צטט: bebt 2009-05-17 16:36:20
אני לא יודע למי להשיב אז לכולם ולשירלי ולרועי במיוחד.
לא יודע איך זה יראה בסוף - אבל אני מצהיר בזה שאין לי כל כוונת להצדיק עמדה, אין לי צורך בכך וכן גם לא לצורך פלוגתא.
את סוקרטס ואריסטו (ויש עוד ערימה נכבדה ב-2000 השנים שעברו) לא כללתי ב"ותק" בגין היותם הוגי דעות ולא מביאי בשורת היישום (עניין טכני שלי).
קודם אני גם אציין שאין לי שאיפה ליצור ריב ושררה אבל יש לתקן אי דיוקים. לגבי התפיסה שסוקרטס ואריסטו היו הוגי דעות, לדעתי(ואני מדגיש לדעתי) שגויה מהיסוד. סוקרטס עסק בשיפור הנוער ואף בדיאלוג מנון (כתבי אפלטון) הראה כי יכולת הבנה מתמטית טבועה מלידה כשלקח נער, בן למשפחת עבדים, ללא השכלה והוכיח כי יש לו יכולת לחשב שטח של מלבן.
יותר מכך, בדיאלוג פוליתאה (כתבי אפלטון כרך ב') אני מצוטט:
"והנה שאר הסגולות הטובות שמייחסים אותן לנשמה מקורבות הן, כנראה, לאלה של הגוף, - שאכן אינן מצויות בה מלכתחילה, ומוכנסות לתוכה לאחר מכן בהרגל ובאימון..."
ואף יותר מכך, הפילוסופים הותיקים היו מדענים, חוקרי מוח, מתמטיקאים וכו' פילוסופיה שואלת שאלות שהתשובות עליהן מעודדות חקירה ומתוך זה יצירת מדע. וכמובן שכחתי את קונפוציוס שעל יסוד תורתו נלמד מה זה להיות בנאדם ומה נדרש לכך.
תחום הלוגותרפיה מוכר לי מעט בהשכלה הכללית - הגישה פותחה בשנות ה-20 - 30 של המאה הקודמת על ידי הנוירולוג והפסיכיאטר ויקטור פרנקל. זהו סוג של ניתוח אקסיסטנציאלי שמתמקד בשאיפה מובנית למשמעות בשוני לדוקטרינה של ניטשה ואדלר של שאיפה לכח ולמעמד חברתי או לזו של פרויד שבבסיסה השאיפה להנאה.
העבודה של פרנקל כיוונה שהאדם יחוש במשמעות באמצעות המצפון ויתן לה פשר ופרשנות.
ניתן כאן לזהות 2 מרכיבים זרים ל"אימון" - עולם הפסיכיאטריה על כל התפיסה הפילוסופית והטיפולית וכן "המצפון". אין באימון כדבר הזה.
אבל יש פה דבר חשוב מאוד, תחילה העיסוק בהווה קדימה. שנית, הוא מתבסס על אמרתו של ניטשה:
כשיש לך את ה'למה' שבשבילו תהיה מוכן למות תסבול כמעט כל 'איך'
פה משתמע שדרך להנעת אדם היא ע"י מציאת דבר משמעותי בחייו ומתוך כך יהיה מוכן לעשות את כל השינויים הנדרשים לכך.
מאידך ניתן לזהות הייטב תחום משיק - עבודה על הפרשנות של האדם. בזמן שבגישה הלוגותרפית זו התוצאה,
לא מסכים ולו בגלל המשפט שציינתי פסקה מעלה. מציאת משמעות היא תוצאה של חקירת ה being
באימון עובדים על "הבאת" הפרשנות למצב מציאותי מאחר ועפ"י הגישה באומנות האימון - הפרשנות כישות הינה כל מה שהאדם מזהה מתוך נסיונו ומה שנמצא כבר בתוך הקופסא -היינו עברו.
ולרועי מספר משפטים המתייחסים לנושא בכלל (השבתי לך גם היום תגובה לדיון "האונטולוגי" במקום אחר)
ללא ספק אריסטו הוא זה שהנחיל לנו את היסוד עליו ביססו חוקרים רבים מאות שנים אחריו את תשתית הטכנולוגיה לאימון אנשים.
לא נכון, אריסטו למד את תורתו מאפלטון שלמד אותה מסוקרטס שהוא אבי החקירה והאימון. כמובן שהוא שיפר ובחלק מהמקרים גם סתר אבל עדין זה לא מקנה לו את זכות הראשונים.
אריסטו חקר ופיתח את מה שקרוי חקירת ה- QUNTUM – תורת ה"יש" והבחין בין השכל הפועל לשכל הנפעל, בין מחשבה לדמיון וקבע גם שחשיבת האנוש אינה יכולה לפעול אלא כשלובת זרוע עם הדמיון (פרשנות).
הנעה לפעולה היא תוצאה של שכל+רגש (או דמיון, כשהדמיון הוא בעצמה נמוכה יותר מהרגש), אך המחשבה האנושית יכולה לפעול בצורה הגיונית נטו. שוב, זו דעה שלי המבוססת על תורתו של קמפבל.
חוקרים נוספים ובפרט כריסטיאן וולף, הגל וקנט העמיקו בחקירת תורת ה"יש" וקבעו שאין האדם יכול להכיר ב"יש" (מציאות,עובדות) כפי שהם אלא כפי שהם נקלטים בצורת ההסתכלות שלו (הגיון, תרבות, ערכים, נסיון העבר וכו'). הוסרל, טיילור וחוקרים נוספים במאה ה- 19 ותחילת המאה ועשרים פיתחו את ההבחנות הפילוסופיות לכלים ישימים כהבחנה בין הקליטה הסובייקטיבית של האדם למציאות האובייקטיבית, ביססו את ההכרה שיש ניגוד ואף מצבי התנגשות בין "הדברים" הנקלטים באנלטיקה של השכל, בלוגיקה ובפילטרים של בני האדם לבין "הדבר" כפי שהוא באמת.
ההסתכלות על החיים של האדם כפרט נחקרה גם כשבבסיס העניין החיבור הבלתי נמנע למערכות היחסים של האדם ולתקשורת בין בני האדם – (מובחן מ- Doing)
לא ממש ברורה לי ההבחנה שאתה מנסה לעשות פה
Who we are Being in our Relationship.
הקביעה המהותית, אולי אף יותר מהאחרות, שלבני האדם - כיצירי אנוש - על אף השוני האחד מרעהו יש מכנים משותפים בדפוסי התנהגויות המעצבים את רוב רובם של בני האדם- קביעה אשר איפשרה את הנחת הבסיס לתורות האימון .
כל אלה מהווים את הרעיון הפילוסופי המונח בשורשי היסודות בגישת האימון האונטולוגי לפחות.
אני מקווה שבכך נעשתי יותר ברור לגבי העניין.
בבט
/null/text_64k_1#