שלומות רולין ותודה על הדיון המרתק.

אכן מלמדים אותנו מילדות כי 'אין הנחתום מעיד על עיסתו ... או גיסתו ...', ותבנית מחשבה זו מושרשת בתרבות האנושית.

זוהי ככל הנראה 'תבנית מחשבה' חשובה וטבעית בתהליך של התהוות התרבות (המבוססת על שיתוף בין פרטים ... ולצורך כך באמת חשוב שהנחתום לא יעיד על עיסתו ... אלא הפרטים האחרים בקהילה הם שיעידו ... וכך נוצרת קהילה וערבות הדדית ...)

אבל כמו כל דבר בחיים לא כדאי להקצין וראוי להבחין כפי שעמית מציע בין ענווה לצניעות. אני מצטרף לאבחנה המדוייקת שלו, ומציע לשים לב כי שורש המילה צניעות היא צ.נ.ע. וקשה לי להאמין שמשהו מבין הקוראים שורות אלו מייחל לעצמו חיי צנע ... כאלו עם תלושים והקצבת 3 ביצים לשבוע)

חוסר הפירגון שאת מזכירה את קיומו בצדק רב, נובע לדעתי מהפעלת יתר של 'מערכת ההישרדות' האנושית. מערכת רגישה זו מופעלת בכל פעם שאנו עוסקים בהשוואה, מבלי לשים לב שבעצם ההשוואה אנו מציבים את עצמנו לתחרות מול שאר העולם ... וברוך השם העולם הזה הוא גדול מספיק כדי להוות איום משמעותי ... כזה שמוציא מאיתנו יצרים ופחדים באשליית מלחמת ההישרדות היום-יומית שאנו נוטים לקיים. כתוצאה מכך... נוצר מצב בו אנו מתקשים לפרגן לאחרים ... רק מכיוון שהפירגון מפעיל את מנגנון ההשוואה הפנימי ... וגורם לקצר בהתייחסות

באופן אישי אני מאמין כי האבולוציה התרבותית שאנו חלק ממנה מחייבת אותנו כיום (הרבה יותר מפעם ...) לשים לב שלא 'ליפול' למחשבות הצניעות והצנע. אלו הן למעשה אינן מחשבות המצביעות על אמת פנימית כלשהי, אלא מעין 'לכלוך תרבותי' שנוצר מעצם הפיכתנו לחברה. בעניין זה חשוב ללמוד להכיר את היכולות האישיות שלנו ולספר עליהן לעצמנו ולאחרים... שהרי רק בדרך זו נוכל ללמוד להכיר את עצמנו, ולאפשר לאחרים להכיר אותנו ולהיות ביחד איתנו....

בדברייך את כבר מצביעה על הטריק הפשוט ביותר לעשות סוויץ' בהקשר זה ... פשוט ללמוד לפרגן לעצמנו ... ולפרגן לעצמנו עד השמיים ... שיורידו גשם של פירגון גם אצל האחרים ... אגב בעניין זה קוהלת הביא ביטוי חבל על הזמן (מדהים איך התנ"ל מלא בקופירייטרים בחסד עליון)

שלך לחמך על פני המים, ברב הימים תמצאנו.

 שבוע נהדר

אני מציע 2 תוספות לדיון:-

א. את האמירה הידועה על הנחתום...... נשאיר לתחום המזון ושישתמשו בה טבחים, שפים קונדיטורים ועוזריהם....

ב. לגבי ענו וצנוע - מצאתי (ברצינות) מתי נהוג בעברית מדוברת להשתמש במילה כמאפיינת משהו - מצאתי שמקובל להתייחס לצניעות לגבי פעולות ומעשים (doing) ולגבי תכונות והתנהגויות - בענווה (being).

 לא צריך לקבל זאת כאמת לאמיתה ומוחלטת - אבל אפשר לאמץ הבדל זה כהבחנה עבורינו - בשפת האימון.

ג. לגבי אימוץ אמירות מהתנך לימינו אלה - כל אחד לפי מה שזה משרת אצלו, אם "משחילים" את האמירה/פתגם במקום הרלוונטי - זה תמיד טוב ואם זה מתפקשקש בעיתוי או בכוונה - זבשו של האומר...

 בבט