צטט: דבי לוזיה 2009-05-03 11:53:12
צטט: איריס009 2009-05-03 10:15:02
אני לא מסכימה עם נקודת המוצא של לביא שהרעיון הוא המסר ולא הביצוע .
בעיני הביצוע הוא המסר. ולכן- חשוב שהאמן יהיה זה שמצייר את הסוס, כי עצם הציור הציור כפעולה מטעין את הסוס בסוסיות היחודית של האמן המבצע. לא מספיק לדעת שאתה רוצה סוס, צריך להתמסר ליצירת הסוס בכדי לגלות דרכו איזה סוס קיים בתוכך, לאן הסוס מוביל אותך.
וגם התפיסה לפיה אמן יודע מראש את היצירה תמוהה בעיני.
מהנסיון שלי, אמנות מתפענחת ונוצרת תוך כדי יצירה ולא מראש.
גם כשיש דימוי שלם בראש, העיבוד שלו אל המציאות מייצר שינויים לא צפויים והפתעות.
אם רפי באמת היה מאמין שהמסר הוא הרעיון, הוא היה נותן לאחרים לקשקש ולרשום עבורו.
גם אני לא מסכימה איתו אבל זו היתה הרוח בתחילת שנות השמונים.
אם הבנתי נכון את השאלה בפתיח לדיון, הרי שהכוונה לא הייתה לאילו
טכניקות נדרש האמן, אלא לאילו תובנות רצוי שייחשף מעבר ללימוד הטכני
המקצועי.
לגבי רוח שנות השמונים, נראה לי שחלה כאן טעות קלה:
שנות ה 70 הביאו לארץ את האמנות ה"מושגית".
על ההבדל בין התפישה ה"ירושלמית" שהקצינה את המסר הרעיוני
וביטלה את המסר ה"סגנוני",לבין התפישה ה"תל אביבית" ,
שדגלה בנגיעה ייחודית בחומר, נכתב במאמר של ברייטברג "דלות החומר".
רפי לביא, שייצג את התזה הנ"ל, מעולם לא היה אמן מושגי,
(אם העיר פעם משהו לגבי ציור סוסים, מישהו כנראה לא הבין את כוונתו).
החיבור הנכון בין רעיונות ויזואליים, מילוליים ודרך הביצוע שלהם,
היה מבחינתו המדד לשיפוט אמנות מוצלחת.
אם כבר מדברים על רוח ושנות ה 80, אז בשנים ההן הגיעה אלינו
ה"רוח האחרת"או "רוח הזמן" או ה"חזרה לציור".
אמנים בעולם ובעקבותיהם בארץ, נטשו את העמדות ה"מושגיות" וחזרו לגעת בחומר.
דווקא בשנות ה 80, יכולת הביצוע והוירטואוזיות הפכו לטרנד מוביל באמנות הויזואלית.
אגב, יש בהחלט אמנים שיודעים מראש לאן היצירה תוביל אותם
ולא רק ג'ף קונס.
יש גם אמנים שלא יוצרים את היצירה בעצמם או לבדם, החל ממיכאלאנג'לו,
דרך וורהול, מוטי מזרחי או מיכל רובנר.
לטעמי, האמנים המעניינים, יוצרים את המסר שלהם משילוב ומינון של חשיבה
מעניינת, ביצוע מעניין והשפעות תרבותיות שונות ומגוונות.
/null/text_64k_1#