פרטי קהילה
עסקי אמנות
חברים בקהילה (3832)
פורום
- 1
- 2
תחת השפעות הגבינה (מישהו כל הזמן מזיז לי אותה...)
| 30/5/09 11:55 |
0
| ||
עכשיו כשערפילי הגבינות מתפזרים, אני קורה את שכתבתם – תודה על התגובות – בהחלט מחכימות.
חד משמעית הבנתי שכל מה שנוצר מאז מלחמת העולם השניה (דהינו 60-70 שנה), עכשוי הוא.
מה שנשאר זה לראות ולהבין האם זו יצירה ועד כמה טובה היצירה.
אז אחרי שהוחלט שזו יצירה (אני מניח שאם היא מופיעה במוזיאון נחשב, זו הוכחה מספקת...).
צ
-- שיהיה רק טוב - צביקה www.shenhav-studio.co.il | |||
| 30/5/09 19:30 |
0
| ||
צביקה, או שתהא מצחיקה, או שתוערך כ...ותושווה ל...חשכת ימי הביניים. התגובה ההסברתית שכל מה שצויר בטווח שבין זמן לזמן, נראית לי לא מספיק משכנעת, יסודית ורצינית, ולא זו התהייה של מספר אמנים שמתתדיינים פה. רות -- אמנית סקרנית ודעתנית | |||
| 30/5/09 22:17 |
0
| ||
שבוע טוב
ראשית הנחת 2 עבודות, ובניהן יש דיאלוג - ובתוך כל אחת יש דיאלוג או נכנה זאת דיאלקטיקה. אני יכול להסביר, מדוע, הן משלימות. אבל, הסברים פסיכודינאמיים-פסיכואנליטיים- נקראים כסנוביות וחירטוט. צר לי, אולי אני עושה מניפולצייה אבל אם בא לך שאכתוב מה יפה בשילוב של השתיים - כתוב ואשמח לענות. ככה לשחרר מה שנתפס כפלצנות - לא בא לי. :). -- http://fashion-to-israel.blogspot.com/ | |||
| 31/5/09 00:11 |
5
| ||
צביקה הנכבד, שאלה פרובוקטיבית ומכשילה... חבל שלא הבאתה כל מידע מכין לדיון... נוצרה דמוניזציה וחוסר סיפוק... הדיון כבר מגיע לסופו והמסקנות ? אם כבר לוזריות בדיון הרזה לפחות שנבין מהן המניעים... אמנות עכשווית על קצוות המטוטלת נע בין ריאליזם להפשטה וההיפך... הגדרה לעכשווית מונח שניתן לאמנות על גווניה אחרי מלחמת העולם השנייה נבעה מאבדן האמון בתרבות ואמנות כמורי דרך וכמובילים לפני המחנה...
שינויי הז'אנרים והסגנונות האמנותיים שהתפתחו מהמאה ה 15 עד המאה ה 19 ניתנים ללימוד היסטורי, פילוסופי ותיאורטי במסגרות אקדמיים ובאופן עצמאי, ואני כבר במאה ה 20 שהיא יותר מורכבת לפענוח ולעיכול. התפתחות האיזימים והסגנונות האמנותיים הובילו את האמנות ואת התרבות לשאלות ייצוג חדשות... היו לזה סיבות אמיתיות שנבעו משינויים תרבותיים, מדעיים וטכנולוגיים. כשהאימפרסיוניזם זנח את המרק החום, כלומר את הצבעים המדורגים עם השחור של האור והחושך והתואם ליין לשמפניה ולכינור התפרק הטבע והמציאות לכל הכיוונים... האימפרסיוניסטים שמרו על הצורה והפרספקטיבה הקלאסית ואת הצבעים שינו על פי תורות צבע חדשות (תורת שברל ועוד...). מכאן הדרך קצרה לפוסט אימפרסיוניזם, לקוביזם ופוטוריזם אכספרסיוניזם והפשטה... קונספטואליים ודדאיזם וכוד'... כל האיזימים לווו בתיאוריות משכנעות, מעניינות ומאתגרות את הרוח האנושית ואינטלקט הקדמה... החל משנות החמישים כל הסגנונות והשיגי התרבות האנושית סודרו יפה על מדף הסופרמרקט והפכו לזמינים לכל המעוניינים... הכל מותר, הכל ערכי ושטוח באותה מידה... נוסיף על כך את מצב האנושות שאחרי המלחמה ונקבל חברה האמביוולנטית, "חברה אובדת" חסרת תפיסה פילוסופית, מוסרית ופוליטית, חברה שחוסר יכולתה להחליט מולידים ספקנות, חרדה וניהיליזם המועתקים אל חומר נמוך. התוצאה, חברה מבולבלת המחפשת את עצמה בין חושך לאור, בין משיחים לבני אדם. חברה שבה האמנים חשובים אבל דחויים, משפיעים עם זאת מתוסכלים, שלמים וקרועים, מעורבים וסגורים כאחד.
התחזקותו של הקפיטליזם שנוצר מתוך עורקי החברה הדמוקראטית דחק את המודרניזם למצב של התגוננות בשלב הראשון ומאוחר יותר נבלע בצורה שיטתית על ידי האויב הגדול ביותר שלו – הבורגנות. היסוד החתרני שאפיין את המודרניזם הפך מיריב הבורגנות למשתף פעולה ובכך שינה את תכונותיו "מהמהותי אל הפוליטי". בדרך פשוטה ואפקטיבית הועברו סגנונות אמנותיים לתחומי העיצוב והפרסום והפכו לאופציות של השקעה כלכלית. התקשורת לקחה מן האמנות טאקטיקות ושיטות ייצוג והפכו אותן ל"תבניות על" המאפיינות את חיי היומיום בטלוויזיה, בקולנוע ובפרסום.
ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר הוא בעמדתו הפוליטית שנבעה מקץ כל האידיאולוגיות ובתבנית זו נמצאת גם האמנות. ההיגיון החדש נקט בהחלפת סגנון ה"קאנון" בשיטה חברתית דמוקראטית ואוניברסאלית על ידי מחיקת יחסי הערכים "גבוה/נמוך" ובכך מחקה השיטה החדשה את כוחות השלילה של המודרניזם, מרד הפך לתהליך. ביקורת לרטוריקה. העדנה האחרונה הייתה של המודרניסטים ג'ונתן בורובסקי, ג'וליאן שנבל, לוציאנו קסטלי, סאלומה, רינר פטינג, אנזו קוקי, פרנצ'סקה קלמנטה ואחרים... שלדעתו של תומס לוסון במאמרו "מוצא אחרון" היה לפריחה הדקדנטית האחרונה של המודרניזם. "ליאוטר" תיאר בספרו "המצב הפוסט מודרני" את קריסתו של הגראנט נארטיב. ואנחנו כבר בשנות ה 80 שם נמצא את ליאוטר שדיבר על התפוררות הודאות בדבר רעיון הקדמה שרווח ב – 200 השנים האחרונות. רעיון שהיה מושרש בתחושת הודאות שהתפתחות האמנות, הטכנולוגיה הידע והחרות תביא תועלת לכלל האנושות. יתרה מכך ליאוטר מאשים את האיזימים הגדולים שהם חלק בלתי נפרד מהמודרניזם כמו הליברליזם הכלכלי או הפוליטי, המרקסיזם לסוגיו כרעיונות שדמו במאתיים השנים האחרונות לעקובות מדם, כולם כאחד נגועים בחשד לאשמה ובפשעים נגד האנושות.
הטיעונים שהועלו מבקשים לבנות דרך ותובנות לשאלה שהעלתה ואני מפנה את התשובה לטיעונו של הפסיכואנליטיקן הפוסט מודרני "לקאן" שהביא לעולם את השיח הנרחב התואם לדגם הדקונסטרוקציה. "ז'אק לאקן" מתאר את ה"סכיזופרניה" כהתפרקותה של שרשרת הסימון הרגילה והמקובלת ומשלבת סימנים חדשים המצטרפים לכלל היגד או משמעות אשר נוצרים על ידי התנועה ממסמן למסמן. ניתוק שרשרת הסימון מציעה מסמנים נבדלים שאין ביניהם כל קשר ומובילים להתנסות בסימנים גשמיים טהורים ומנותקים בזמן והופכים זמינים לשימושים אחרים. התפרקות שרשרת הסימון מופיע גם בכתבים הפוסט סטרוקטורליזם של "ז'אן דרידה". דרידה מעלה בכתביו את הבעייתיות שבתיאוריה ומנסה להציע משמעות בדרך חד קולית. הוא מראה שטקסטים ספרותיים ופילוסופיים מחזיקים בתוכם יסודות אשר גורמים לסתירות פנימיות ולבסוף לפירוק העצמי של הטקסט. דרידה מנסה לשים כל דבר המתיימר להיות מסקנה החלטית תחת סימן שאלה. הטכניקה שהוא משתמש בה היא כתיבה כמונטאז'. "דרידה" הורס את ההבחנות בין מהותי לשולי מבלי לזהות גישה חדשה העשויה להיתפס כרעיון מרכזי, לטענתו כל טקסט הוא הטרוגני ובהכרח הוא מחבל בהרגלי חשיבה מסורתיים. המודרניזם משול עם הודאות בדבר רעיון החופש והקדמה ובאותה נשימה המודרניזם מואשם בפשעים נגד האנושות. לעומת המודרניזם, הפוסט מודרניזם מואשם בסכיזופרניה כשפה מפרקת את שרשרת הסימון ושהיא הטרוגנית. מעבר להאשמה והבושה, אנחנו נמצאים היום בחוסר וודאות או ראייה ... מעלים שאלות מרוקנות מכל תוכן ומשמעות של מסמן ומסומן להקשרו, לרוח הזמן, זהות, מקום או אמת... איבדנו את היכולת לזהות מקור ..
ידידי המכובד, בצדק אתה מעלה תהיות על הגדרות קטגוריאליות בהן אתה מחפש אחיזה לדגם בסיסי אליו אתה מבקש לעשות השוואה... הוא לא בנמצא... הקונסטרוקציה המופשטת שבדוגמא (שמן על בד) הוצאה מההקשר המיידי ואינה מאפשרת את קריאת המציאות המיידית.. היא מבקשת פענוח באמצעות הסובייקטים הקולטים וטעמם לתואם האמת שביסוד שפת המודרניזם שפורקה ... והריאליות שבציור צבע המים, הנראה כמו גלויה מצולמת, מחזק את חוסר האמון שטיפחנו כלפי התפתחות התרבותית והאמנותית, הוא מכריז, אני כמו מצלמה שדרכה כולם רואים את המציאות... אבל זה עשוי בידי ובאמצעות האגו שלי... אולי אינני מספק את הסחורה שבקשתה... כמו כל האחרים שניסו לתת תשובות בדיון הנוכחי, גם אני, באי ודאות INDETERMINACY כתוצאה רגשית ופילוסופית של "המצב הפוסט מודרני" וכתוצאה מהתערערות אמצעי הייצוג בו נחשף העולם המתואר כמקור של אי יציבות ואי ידיעה. אי יציבות זו מתבארת ביחסיות של ערכים, במשחק השוניות של השפה, בנפילת ההיררכיות והגבולות התרבותיים הישנים. כולנו באפוריה APORIA אפורוס = לא לדעת לאן ללכת, בניגוד לפורוס = דרך כפי שדרידה אפיין את התפרקותו של הסימן. האופוריה שוחקה את מוסד המשמעות. היא יצרה מעין שטח הפקר שבו "אי היכולת לעבור" הופכת לאי יכולת ליצור פורמציה, מבנה, פרויקט, הגדרה וסימון הגבולות. -- דר. אנטון בידרמן, | |||
| 31/5/09 07:26 |
0
| ||
הי אנטון,
תודה!
תגובה מרשימה ומחכימה (כהרגלך).
(בקיצור...) אם הבנתי נכון אנו עדיין בשלבי התאוששות ממלחמת העולם השניה... מותר לנו הכל עד שנצא מהטראומה... אנחנו עדיין בטיפול...
