קראתי בעיון רב את תגובותיכם.
אם יורשה לי אני קצת חולקת עליכם בעניין שלא תאמנו מישהו שלא מחויב אימון.
תראו, אני לא מאמנת, אני מטפלת ויתכן שהגישה שלי היא מעט שונה אך זהו היתרון בדיון שיוצר סיעור מוחות שכזה.
כשאתם אומרים שלא תאמנו אדם כזה אתם בעצם באופן אוטומטי מפעילים נגדו שיפוטיות.
איך אתם יודעים מה רמת המחויבות שלו? אולי הוא עושה מאמצים אדירים וגדולים מבחינתו ואילו אתם מפרשים זאת אחרת ולא נותנים לו צ'אנס, כי לדעתכם הוא לא מחויב מספיק.
אולי מאחורי "חוסר המחויבות" עומד החשש להפתח, הרצון לבחון אתכם, לבחון האם אתם ראויים בכלל לאמון שלו ורצונו לראות האם אתם אלה שבעצם מרימים ידיים בקלות ולא מחויבים לתהליך באמתלה של "חוסר מחויבות".
אולי המתאמן זקוק לכך שקצת יעזרו לו להגביר את המוטיבציה ולא לכולם זה מגיע באופן מיידי.
ואולי..........אולי מדובר בתהליכים ולא בזבנג וגמרנו. אולי אתם נוטעים זרעים בנפשו של המטופל שיבשילו בעתיד?
אולי כשהוא בעצם מביע "חוסר מחויבות" הוא מאפשר לכם לבדוק עד כמה אתם פוחדים מהתנגדויות.
אתם רוצים מיד תוצאות אבל איפה התהליך? מה עם הסבלנות שלכם ומה עם הסובלנות?
הכי קל להגיד שהמתאמן לא מחויב, הוא מתנגד ולכן לא נטרח אפילו לעזור לו אלא נאמן רק את אלו שנופלים לידינו כפרי בשל.
מה זה אומר עליכם כשאתם מרימים ידיים מלכתחילה, שופטים ולא נותנים צ'אנס???
האם אתם בוחרים לעשות רק את מה שקל ולא את מה שנכון? האם עבודה "קשה" מפחידה אתכם במקום לראות אותה כאתגר?
אני לא רוצה לפגוע באף אחד, אבל מקווה שפתחתי כאן עניין למחשבה נוספת.
לא פעם מטופלים שלי בחנו אותי, בחנו גבולות, העמידו אותי במצבים לא קלים וכו'... לכאורה הם "לא היו מחויבים" בפועל רק לאחר שראו שאני אסרטיבית, לא נבהלת מהבחינות שהם עושים לי, לא מתרפסת בפניהם וכו'...
רק אז הם נפתחו ונתנו בי אמון ואז התחיל תהליך אדיר שאם לא היתה לי סבלנות מלכתחילה, גם הם היו מפספסים, אך בראש ובראשונה, אני הייתי מפספסת.
שלכם,
צילה שנהר
הוספת תגובה על "מהם הקווים האדומים שלכם?"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה