שלום לכם יקיריי, יש לי מאהב חדש.

 

אמנם הוא לא כל כך חדש כי הוא מלווה אותי מהיום שנולדתי ואף 9 חודשים קודם לכן. הוא נמצא איתי כל שניה משניות היום ונמצא איתי בשנתי. מלווה אותי ברגעי שמחה, ברגעי כאב וצער גדולים. לכל מקום שאני הולכת הוא בא יחד איתי, שוטף איתי כלים, מתקלח,אוכל איתי, מכין ביחד איתי אוכל ועוזר לי לקרוא סיפור לפני השינה לילדיי.
כשאני עצובה הוא מחבק אותי בסבלנות אין קץ וכשאני שמחה הוא יותר מאושר ממני. כשאני מגזימה הוא דואג להראות לי באסרטיביות שהגזמתי ונותן לי להרגיש לא טוב כדי שאעשה חשבון נפש עם עצמי ואתקן את דרכיי.

 

אז מי זה המאהב הזה?
המאהב הזה הוא הגוף שלי. כשנולדתי קבלתי אותו במתנה, פיקדון לשמור עליו מכל משמר עד שאחזיר את נשמתי לבורא. קבלתי אותו ככלי רכב שיסייע בידי להתהלך בעולם הזה. מכונה מופלאה ומושלמת היודעת לעשות תהליכים כל כך מורכבים עד שגדולי הרופאים והמדענים עומדים משתאים לנוכח פלא הבריאה הזה. המערכות עובדות בתיאום מושלם עם תוכנית ידועה מראש של תיקון עצמי והתפתחות.

למה הוא חדש אתם שואלים? הוא הרי מלווה אותי כמה עשרות שנים, קראו ואספר לכם.
כשאני מביטה סביבי באנשים "שלובשים" את הגופים שלהם אני רואה שמערכות היחסים שלהם עם הגוף שלהם לא טובים באופן מיוחד. יש כאלה שממש שונאים את הגוף שלהם. הם מביטים בעצמם במראה ורואים את "העונש" שהולבש עליהם. לפעמים הם כל כך שונאים אותו ומתביישים בו שהם נמנעים בכלל מלהסתכל עליו במראה.

 

הם חונטים אותו בכל מיני בגדים כדי להסוות את הצורה שלו, מרעיבים אותו לפעמים עד כדי מוות כדי שיתאים לתכתיבי האופנה של אותם אנשים ששונאים אותו לא פחות ואולי אפילו יותר. הם מזלזלים בגוף שלהם, אוכלים מאכלים מרעילים ושותים משקאות זבל. הם צורכים כמויות מופרזות של סמים ואלכוהול, ישנים מעט מדי, לחוצים יותר מדי ועל פעילות גופנית אין כלל מה לדבר.
הם עורכים ספירת מלאי של "הפגמים" שבו ומסננים לעבר הגוף שלהם כמה הם בזים לו.
ויש כאלה שממש גורמים לגוף שלהם נזק בכוונה תחילה, שורפים אותו, שורטים וחותכים אותו, כדי להביע בצורה מוחשית את שנאתם לגופם ואת שנאתם לעצמם, נפשם ונשמתם הכואבת.

גם אני פעם לא סבלתי את הגוף שלי, שנאתי את רעמת התלתלים שלי, את הצלקת ברגלי הימנית ואת כפות הרגליים שלי. לא רק שלא סבלתי את הגוף שלי, לא ייחסתי אליו כל משמעות ותדלקתי אות בכל מיני מזונות מרעילים כאילו היה פח זבל.
אך בשנה האחרונה התחלתי לשנות את מערכת היחסים שלי עם הגוף שלי. לראשונה בחיי הבנתי שאני "תקועה" איתו ואין מדיניות החזרה או החלפה. הבנתי שאם אני אשנא את הגוף שלי, הוא ישנא אותי בחזרה. אם אעולל לו דברים לא טובים הוא יחזיר לי באותה המטבע כי יחס גורר יחס.
פתאום ראיתי אותו בצורה שונה, התחלתי להודות לו שהוא קיים בכלל, הבנתי שאם הגוף שלי יחלה אז אני אסבול, אם הגוף שלי ימות אז לא אהיה כאן יותר. הבנתי שאפשר וכדאי לנהוג כלפיו אחרת.

שמתי לב מה אני מכניסה לפה שלי ונגעלתי מכל הכימיקלים והרעל שהכנסתי אליו מבלי משים פשוט כי זה היה טעים. התחלתי לעשות פעילות גופנית ולהניע אותו. הרגשתי מחויבות לבדוק את מחשבותיי ורגשותיי שמזינות את מוחי.
התחלתי לאהוב אותו אהבה גדולה והוא אוהב אותי בחזרה, גילינו אחד את השני מחדש והקשר בינינו מתחזק ומשתפר והתחושה היא שיש לי מאהב חדש ונדיב. הוא זמין לי תמיד, חבר אמיתי!!!
הוא מראה לי מתי אני מגזימה ואני מקשיבה לו, הוא מזכיר לי לאכול נכון, לנוח ולשתות ואני מכבדת זאת והוא גומל לי שבעתיים.

 

אני מרגישה שתמיד הוא אהב אותי, חיכה בסבלנות שאבין שכשאני מייסרת אותו, אני מייסרת את עצמי. כשאני מתייחסת אליו לא טוב אני בעצם מבקיעה גול עצמי ומפסידה במשחק החיים.
לכל אחד מכם יש גם מאהב כזה, בחינם, תמיד ומתוך אהבה שאינה תלויה בדבר. הוא מלווה אתכם בכל רגע ורגע. הוא אינו נח לעולם, נלחם בפולשים עבורכם, מחמם אתכם בחורף ומקרר אתכם בקיץ. הוא עוזר לכם לחוש, לשמוע, לטעום, להריח, לחשוב, להרגיש את העולם הזה.

אז עם יד על הלב, איך אתם מתייחסים אליו?
כשתראו אותי ברחוב, תראו את הגוף שלי מחבק אותי באהבה ואתם יודעים מה? אפילו הבעל שלי לא מקנא.

 

שלכם ובשבילכם.

צילה שנהר

לא כל כך מבין מה הדיון פה כי בעצם לא העלית שאלה, אבל את כותבת מאד יפה ונתת לי חומר מעניין וכייפי למחשבה - קבלי כוכב (ואל תגלי שאמרתי, שהגוף והבעל לא יקנאו...)

אהלן.

דווקא העליתי שאלה...

איך אנחנו / אתה / אתם מתייחסים לגוף שלכם?

האם אתם במלחמה איתו או בשלום איתו?

היום אני חי עם הגוף בשלום ואפילו שומר עליו

 

 וזאת לאחר שניצחתי אותו במלחמה שהיתה ביננו.

 

 לפני 7 שנים כמעט נכנעתי לו והרגשתי שאני

 

"מחזיר ציוד" .

 

אך כאמור לא נתתי לו לנצח פיזית אלא להיפך

 

התהליך שעברתי אז הוא זה שהביאני לאימון

 

והוא השהביאני לשמירה על הגוף.

כוכב נתתי קודם

עכשיו חזרתי להגיב:-)

 

אהבתי את מה שכתבת וזה כל כך נכון

אנחנו מדברים מילים גדולות כמו חמלה וקבלה והקשבה

ואז אנחנו עוצרים הכל ואוכלים

אוכל שלא נכון לנו בשעות שלא עובדות לנו

וממשיכים הלאה....

 

זו הסיבה שבחרתי להפסיק לעשן אחרי 31 שנה

כי אמרתי שאני לא יכולה לדבר על יחסים עם הגוף

ולעבוד עם אנשים  על פיתוח אהבה עצמית

כשאני מכניסה לגוף שלי ניקוטין ומחייכת...

 

תודה שהזכרת לי כמה חשוב לחיות בהלימה

קודם כל, עם האדם הקרוב אלינו ביותר

 

נ.ב

את כותבת נפלא 

 

צטט: צילה שנהר 2009-05-12 20:51:16

אהלן.

דווקא העליתי שאלה...

איך אנחנו / אתה / אתם מתייחסים לגוף שלכם?

האם אתם במלחמה איתו או בשלום איתו?

 

 

כנראה שמרוב התרגשות פיספסתי... לוקח חזרה מילותי.

 

האמת - שיכול הייתי להתייחס אליו יותר טוב, אם כבר שאלת.

אבל - משהו שבאנרגיות שמהן כתבת, משהו בחיוביות הזאת ובאהבה ובחוסר השיפוטיות עשה לי את זה.

תמיד חשבתי במונחים של "חייבים להתעמל", "מוכרחים לעשות דיאטה" וכו' - ודווקא איך שאת כתבת "התלבש" לי טוב עם מחשבות מסוג אחר שבאו לי לאחרונה.

 

תודה

 

הי צילה,

את נוגעת בנושא מאוד חשוב.

אני רוצה לשתף איפה באימונים אצלי, הנושא הזה משתלב,

כאשר אני מגיע עם המתאמן לבניית תוכנית הפעולה, אנחנו מתאמנים על סביבות תומכות : סביבות פנימיות וחיצוניות.

הגוף שלנו, נכנס לכותרת של סביבה תומכת פנימית, ואת כ"כ צודקת, שחשוב שהגוף יהיה במיטבו, נשמור עליו, כושר, תזונה נכונה, בדיקות תקופתיות, כל זה, כדי שכל אחד במקום בו הוא נמצא ובטח בתהליך אימון, יוכל לשאוט קדימה עם תוכנית הפעולה, כשהרכב כפי, שכינית אותו, הגוף שלנו, נמצא איתנו ותומך בנו במסע.

מקסים, תודה.

שלום צילה,

מאד אהבתי את האמירה שלך. תתחדשי על היחס לגוף ותהני ממנו.

 

בקשר לשאלה שלך:

אני חושבת שזה מורכב.

אישית אני מקפידה על תזונה שטובה לי, לא מרעיבה את עצמי, משתדלת לשמור על הגוף הזה ולטפל בו כמיטב יכולתי.

אבל יש לי כמה אבלים.

ראשית אני יכולה לומר שלאורך שנים שאני עושה זאת, יש לי כל מיני תקופות.

תקופות שאני מאד מאד מקפידה לא לגעת בשום דבר שלא עושה לגוף טוב ותקופות שכן משמח אותי מדי פעם לטעום איזה זבל. הגוף שלי מושפע לא רק ממה שאכניס לתוכו אלא גם ממה שמשמח אותי, מה שמעציב אותי וכו', ואם קשה לי מאד באותו זמן ודורש ממני מאמצי על לאכול רק בריא, אני ארפה קצת ולפעמים אפילו הרבה.

באופן כללי, אני משתדלת לפרגן לגוף שלי על זה שהוא עושה בשבילי עבודה כל כך טובה כל כך הרבה שנים ולתת לו את מה שהוא רוצה וצריך, אני חושבת שבתחומים מסויימים זה יותר קל ובתחומים אחרים יותר קשה.

עם זאת, עם השנים גם למדתי שיכול להיות שהמאמץ שמישהו עושה לא להכניס לגוף שלו ניקוטין, עשוי לפעמים להיות מזיק יותר מהסיגריה המסכנה.

ואת זה אני אומרת בתור אחת שלא שותה, לא מעשנת ומעדיפה אוכל בריאות על עוגות נוטפות שומן.

ספורט ותזוזה זה כבר סיפור קצת יותר קשה אצלי (ובכל זאת משתדלת לבצע).

