צטט: רונתי 2009-05-03 13:26:47

לא יאומן, אה?

 

מצוץ מהאצבע. כתבה של יחסי ציבור.

שום מקריות. תזמון נכון לקראת המכירה הפומבית ביוני ועוד במחיר מציאה.

(טוב, צריך להכיר את סגנון הכתיבה היצירתי של אגוזי .....:-)).

הבחור מצא את הציורים הנציח את הרגע במצלמתו  ולקח אותם לגלריה? או שהיה שם בדיוק הצלם של העיתון לצלם אותם? ועוד בלי קרדיט. אז....שלא יעבדו עליכם.

צטט: avimedia 2009-05-03 18:54:01

צטט: daniela orvin 2009-05-03 17:26:34

צטט: רונתי 2009-05-03 13:26:47

לא יאומן, אה?

 

זה באמת לא יאומן.. אני מתחילה לפשפש בזבל של השכונה! אולי גם אני אמצא איזה סלבדור דאלי מקורי.או איזה נגטיב של שרון יערי.. אני צריכה לברר איפה הוא גר ולהתחיל לחטט לו בפח.

 

דניאלה,

לא נראה לך מוזר שבסמוך לפרסום כתבה על "האמן הישראלי הגדול ביותר" נמצאים בפח אשפה עבודות שלו?

אני מכיר כמה רשמים שיציירו אריכא מוקדם או מאוחר ללא שום בעיות :-)

שיביאו את הרישומים אליו לחתימה ואימות...

 

אינני אומר שלא מוצאים מדי פעם בזבל דברים...

אני מצאתי כמה וכמה מדהימים...

איך אמר פיקסו...

"אני לא מחפש, אני מוצא"

פעם מצאתי שקל. איך זה שאני לא מוצאת כלום? חברים שלי מוצאים מאות שקלים ברחוב ודברים מגניבים ואני נאדה..חשבתי שבפועלה אקטיבית ארחיב את סיכויי למצוא משהו שווה. אבל ברצינות. זה נראה לי מאוד מוזר ואם אתם אומרים שזה מצוץ מהאצבע אז כנראה שזה נכון.. אחח. עולם האמנות..

 מעניין איך דיון על אמן מתגלגל לו ... למציאות ונבירה בזבל.

רות

צטט: avimedia 2009-05-03 20:57:00

צטט: דבי לוזיה 2009-04-29 20:00:45

צטט: avimedia 2009-04-29 09:50:45

 מדוע חלק מהאמנים הישראלים נדרשים לגור בארץ זרה

כמו ארדון, ואחרים כמו חברי "אפקים חדשים" נשארו בארץ

 

 מי אמר שהוא נדרש? אין תשובה בכתבה לגבי סיבת הישיבה שלו בפאריז.

גם בזם יושב בניכר - מתוך בחירה.

דבי לזה התכוונתי:

"חוץ מזה, הפאנטיות של האוונגרד תואמת את הפנאטיות של השמאל, של היהדות האדוקה. זה אותו דבר. שהרי איך זה עובד? זה כמו כת: מי שלא מסכים לכל ההגדרות, זורקים אותו החוצה".

אריכא בראיון השני...

אבי, פנאטיות אוונגרדית קיימת בכול הקצוות. בדיון על ה-fin de siecle של המאה בעשרים אוקטביו פז טען שקבוצות (כיתות?) האוונגרד רצו לכבוש את כול העתיד בכול רגע נתון: באומנות כמו בפוליטיקה - הם היו בעלי כול האמת ולכך היו שותפים שמאל וימין. במלחמת העולם השנייה הימין האוונגרדי נוצח והפך שולי. הוא מתחיל לחזור ולהופיע.

באומנות זה מקבל ביטוי בנאו-אוונגרד שכול תוכנו מכוון לדרכי ההצגה ושולל כול אפשרות להגיע לתכנים כולשהם. אם כול משמוצג סימולקרה, הביטוי הפוליטי המתבקש הוא לא להאמין שיש בעולם רעב, עוני, רצח עם, שואה.

זה לגבי ימין ושמאל, אוונגרד, נאו-אוונגרד.

לגבי אריכה כבר כתבתי שלדעתי הוא אומן גדול. האומן הישראלי הכי גדול? לא יודע, אולי הכי מפורסם בעולם, וזה לא אותו הדבר. אני מכיר מספר אומנם ישראלים אחרים שגדולתם האומנותית לבטח לא פחותה מזו של אריכה.

לבסוף, צייר צריך לשפוט על פי מה שיש בעבודותיו ולא על פי מה שהוא אומר, אהבותיו או כעסיו. כולנו אנושיים ולכולנו יש חשבונות פתוחים. לא מתאים לבסס על זה טעון.

צטט: rutpal1 2009-05-03 18:41:34

מצטרפת לדבריו של צחי.

אביגדור אריכא ללא ספק צייר מאד מוכשר, אבל איני חושבת שיצירותיו מחדשות משהו. לומר שהוא הצייר היהודי הישראלי החשוב ביותר בדורנו, זו ממש הגזמה. ניכר בעבודותיו שהוא מתלמידיו של בית האולפנה ה"בצלאלי" ששם דגש רב על הרישום הפיגורטיבי, ושהעמיד יוצרים מוכשרים רבים.

ברור שקשריו עם אנשי תרבות כבקט הנפלא ואחרים, הצעידו אותו אל קידמת הבמה.

בהזדמנות זו אני מצטערת על מותו של הצייר שלמה ויתקין, שנפטר לפני מספר ימים, ושהיה מורה שנים רבות במוסד הנ"ל.

רות  

רות, נעים להכיר.

אביגדור אריכא איננו ולא היה "צייר יהודי".

קצת קשה היום, אחרי קצת למעלה מארבעים שנה, לראות זאת, אבל אביגדור אריכא החזיר לאמנות את המהלך הפרספטואלי, שהמהפכות של שני העשורים הראשונים של המאה העשרים, שללו מכל-וכל. הוא עשה זאת תוך כדי שהוא מטמיע לתוך המהלך הזה, את כל מה שהמהפכות הללו חוללו באמנות, וזו גם גדולה וגם תעוזה וגם חזון של אמן.

הדבר המעניין בעיני הוא שלאריכא יש רעב בעיניים, שהציירים חסרי הכשרון של זמננו, מרוב שהם מרפדים-עצמם במשמנים הגיגניים, שכחו שהוא הצורך הבסיסי ביותר למי שעוסק באמנות חזותית.

אצל אריכא הרעב הוא גם רעב מהמחנות: גשמי, יצרי, ובלתי-ניתן לסיפוק. לכן המבט שלו (ובתורה גם האמנות שלו) אינו יהודי: הוא אינו כרוך ברוחניות או במיסטיקה או באיזו רליגיוזיות מרק רותקו'אית; הוא רואה רק חומר. רק כך החומר יכול להפוך בתורו לרוח; וראי מקרה לוסיאן פרויד. 

יאללה. די לזיין את המוח,

בוקר אור  

צטט: עמי 8 2009-05-04 09:08:58

צטט: rutpal1 2009-05-03 18:41:34

מצטרפת לדבריו של צחי.

אביגדור אריכא ללא ספק צייר מאד מוכשר, אבל איני חושבת שיצירותיו מחדשות משהו. לומר שהוא הצייר היהודי הישראלי החשוב ביותר בדורנו, זו ממש הגזמה. ניכר בעבודותיו שהוא מתלמידיו של בית האולפנה ה"בצלאלי" ששם דגש רב על הרישום הפיגורטיבי, ושהעמיד יוצרים מוכשרים רבים.

ברור שקשריו עם אנשי תרבות כבקט הנפלא ואחרים, הצעידו אותו אל קידמת הבמה.

בהזדמנות זו אני מצטערת על מותו של הצייר שלמה ויתקין, שנפטר לפני מספר ימים, ושהיה מורה שנים רבות במוסד הנ"ל.

רות  

רות, נעים להכיר.

אביגדור אריכא איננו ולא היה "צייר יהודי".

קצת קשה היום, אחרי קצת למעלה מארבעים שנה, לראות זאת, אבל אביגדור אריכא החזיר לאמנות את המהלך הפרספטואלי, שהמהפכות של שני העשורים הראשונים של המאה העשרים, שללו מכל-וכל. הוא עשה זאת תוך כדי שהוא מטמיע לתוך המהלך הזה, את כל מה שהמהפכות הללו חוללו באמנות, וזו גם גדולה וגם תעוזה וגם חזון של אמן.

הדבר המעניין בעיני הוא שלאריכא יש רעב בעיניים, שהציירים חסרי הכשרון של זמננו, מרוב שהם מרפדים-עצמם במשמנים הגיגניים, שכחו שהוא הצורך הבסיסי ביותר למי שעוסק באמנות חזותית.

אצל אריכא הרעב הוא גם רעב מהמחנות: גשמי, יצרי, ובלתי-ניתן לסיפוק. לכן המבט שלו (ובתורה גם האמנות שלו) אינו יהודי: הוא אינו כרוך ברוחניות או במיסטיקה או באיזו רליגיוזיות מרק רותקו'אית; הוא רואה רק חומר. רק כך החומר יכול להפוך בתורו לרוח; וראי מקרה לוסיאן פרויד. 

יאללה. די לזיין את המוח,

בוקר אור  

 

שלום עמי,

לא התעצלתי והעתקתי לכאן את דבריך לאורה:

אכן אורה,

- אריכא הוא לא פחות יהודי מישראלי, הוא אפילו עוד יותר פליט יהודי: הרעב שלא-ניתן-להשביעו של מבטו ושל עיניו, הוא מן הסתם שארית של חוויות השואה והמוות שלו. אלא שהמבט הזה הוא גשמי מכדי שיהיה "יהודי" באמת: הוא מבט אוניברסלי, ובזה גדולתו של אריכא.

והנה, מצאת לנכון לומר לי כי איננו צייר יהודי.

אבל לא זה עיקרו של הדיון, לדעתי.

