ביחסי גופ-נפש מוכרת לכל העובדה כי האדם נולד כיצור בריא והתפתחותו מובטחת על בסיס נתוני פתיחה אידיאליים, לפחות במה שנוגע לכישוריו הגופניים. התינוק מפתח את הקואורדינציה בין אבריו ומשתמש בכל חושיו ל"תחזוקת" נתוניו הגופניים והמנטאליים כאחד. ההורים והסביבה נענים לדרישות ולצרכים שמובעים על ידי התינוק עצמו, ולמעשה הם לומדים ממנו ומתגובותיו הספונטניות מהו המעשה הנכון שעליהם לנקוט כדי לתמוך בהתפתחותו העצמאית.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מה קורה בהמשך הגדילה, כאשר התובנות הראשוניות הללו נעצרות בשל תנאים בלתי תיקניים של הסביבה או החיכוכים עם הסביבה המתערבת ומשאירה חותם על מהלך ההתפתחות הטבעי ?

האדם מאבד מגמישותו ומעוצמת חושיו, שהיו בשיאם דווקא בראשית קיומו.

בשיר של לאה גולדברג, היא מביעה את רצונה ללמוד איך לחוש, איך לנשום, איך לראות את העולם:
"למדני אלוהי ברך והתפלל
על נוגה פרי בשל, על סוד עלה קמל
על החירות הזאת: לראות, לחוש, לנשום,
לדעת, לייחל, להיכשל "

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אם נזכור שמדובר במשוררת חילונית, ממי היא יכולה ללמוד את כל ה"מיומנויות" הללו, שכנראה איבדה בשלב כלשהו בחייה ?
התשובה פשוטה - הגוף הוא המורה הטוב ביותר שבנמצא, לפחות בכל הנוגע לכישורים הפיזיים.
הגוף הוא אורגניזם נבון מאין כמוהו: יודע לנשום, יודע לעכל, יודע לסלק פסולת - וכן לחוש, לראות, לשמוע, לנוח ולנוע, לפי הצורך, וכמובן להרגיש כאב או הנאה. הנפש פטורה כביכול מכל העמל הרב של תחזוקת האורגניזם, וכל שמוטל עליה הוא: שלא להפריע, לא לשבש, לא להתערב במחזור החיים הטבעי.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
הבעייה מתעוררת כאשר הנפש מתרחקת ממצב הערנות הנידרש לתמיכה בגוף התקין.
מהו מצב הערנות הזה? באיזה קנה מידה נבחן אותו? מתי ולמה הוא נעלם? ובאיזו דרך נסגל אותו לעצמנו כנתון קבוע?
הערך המיוחד של רעיון ה-well-being מספק מענה ראוי לשאלות אלה.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
הרעיון לחזור וללמוד מן התינוק יכול לקדם מאוד את הרפואה המתקנת. האגן המשוחרר לחלוטין של גוף התינוק הוא מצב שאימון נרכש בשיטות הפעלה, הרפיה ושיחרור יכול להחזירו לקדמותו, מבחינת רמת הגמישות. כשם שההתנסות האישית של התינוק מתבטאת בהשקעה עצומה מצידו, בתירגולי תנועה והליכה בלתי נלאים, וכן בחזרות אין ספור על כל תגלית חדשה בדרך לרכישת מיומנויות, כך האדם הבוגר יכול לחזור ולהשקיע בתירגול שרירי הגוף.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
ההתחדשות אינה מושגת באימון מיכאני. יחסי הגומלין עם הגוף מושתתים על למידה של מבנהו, הכרת האלסטיות של השרירים, איתור איבר פגוע או תיפקוד שנבלם בשל התנהלות שגוייה (כגון צריכת אלכוהול או קצב חיים מואץ).
הטיפול האלטרנטיבי הוא במובנים רבים יצירת מגע ממשי עם תבונת הגוף, והיענות ישירה לתכתיביו הטבעיים, שעיקרם הוא קשב. הקשב לגוף.