את נתת ציטוט של מאמר שכתבה שושנה בורוכוב, שהייתה גם עיתונאית, בשנת 1934 בעיתון "דבר":
"אתמול, בבית מועצת הפועלות בתל אביב, דיברה החברה בבה אידלסון על שיוויון זכויות לנשים. היו באולם כמאתיים נשים שהקשיבו לדברי הנואמת. הח' אידלסון הדגישה את מעמדה הנחות של האישה בארץ ישראל לעומת הגברים.
היא אמרה כי הגברים תופסים את מרבית המשרות.
האם ידענו ששכרה של האישה במשק הוא פחות משני שלישים משכרו של הגבר? שאלה החב' אידלסון.
האם שמנו לב שהמשרות היחידות שמאפיינות נשים היום הן עבודות שירות, חקלאות, משק בית, הלבשה ומזון?
האם ידוע לנו שמספר הנשים העובדות קטן משמעותית ממספר הגברים?..."
מדינת ישראל של היום שונה לאין שיעור מארץ ישראל של 1934.
תל אביב חוגגת כבר 100 שנים של בתי-קפה ומסיבות.
אבל נראה שבשוק עבודת הנשים לא התקדמנו הרבה מאז:
שכר הנשים הוא עדיין כשני שליש משכרם של גברים (לאותה עבודה, עם אותו ניסיון ואותה השכלה),
נשים מהוות רק 50% משוק התעסוקה,
ושיעור הנשים שעבדו במשרה חלקית היה בשנת 2007 יותר מאשר כפול ממספר הגברים שעבדו בהיקף משרה כזה.
(כל הנתונים מתוך מאמר שפורסם באתר Alljobs - הדרך לשיוויון בתעסוקה עוד ארוכה).
אני לא מתיימרת לפתור בפוסט הזה את בעיות התעסוקה של הנשים בישראל 2009,
אני רק תוהה:
מה השתנה מאז שנת 1934?
מה אנחנו הנשים, כמגדר וכבודדות, יכולות לעשות אחרת?
הם אנחנו יכולות לפרגן ולהעדיף נשים אחרות כשאנו עושות עסקים, מעסיקות עובדים, שוכרות שירותים?
וכשאנו כל אחת לעצמה - מה אנחנו חושבות על עצמנו? האם אנו מעיזות? האם אנו מרגישות שוות-ערך לגברים הסובבים אותנו?
כי כדי שהחברה תעריך אותנו אנחנו צריכות קודם-כל להעריך את עצמנו:
"...החב' אידלסון קראה לנשים להילחם על עצמאותנו, על זכותנו להחליט, לעמוד על שלנו ולקבוע במשותף עם הגברים את עתידנו."
תשובתי:
בבה אידלסון אכן היתה לוחמת לזכויות הנשים מי שמוכן לקרוא על פועלה הנה כך נכתב:
אידלסון הייתה ממקימות מועצת הפועלות (ממנה התפתחה נעמת) ועמדה בראשה במשך 43 שנים, בין 1931 ל-1974. בזמן מלחמת העולם השנייה פעלה לפתיחת ה-ATS (חיל העזר לנשים במסגרת הצבא הבריטי) בפני מתנדבות יהודיות מארץ ישראל. כ-3,500 מתנדבות נענו לכך. הייתה ציר בוועד הלאומי ובקונגרס הציוני. היא נפרדה מבעלה ישראל בר יהודה ונישאה לחיים הלפרין.
עם קום המדינה הייתה חברה במועצת המדינה הזמנית ובמסגרת זו הייתה יו"ר ועדת הסמל והדגל של המדינה החדשה, שקבעה אותם. לאחר מכן כיהנה כחברת כנסת מטעם מפא"י בחמש הכנסות הראשונות, בשנים 1949 עד 1965. היא הייתה מראשי התומכים בשורה של חוקים לשיון הזכויות והחובות של נשים, בהם שירות החובה לנשים בצה"ל וחוק שוויון זכויות האישה. היא נסתה ללא הצלחה להביא להכרה בנישאין אזרחיים ולהקמת בתי דין למשפחה. בשנים 1961-1955 הייתה סגנית יושב ראש הכנסת. אידלסון כיהנה כחברת כנסת לצד בעלה לשעבר ישראל בר-יהודה, שכיהן מטעם מפ"ם ואחדות העבודה. (ויקיפדיה).
הבעיה היתה שמועצת הפועלות ולאחר מכן נעמ"ת, לא הפכה ממש לתנועה פמיניסטית במובן של עמידה ולחימה על זכויות הנשים. מועצות הפועלות ונעמ"ת חסו תמיד בצל הגברים - ראשי מפא"י תרמו (לדעתי) לא מעט לכך שעד היום לנשים אין שוויון זכויות למשל בכל הנוגע לשכר שווה בעד עבודה שווה. נעמ"ת פעלה יותר למען מעונות יום, וייעוץ לנשים בכל התחומים כמו ויצ"ו. כאשר התקיים המאבק על זכות הבחירה בשנים 1925-1920 נעמ"ת לא היתה שותפה למפלגת הנשים שקמה ולא לחמה בענין. קצרה היריעה ולכן אומר רק זאת:
מה כן השתנה:
1. אחוז הנשים העובדות גדל בעשרות אחוזים מאז שנות ה-30.
2. אחוז הנשים המשכילות גדל בעשרות אחוזים.
3. מספר קטן של נשים הצליח להתקדם למשרות ניהול בכירות (בפוליטיקה, בכלכלה, במדע וכד')
4. תמיד אומרים שנשים לא מפרגנות, וגברים כן? בעולם העבודה האכזר בו לכל משרה
יש עשרות קופצים, לנשים בעיקר בעלות משפחה, קשה מאד להתחרות כיום ופרגון לא שייך לענין.
מה שכן שייך זה:
5. קשרים. לגברים יש קשרים עוד מזמן היותם בצבא בעיקר בקצונה הבכירה והם דואגים אחד לשני.
לפקידות צבאיות אין כל כך הרבה מה להציע. נשים שמצליחות מן הראוי שתשמנה דעתן על
קידום נשים בתוך הארגון זה יועיל להן. ראו שרי אריסון כמה נשים היא קידמה ולא משנה כרגע
מה קורה בבנק הפועלים.
6. הערכה עצמית - ענין נלמד? הגברים כל כך בטוחים בעצמם מדוע לא אנחנו הנשים? זה
לא גנטי זה סוציאליזציה.
7. מה לעשות? אפשר והרבה. כפרט להצטרף לקבוצה שנלחמת למען נשים לתמוך ולעדד מבפנים ומבחוץ.
יש כל כך הרבה עוד מה לומר, אבל אסור שהפוסט יהיה ארוך מדי :).
הוספת תגובה על "בבה אידלסון, שושנה בורוכוב ואנחנו - נשים למען נשים"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה