אולי עוד חומר למחשבה. בתקופת אריסטו היה נהוג לקשר תחושות לאברי הגוף, עצבים - אולכוס, רוח האדם בלבו וכו', גם אצל הרמב"ם ניכר לראות זאת.
ביהדות ישנה חלוקה של נפש - רוח - נשמה ל: בטן, לב, ראש בהתאמה.
לפי פרויד שחילק גם כן את הדברים לפי: איד - אגו - סופר אגו
ניתן לראות הקבלה לכך שהשלב הראשון בחיינו ניכר בשלב האיד (יצרי מאוד), בבגרותנו אנו עוברים לאגו ולאחר שהגענו להבנה שכלית עלינו לסופר אגו.
אחרי כל ההקדמה הזו מעניין לקשר את תחושת הבטן ליצר (המשפט מותר האדם מן הבהמה עומד על כך שהדומה ביננו לחיות זה הנפש, היצר וזהו, לחיה אין רוח או נשמה). ואם ישנו קשר בין אינטואיציה (שהוא משהו יצרי, אינסטינקטיבי) אז הוא יהיה בבטן וסביר שזה מקור הענין.
בכל מקרה, מדובר באיזה רעיון שאני מעלה פה וכמובן שאני מזמין את כולכם לכסח אותי, ככה אני לומד...
:)
/null/text_64k_1#