אני זוכרת את העיניים שלה מביטות בי במבט עייף, וכאילו אומרת, רק את מבינה... הלובן שלהן היה צהוב לגמרי, ידעתי שזה בגלל שהכבד שלה כבר היה גמור. היא ישבה במסדרון , דודתי אחות אימי,ילדה ובעלה לידה הרימה את ראשה אלי מבטה העייף הכבוי משהו., מביט בי בזיזוג כאילו מזהה אותי כאילו צפתה לבואי. ואמרה. "איזה מסע עברתי". נאלמתי דום המילים לא יצאו מגרוני ,הבטתי בה כאומרת אני איתך .היא השפילה מבטה שוב ומאז לא דיברה או הסתכלה על אף אחד.
ידעתי שמה שחשתי לפני כמה ימים, זה נכון בוודאות, אני שעוד חיפשתי כמו כולם להאמין שיש עוד סיכוי, ידעתי, שנקראתי לכאן לא כדי להציל את חייה, אלא לאפשר לה לעזוב פה בשלווה ברוגע וללא פחד.
אחר כך הם נגשו אלי, הילדים שלה, בני דודתי, לקחו אותי לצד, ושאלו בעיניים מלאות תקווה. "מה את רואה" אולי נעשה לה עוד טיפול? רציתי לצעוק לנער אותם, אבל הבנתי את מצבם. לא ידעתי איך להעביר את המסר, הרי בכל שנות עבודתי כהילרית (מטפלת אלטרנטיבית) לצערי יצא לי ללוות אנשים בדרכם האחרונה, לא היה קשה לזהות, לעיתים ידעתי זאת כשזומנתי לטיפול או כשאותו אדם נכנס לקליניקה שלי, פשוט ידעתי. אני אצטרך "ללות אותו" לא יודעת איך ולמה, אבל חשתי שזו מן תחושת שליחות, רחמנא ליצלן, מי רוצה כאלה שליחויות... וגם ידעתי שאחרים לא ששים ל"שליחות זו" ומה שהכי שכנע אותי לעשות זאת, הצטערתי שלא יכולתי להיות ליד אמי כנפטרה להחזיק לה את היד ולהגיד לה באהבה גדולה "זה בסדר, את יכולה ללכת , את רשאית לעזוב הכל בסדר, מחכים לך בצד השני עם זרועות פתוחות, נומי לך" ומאז עוסקת אני בסוגיית המוות וחושבת לי, מה אני היתי רוצה לעצמי? משהו שיהיה לידי שקט ובוטח ויתן לי ההרגשה שהכל בסדר, אל פחד אני איתך.
ועכשיו אני כאן, אחותה האהובה גוססת ויש לי הזדמנות לתת לה את המתנה הזאת.
בעוד הם מביטים בי מחכים למוצא פי, נמלאתי חמלה אלהם," האם אתה מבינים את מצבה? תעבירו אותה להוסטל. תנו לה למות בשקט היא ראויה לזה. הניחו לה" והם בשלהם: "אבל יש טיפול חדש" אני מתחילה לאבד סבלנות בבקשה אני מתחננת אל תעשו כולום, הגוף שלה גמור תבינו אין לה הרבה, ימים ספורים, פשוט תהיו אתה תנו לה הרגשה טובה זה מה שהיא צריכה " והם מביטים בי בכעס של,איך אני מעיזה.
באותו רגע התפללתי שכולם יעלמו מהשטח לא יודעת איך, זה פשוט קרה. נשארתי רק אני והיא בחדר אפילו החולה השניה נעלמה.
הרגשתי שפתחו לנו כמה רגעי קדושה חשתי בקודש הזה ממלא את החדר כולו. היא הייתה מותשת שוכבת כמו צל במיטה עינה עצומות , אני מחזיקה בידה הקרה ואומרת בליבי, זה בסדר אהובה, את רשאית לעזוב הכל בסדר הכל בסדר אל תפחדי..."
הרגשתי כאילו נשמה לרווחה כאילו חיוך פנימי מילא אותה ,כאילו הרפתה מהמאמץ הזה להחזיק, לרצות את בני משפחתה ולהשאר עוד קצת.
ואז הם חזרו פתחו את הטלביזיה. הבת שלה הביאה יוגורט בטעם חדש, אימא, את הטעם הזה לא טעמת, היא פוקחת את עינה בליאות, ואומרת," אוףףף אני כאן?". הם לא שמעו לא הקשיבו הם בשלהם נלחמים על כלום.
נפרדתי מהם הולכת ומהרהרת. מה יש לנו? האם זה לגיטימי להוולד ולא לגיטימי למות?...
הוספת תגובה על "האם אנחנו "רשאים למות"?"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה