירה) . המבנה קיבל את שמו הנוכחי ב 1918.

במספר 21 נמצא בניין יפה בסגנון ארט נובו שנבנה בשנת 1901 ע"י שארל גירו (Charles Girault)ארכיטקט שהיה אדריכל חשוב ומוביל בזמנו אשר סיים בהצטיינות את בית הספר הגבוה לאומנויות בפריז (Ecole national superieure des Beaux-Arts), ושתכנן בין היתר את ה - Petit Palais (הארמון הקטן).
בית זה היה מושבו הישן של בית הספר הלאומי לאומנות וטכניקה של מופעים (l' Ecole national des arts et technique du spectacle). הבית הוא דוגמא יפה באזור זה לסגנון הארט נובו (האומנות החדשה) סגנון שהתאפיין חזותית בקווית מסתלסלים ומתפתלים סביב עצמם, לקוחים מן הטבע.
לכאורה זהו עוד בית בין בתים רבים אחרים , אלא שלמעשה זוהי פינת חמד קטנה שצצה בפניך כמו משום מקום בהליכתך ברחוב רגיל לגמרי, ומספרת אם תרצו אנקדוטה תרבותית ארכיטקטונית שאולי לא מזוהה במבט ראשון.

במספר 25 נמצאת כנסיה אוונג'ליקית גרמנית שהוקמה בשנת 1911 ע"י ארכיטקט גרמני בשם מוהרמאן (Mohrmann). הכנסייה תוכננה בסגנון ניאו רומאי ומעל שער הכניסה הראשי ניתן לראות פסלים של שקנאי ופניקס המסמלים את תחיית המתים וצדקה.
הכנסייה עצמה מאוד צנועה מפנים משתלבת בין יתר הבתים ואינה עומדת בפני עצמה. כשהגענו לשם ביום שלישי שלאחר הפסחא היה בתוך הכנסייה עץ מקרטון עליו תלויים היו תמונות של הילדים שאך זה הוטבלו.

המשיכו במעלה הרחוב ופנו ימינה ברחוב La Bruyère. ברחוב זה, מס' 45 נמצאת הסיפריה העולמית של אליאנס ישראל שנוסדה בשנת 1860 ונחשבת כיום לספריה הגדולה ביותר באירופה ליהדות ועברית. כיאה למוסדות יהודיים לא תמצאו שום שילוט במקום ורק מצלמת האבטחה שניצבת מעל הדלת הכחולה של הבניין תעיד כי הגעתם למקום הנכון.

בית אחד אחד משם ניצב רחוב Henner. עלו במעלה הרחוב עד שמתחבר עם רחוב Chaptal (מס' 16) בדיוק במקום בו נמצא מוזיאון החיים הרומנטיים (Musée de la vie romantique).

מוזיאון זה שנבנה בשנת 1830 היה ביתו של הצייר ארי שפר (Ary Scheffer) שהתגורר בו 28 שנים עד מותו בשנת 1858. בבית זה אירחו ו"גידלו" שפר ואחיו (שהיה אף הוא צייר) אומנים רבים ביניהם: שופן (שתערוכה על חייו מוצגת כעת במוזיאון עד ה 11 ביולי), ליסט, רוסיני, דיקנס ואחרים. כיום ניתן למצוא בו רהיטים , מזכרות ודיוקנות של הסופרת ג'ורג' סאנד ומיטב מציוריו של ארי שפר לצד יצירות אחרות של התקופה הרומנטית.
להבדיל ממוזיאונים אחרים, מוזיאון קטן זה מקנה את ההרגשה כאילו אתה הוא המוזמן לאחת ממסיבותיו הידועות של הצייר. הגישה הכמעט בלתי אמצעית לציורים ולשאר המוצגים במקום מאפשרת לך פסיעה נינוחה במנהרת הזמן והצצה לחיים אחרים שאינם עוד.
בשטח המוזיאון ישנה גינת חמד שניתן לשבת בה ולהנות מהשמש החמה החודרת מבעד לעצים תוך שאתם אוכלים משהו, קוראים או סתם יושבים לנוח.
לאחר עיקוף קטן לצורך ביקור במוזיאון נחזור לרחוב Blanche שם במספר 73 (על הפינה עם רחוב Douai) נמצא אחד הבתים היפים של הרחוב. מעל חלונות הקומה הראשונה חרוטים באבן שמות חודשי השנה בשפה הלטינית, וחגורת הבניין שמעל חלונות הקומה השנייה קושטה בסימני המזלות.


בצומת רחובות זה אני נפרדת מכם להפעם ומשאירה לכם לבחור את המשך הטיול, שכן אם תמשיכו במעלה רחוב בלאנש ,תעברו את שדרות ותמשיכו לתוך רחוב לפיק (Lapic) והנה הגעתם לשכונת מונמארט היפיפיה.
ואם תחשק נפשכם להמשיך דווקא ברחוב דואה (Douai) (בו אוסף רב של חנויות המתמחות במודלים של רכבות) עד לפלאס קלישי שמעבר לה שכונת בטיניול (Batignolles) השיקית על מסעדותיה ובתי הקפה שבה.
או שאולי תבחרו לקחת את קו 2 של המטרו מפלאס קלישי ולסיים את היום בפיקניק מפנק בפארק מונסו היפיפה (Parc de Monceau).

מה שלא תבחרו לעשות עשו זאת בנחת ובסוף היום אם תעצמו עיניים ותרגישו את הרגשת השלווה שמשרה היופי שנובע משלמות תרבותי מוקפדת - גיליתם את פריז שלי.

ועוד קטנה אחת לסיום המלצות אוכל ולינה בסביבה (שכן הטייל צועד על קיבתו):
2 מקומות לאכול:
בראסרי Wepler אחד מהראשונים בעיר. מציע את כל סוגי האוכל אבל נחשב אחד המקומות הטובים והמסורתיים בעיר לאכול דגים ומאכלי ים.
קפה בראסרי Les deux Moulins - הקפה בו צולם הסרט אמלי.
2 מלונות קסומים (אם כי לא בהכרח זולים):
מלון האהבה (Hotel Amour) - מלון בוטיק מקסים עם גינה פנימית. בימים נעימים אין תענוג גדול מלשבת ולאכול במקום מקסים וטעים זה.
מלון הטרסה ( Hotel Terrasse) מלון 4 כוכבים מקסים ורומנטי.