 יש לי עוד אבלים רק שהם פרטיים, ככה שאני מעדיפה בשלב זה לשמור אותם לעצמי.

 

מעבר למה שעושים, נדמה לי שיש גם עניין של התייחסות. לחבב את הגוף על פגמיו זה לא כל כך פשוט (לי) בחברה עם יחס כל כך חולני אל הגוף. יש לי הרבה מה להגיד על זה רק שתקצר היריעה מלהכיל.

 

היי.

שלא תבינו לא נכון, אני לא פריקית של בריאות.

אני מדי פעם נכנסת למקדונלדס ואוכלת ביג מק עם הרבה צ'יפס, אוהבת מתוק וכו'...

שם המשחק הוא איזון ואני משתדלת לשמור עליו למרות חטאים גדולים פה ושם.

 

גם פעילות גופנית התחלתי לעשות רק לפני שנה וחצי. בעלי אוהב להתעמל ותמיד חשבתי שהוא קצת "לא בסדר" שהוא יוצא לריצה. האמת שבסתר ליבי קינאתי בו על המשמעת העצמית ועל היכולת וההנאה שהוא מפיק מספורט.

 

אחרי הלידה השלישית שלי הרגשתי ממש "עגלה". חברה שלי אמרה לי שנפתח חוג התעמלות ובלי לחשוב פעמיים נרשמתי ושילמתי כמה חודשים מראש. בהתחלה ראיתי כוכבים מרוב מאמץ, כל השרירים נתפסו לי והכרחתי את עצמי ללכת .ממש סבלתי והתעניתי.

 

אך לא נשברתי ואחרי חודשיים הרגשתי שזה כבר נהיה יותר נסבל, יותר קל ואח"כ ממש נהניתי והיום אני כבר מכורה.

 

אח"כ באופן אוטומטי כבר התחלתי לשים לב מה אני אוכלת והתחלתי לחיות בשלום עם עצמי ועם גופי.

 

השלב היותר מתקדם הוא שהתחלתי לשים לב למחשבות שמזינות אותי במשך היום, אבל זה כבר עניין לדיון אחר.

צטט: צילה שנהר 2009-05-13 14:48:14

היי.

שלא תבינו לא נכון, אני לא פריקית של בריאות.

אני מדי פעם נכנסת למקדונלדס ואוכלת ביג מק עם הרבה צ'יפס, אוהבת מתוק וכו'...

שם המשחק הוא איזון ואני משתדלת לשמור עליו למרות חטאים גדולים פה ושם.

 

.....

 

השלב היותר מתקדם הוא שהתחלתי לשים לב למחשבות שמזינות אותי במשך היום, אבל זה כבר עניין לדיון אחר.

 

 עכשיו הרגעת אותי

 

אני פנאט של אנטי-פאנטיזם .... כל אלמנט שאנו בוחרים להכניס בחיים צריך להיות מאוזן מול אלמנט אחר. התרבות שלנו מאלפת אותנו כי לצורך שינוי חשוב שניקח את הדברים ברצינות ... ונבחר בין שחור לבין לבן ...האהבה המחודשת שלך לגופך היא תוצר של איזון אשר משלב ביג מק ומתוק מידי פעם ... כאשר הגוף מבקש זאת.

 

אגב, הגוף שלך אינו חושב שאת באמת חוטאת כאשר את אוכלת ציפס וגלידה ... זה ה-mind שלך שפשוט מצטט את האילוף התרבותי שכולנו חלק ממנו

 

והנה אנו נכנסים למשחק האמיתי של המחשבות בהן אנו מזינים את עצמנו במהלך היום ... וזה באמת דיון אחר לגמרי.

 

כיף לקרוא אותך, ואיחולים לזוגיות מושלמת שלך נשמתך (המגשימה) לבין גופך (השורד)

 

עפר

תודה עופר.

 

תודה.

תודה

צילה יקרה,נגעת בי. גם לי לקח הרבה שנים עד שהתפייסתי עם גופי, מה שאפשר לי לפתח איתו מערכת יחסים המבוססת על אהבה. להפסיק את המאבק המחזורי במשקל ולבוא אל הגוף בדרך האהבה במקום בדרך המלחמה.

לאחרונה יזמתי הקמת קבוצת מחול לנשים מלאות, בדיוק למטרה הזאת, כדי לחבר אותנו אל הגוף וללמוד לאהוב אותו ולקבל אותו כמו שהוא.

 

חברתי אל כוריאוגרפית ומורה לריקוד שיסודותיה מן הבלט הקלאסי והמחול המודרני כדי להקים קבוצת מחול, שתתן אפשרות גם לנשים מלאות (מי יותר ומי פחות) ללא כושר גופני, ללא ניסיון קודם בכל סוג של ריקוד, להתחבר אל הגוף דרך התנועה והמוסיקה. לגלות את היופי, האנרגיה והשמחה שיש בגוף המלא דרך התנועה. באותו הזמן לפתח גם את האינטליגנציה הגופנית (קואורדינציה, יציבה, שווי משקל, גמישות וכדו').הסיסמא שלנו "אנשים מגיעים בכל מיני גדלים". הטבע לא יצר את כולנו להיות עם גוף של דוגמניות! הטבע אפילו לא יצר את כולם רזים, נהפוך הוא. היופי האנושי הוא 'בגודל טבעי' ובשונות בין אנשים. 

 

כשהתחלנו את הפרויקט הזה עדיין לא ידעתי עד כמה קרוב התהליך הזה של הריקוד לתהליך אימוני.כדי להפוך את החזון הגדול שלנו למטרה ספציפית החלטנו שהמטרה שלנו תהייה להפיק מופע מחול תוך שנה וחצי. החלטנו גם לתעד את התהליך בסרט תיעודי כדי שנוכל להראות את מה שקורה למשתתפות בתהליך הזה מבחינת השינוי בתפיסת הגוף וקבלה ואהבת הגוף, וגם כדי שנוכל להפיץ את המסר בקנה מידה גדול. אנחנו כרגע רק בהתחלה של הפרויקט ועדיין לא גייסנו את המשאבים הנחוצים להפקה אבל כבר התחלנו לרקוד ואפילו לצלם. 

להבדיל מריקוד חופשי, שהוא כיף גדול בפני עצמו, הריקוד שלנו, התנועות והמשפטים נקבעים על ידי הכוריאוגרפית, כך שאין לנו, הרקדניות, את החופש לזרום עם תנועות הנוחות לנו, שאנו אוהבות או רגילות לעשות. אנו חייבות לעיתים קרובות לצאת מאזור הנוחות וללכת את הקצה. לחזור ולהתאמן על אותה תנועה שוב ושוב כדי לשפר ולבצע אותה נכון, ולחזור על קומבינציות של תנועות עד שנצליח לעשותן מבלי להתבלבל. לא פשוט בכלל אבל מאתגר. הקושי אינו פיזי בעיקרו, ומפעילים שרירים שלא ידענו בכלל שהם קיימים. (מסגרת, כללים, משמעת, התמדה... האין זה מה שעובד בכל דבר שרוצים להשיג? כולל תזונה?)

 

וכל זה עם המון כיף וצחוק, ואנחנו צוחקות על עצמנו ועל השלומיאליות שלנו, ושמחות  על כל הצלחה, ויש הרבה שמחה בכל התהליך הזה, וכל הכיף הזה קורה כשרק עברו חודשיים מאז שהתחלנו אז תארו לעצמכם איך זה יהיה אחרי שנה.

טוב, אז עכשיו אנחנו רק 6 רקדניות. ורוצות להופיע 15. אז אודה לכל החברים אם תעבירו את זה הלאה. והנה הקישור לדף שנותן פרטים נוספים:

http://www.coach-yourself.biz/index2.php?id=82&lang=HEB