כל פעם אני מוצאת עצמי חוזרת לשאלת השאלות (-: ,  מה סוד ההצלחה בעולם האמנות?מה שהעלה את הנושא שוב, היה ביקור בתערוכה של מבחר עבודות על ניר מאוסף יהודית רוטשילד, שמוצגת כרגע בMOMA ניו יורק – COMPASS IN HAND.

לצד עבודות נפלאות של אמנים כמו ג'ספר ג'ונס, דיויד הוקני, אליזבת פייטון ואחרים, היו עבודות  משעממות, שלא הפגינו כשרון, יכולת  טכנית או השראה.  אלו דרך אגב היוו את רובה של התערוכה.

אחת העבודות היתה פיסת ניר מדפסת ממוסגרת במסגרת עץ פשוטה – יש גבול למינימליזם, אפילו אם הוא קונצפטואלי?!לפני שכמה מכם מתנפלים עלי בחמת זעם, אני מבקשת להודיע  שאני חובבת אמנות עכשווית, מבקרת די הרבה במוזיאונים, גלריות, ולעיתים קרובות אוהבת את מה שאני רואה. עם זאת, אני לא שייכת לזן המכריז ש"אם זה תלוי במוזיאון/גלריה זו בהכרח אמנות". כשאני מפעילה חוש ביקורת בריא,  אני חייבת להודות בפני עצמי, שמדי פעם מה שתלוי על הקירות, צף באויר או מונח על הרצפה הוא פשוט זבל. אז מה בעצם קורה כאן? המלך באמת ערום?

לא לגמרי עירום...

את הכתר שלו אפשר לראות:

 

צ

קרא לך פעם שהיית מאוהבת במשהו?!

בתקופה זו הוא או היא היו כליל השלמות:-)

והנה אחרי זמן קרו דברים, הסתכלת על ה"תכשיט"

ולא הבנת מה בכלל מצאת בו...

בשיחה ב 4 עיניים הסברת לו "זה לא אתה זו אני"

והמשכת הלאה...

היום כשאת מדפדפת האלבום את מבינה דברים.

לידך יושב ה"תכשיט" החדש

 

 

 

כלל ידוע הוא באמנות שמלך על פיסת

נייר A4 אינו יכול להיות עירום! 

את יכולה לומר של מי למשל היו העבודות שלא מצאו חן בעיניך?

 

ככה זה כשאין אמות מידה חובקות עולם לאמנות בכלל ואמנות טובה בפרט.

לא תמיד זה היה כך.היו זמנים ,כידוע,בהם לא היה עולה על הדעת לתלות על קיר

קנווס מחולק למלבן ירוק ומלבן אדום.

היום,איש הישר בעיניו יעשה.החופש הזה נפלא ומביא לעולם יצירות גדולות

אך יש לו גם מחיר-אותן "יצירות" שעלינו להשלים עם קיומן,כי גם אותן מאפשר החופש.

(ובאותו הקשר-שמעתי שהיו תקופות בברית המועצות בהן לא היה קיים המושג "צייר חובב".

או שהיית מקצועי לחלוטין עם כל ההשכלה הנדרשת,או שלא היית אמן בכלל,כי "אסור

להשחית את טעם הקהל".

כן,לפעמים המלך לא מתלבש.

צטט: ערפלי 2009-04-25 16:47:38

 

היו זמנים ,כידוע,בהם לא היה עולה על הדעת לתלות על קיר

קנווס מחולק למלבן ירוק ומלבן אדום.

 

השאלה היא, מתי היו זמנים כאלה?

היו?

העירום הוא ככול הנראה בעיני המתבונן.

 

 

צטט: ערפלי 2009-04-25 16:47:38

ככה זה כשאין אמות מידה חובקות עולם לאמנות בכלל ואמנות טובה בפרט.

לא תמיד זה היה כך.היו זמנים ,כידוע,בהם לא היה עולה על הדעת לתלות על קיר

קנווס מחולק למלבן ירוק ומלבן אדום.

היום,איש הישר בעיניו יעשה.החופש הזה נפלא ומביא לעולם יצירות גדולות

אך יש לו גם מחיר-אותן "יצירות" שעלינו להשלים עם קיומן,כי גם אותן מאפשר החופש.

(ובאותו הקשר-שמעתי שהיו תקופות בברית המועצות בהן לא היה קיים המושג "צייר חובב".

או שהיית מקצועי לחלוטין עם כל ההשכלה הנדרשת,או שלא היית אמן בכלל,כי "אסור

להשחית את טעם הקהל".

כן,לפעמים המלך לא מתלבש.