בדברי התכוונתי לומר שהוא צייר קלאסי מצוין. אולי היום הוא חזון נפרץ , כי כמעט תמו הציירים מסוג זה מהעולם. והסיבה היא פשוטה ביותר, אמנים רוצים לחדש הן קומפוזיציות והן סגנונות.

האם זו העזה להחזיק בקרנות המזבח? תמהני.

אגב, לקח לי זמן די רב עד שהשתחררתי מהקלאסיציזם שהלעיטו אותנו ב"בצלאל" ובהחלט עשו זאת בצדק. כי אם רוצים להתפתח ולהתחדש חייבים, ראשית, לקבל את היסודות.

אבל לאחר מכן, השמים הם הגבול, ויש לנסות ולהמריא...

אגב, האם ביקרת בגלריות שלי?

רות

צטט: אלי דינר 2009-05-04 08:38:42

צטט: avimedia 2009-05-03 20:57:00

צטט: דבי לוזיה 2009-04-29 20:00:45

צטט: avimedia 2009-04-29 09:50:45

 מדוע חלק מהאמנים הישראלים נדרשים לגור בארץ זרה

כמו ארדון, ואחרים כמו חברי "אפקים חדשים" נשארו בארץ

 

 מי אמר שהוא נדרש? אין תשובה בכתבה לגבי סיבת הישיבה שלו בפאריז.

גם בזם יושב בניכר - מתוך בחירה.

דבי לזה התכוונתי:

"חוץ מזה, הפאנטיות של האוונגרד תואמת את הפנאטיות של השמאל, של היהדות האדוקה. זה אותו דבר. שהרי איך זה עובד? זה כמו כת: מי שלא מסכים לכל ההגדרות, זורקים אותו החוצה".

אריכא בראיון השני...

אבי, פנאטיות אוונגרדית קיימת בכול הקצוות. בדיון על ה-fin de siecle של המאה בעשרים אוקטביו פז טען שקבוצות (כיתות?) האוונגרד רצו לכבוש את כול העתיד בכול רגע נתון: באומנות כמו בפוליטיקה - הם היו בעלי כול האמת ולכך היו שותפים שמאל וימין. במלחמת העולם השנייה הימין האוונגרדי נוצח והפך שולי. הוא מתחיל לחזור ולהופיע.

 

באומנות זה מקבל ביטוי בנאו-אוונגרד שכול תוכנו מכוון לדרכי ההצגה ושולל כול אפשרות להגיע לתכנים כולשהם. אם כול משמוצג סימולקרה, הביטוי הפוליטי המתבקש הוא לא להאמין שיש בעולם רעב, עוני, רצח עם, שואה.

 

זה לגבי ימין ושמאל, אוונגרד, נאו-אוונגרד.

 

לגבי אריכה כבר כתבתי שלדעתי הוא אומן גדול. האומן הישראלי הכי גדול? לא יודע, אולי הכי מפורסם בעולם, וזה לא אותו הדבר. אני מכיר מספר אומנם ישראלים אחרים שגדולתם האומנותית לבטח לא פחותה מזו של אריכה.

 

לבסוף, צייר צריך לשפוט על פי מה שיש בעבודותיו ולא על פי מה שהוא אומר, אהבותיו או כעסיו. כולנו אנושיים ולכולנו יש חשבונות פתוחים. לא מתאים לבסס על זה טעון.

הי אלי, אתה צודק בדבריך...

מה שאריכא התכוון הוא שהביצה האמנותית בארץ באותם הימים שרצה מוז'יקים ופוליטרוקים מאופק ועד "אופקים חדשים", הם ייבשו כל דבר אחר...

מי שלא דיבר את הצפרדעית המקומית (מופשט לירי), נאלץ לנדוד לביצה הצרפתית היותר פלורליסטית , שם יותר נוח לו, וזה מצוין.

צטט: rutpal1 2009-05-04 10:57:05

צטט: עמי 8 2009-05-04 09:08:58

צטט: rutpal1 2009-05-03 18:41:34

 כן, לא חזרתי בי ולא סתרתי את עצמי: כפליט, הוא יותר יהודי מישראלי.

אבל, בגלל המבט הכל-כך גשמי שלו, הציור שלו איננו יהודי כלל וכלל וכו'.

אריכא לא החזיק בשום קרנות של שום מזבח: הוא קיבל חינוך מודרניסטי ב"בצלאל" של ארדון, ואכן היה צייר מופשט עד שעבר חוויה אישית ופרטית שגרמה לשינוי אצלו. ההעזה שלו בזמנו היתה בעצם הליכתו כנגד כל מה שהיה מקובל כקאנוני. וזו איננה אמירה פוליטית מצידי, אלא היא מתייחסת לתחושה הקיומית של אריכא כאמן. ואנחנו (כולנו) יכולים להרשות לעצמנו ללמוד מזה משהו על תעוזה אמיתית באמנות, במקום רק לחשוב שאנחנו "אחרים"...

אביגדור אריכא ביצירותיו גם הרישומים וגם הציורים , יש המון כח , שאני מתבוננת ביצירות , יש תחושה שזה לא נגמר וממשיך וממשיך.  הציור עם הכובעים נפלא.