 

 

ערפלי, נכון, האמנות השתחררה מכל מרות וסמכות. יש שיאמרו שזה עשה לה רע והביא אותה אל הכאוס. כי הכאוס ביטל את אפשרות הזרם המרכזי המוביל בעולם. כפי הנראה שזהו המחיר שהאמנות הייתה חייבת לשלם עבור הרצון לחופש ביטוי ויצירה מוחלט אצל האמן. לדעתי רבים הם האמנים המודעים למצב זה ובכל זאת ממשיכים לעסוק ביצירה מכל זווית אפשרית. תוך שימת דגש על חשיבה ורגישות מאוד אישית. פריצת כל גבול וחדירה גוברת יותר של האמן לתחומי המדע והפילוסופיה גרמו באופן ישיר להעשרה בטכניקות ולגיוון הסגנונות באמנות של זמננו. בשורה התחתונה, כדאי אולי לראות גם את חצי הכוס המלאה. היום יותר מבעבר כל אחד יכול למצוא במבחר העצום שנוצר את האמנות המתאימה במיוחד לטעמו האישי.

כאמן עכשוי שאני יכול בפה מלא להגיד שחלק מהעבודות שלי קונספטואליות/מאתגרות/מוזרות או דורשות קריאה או הבנה למה נוצרו אני יכול להגיד שלעיתים חייבים להבין ולהכיר את חייו/עבודתו של יוצר על בורייה בכדי להבין עבודה מוזרה... 

לעיתים גם עבודה קשורה לנקודה/מקרה ספציפי בזמן כשהצגת ללא הטקסט או הקישור מוציא אותה לחלוטין מהקונטקסט.

ישנם מוסדות אמנותיים שניתן לומר עליהם באופן חד משמעי שהם מציגים תמיד תערוכות ראויות ואיכותיות - גם אם הן אינן נראות לנו כאלה.

המומה, הטייט, ויטני, גוגנהיים, מרכז פומפידו ואחרים - מוזיאונים בדרגה A  - יש סבירות גבוהה שאם לא נהנית הבעייה היא בחוסר ההבנה שלך.

 

אני זוכרת את התערוכה של פישלי וווייס בטטיט מודרן - ממש לא הבנתי על מה מדובר. אבל היה לי ברור שאני צריכה לבדוק וכך עשיתי.

גם כשאני מבינה לא תמיד אני אוהבת אבל זה כבר עניין אישי של טעם וזה לגיטימי לא לאהוב דברים - אפילו באותה תערוכה - תמיד יש עבודות אהובות יותר או פחות.

 

גם אני הייתי השבוע במומה והיכרתי שני אמנים שלא שמעתי עליהם לפני כן - ליאון פרארי ומירה שנדל - שנחשבו לאמנים החשובים ביותר באמריקה הלטינית. ראיתי את ביקורי בתערוכה כשיעור מאלף.

 

צטט: avimedia 2009-04-25 17:31:56

צטט: ערפלי 2009-04-25 16:47:38

 

היו זמנים ,כידוע,בהם לא היה עולה על הדעת לתלות על קיר

קנווס מחולק למלבן ירוק ומלבן אדום.

 

השאלה היא, מתי היו זמנים כאלה?

היו?

אולי לא ירדתי לסוף כוונתך,אבל אנסה לענות.

ניקח את טרנר(אחד הציירים האהובים עלי ביותר).כאשר התחיל להציג את עבודותיו החדשניות לתקופתו,ספג קיתונות של ביקורת שלילית.

טענו שאיננו יודע לצייר כיון שבתמונותיו אי אפשר להבחין איפה,למשל,נגמר הים ומתחילים השמיים.

עכשיו נתאר לעצמנו שמישהו היה מנסה באותו הזמן ובאותו המקום לתלות קנווס מחולק למלבן ירוק ומלבן אדום.

היו נותנים לו?

לא פעם ולא פעמיים אנו חוזרים לשאלת השאלות בדבר טיבה של יצירת האמנות. והויכוח הוא "בלתי גמיר". ואולם בדבר אחד

יסכימו רובנו, טיבה של היצירה נמדדת במידת הרגש שהיא יוצרת אצל המתבונן. ניתן להניח שאותה פיסת נייר לא עשתה לך כלום

ומחר בוואדי תזרק לפח האשפה, ואולי זו היתה כוונתו של היוצר? עובדה היא כי בחרת לכתוב על כך ... סימן שזה "עבד", אני אישית

סבור שכאשר אנו עומדים מול יצירה מרגשת באמת, נזהה מיד שזה "הדבר האמיתי" ולא נזדקק ללכת וללמוד על מה ולמה התכוון

היוצר, יצירה מרגשת ואמיתית שורדת גם שינויים באופנה ובטעם הציבור וזה סוד כוחם של הציורים ששרדו מאות בשנים.