וכאן בעצם עולה שוב השאלה - עד מתי? האם לא מוצו כל הקווים והמסקינטייפים, כבר לפני 20-30 שנה? האם אנו לא מדשדשים בציורי מים, כנ"ל, ראליסטיים שנראים כמו צילום?
קישקשנו, השפרצנו, הרצנו תולעים על בד, מילינו קופסאות בחרא, עטפנו הרים וערים וכיו"ב - עכשיו אנו כבר חוזרים על עצמנו.... אולי בעצם הגענו לסוף הדרך מבחינת החידושים באמנות?
להת'
צ
אגב איזה מידע מכין היית רוצה לראות בדיון - אולי אפשר עוד להביא... -- שיהיה רק טוב - צביקה www.shenhav-studio.co.il | |||
| 31/5/09 13:37 |
1
| ||
לאקאן וממשיכו ז'יל דלז תארו את הסכיזופרנייה - כרצף "קטוע" - לאקאן ("דיבור פוסק" "גוף שסוע"). דלז לא מדבר על אובדן משמעות וגם מלאני קליין קוהוט וויניקוט לא טוענים שאין משמעות - ושוב כל אחד בדרכו (קליין-וויניקוט-קוהוט אינם סטרוקטוראליסטיים או פוסט סטרוקטוראליסטים). גם לאקאן וגם דלז טענו שיש היגיון בסכיזופרנייה- היגיון נוגד קאפיטליזם. הביקורת הברורה על דלז ועל הסכיזואנאליזיס שלו ושל גוואטארי - שאין יחס לסבל - הם "מקדשים" את הסכיזופרן אך לא נותנים דגש למהות של הפסיכוזה - כסבל נוראי.
חשוב לציין שסלבוי ז'יז'ק בספרו PARALLAX VIEW - מבקר את לאקאן ודרידה - הוא טוען שבחמישה (עד כמה שאני זוכר) שטחים - יש מרווח שלכאורה לא ניתן לגישור, כפי שציינת - אולם ה-"מבט" של הפאראלאקס - גורם להשלמה ולקומפלימנטאריות. לא יין יאנג - כלומר ניגודים אלא דיאלקטיקה מטריאליסטית.
אצלי במאמר שכתבתי - אני מנסה להראות שדקארט- בקביעה שלו שהזמן והמרחב בסובייקט - זה תלוי באיזה סובייקט - ההכרתי-אגו או הלא מודע. הלא מודע שלנו לא כולל את הזמן והמרחב הזמן והמרחב הם כפייה (אליבא פיירה אולנייה) של ה-"חברתי" על הסובייקט של הלא מודע. כך גם הכפייה (של החברתי) של האקראי על הבסיס של הלא מודע שהוא אינו אקראי (לכן פרויד היה גאון בשיטת האסוציאציות החופשיות - מתן מצע אקראי ורחב לצימודים הלא אקראיים - שבלא מודע - בסמפטום - בנוירוזה וברור שבפסיכוזה). אני יכול להמשיך. אבל נסיים בזה שהמומחים למונח הזמן בארץ, פרופ' אהרונוב יקיר - וחץ הזמן החלש - וד"ר אבשלום אליצור - ושאלת הסיבתיות - בכלל לוקחים את הדיון לבעיות וקושיות בפיזיקה. כלומר - כל ניסיון, כמו של דלז או ז'יז'ק לתאר את הפילוסופייה והפסיכואנליזה - באמצעות הפיזיקה - נתונה בספק - כי גם הפיזיקה מאוד דינאמית ויש הרבה שאלות כתוצאה ממכניקת הקוואנטים ותורת הייחסות הגדולה - ובשנים האחרונות - המייתרים.
בקיצור - הספר החדש של ז'יז'ק (2006) מנסה לתת גישור ומוצא - לתסבוכת הפוסט מודרניסטית של מחיקת האיזמים והדהקונסטרוקציה של דרידה - ולאקאן- שטען שהאגו מפוצל מעצם הגדרתו כאגו. -- http://fashion-to-israel.blogspot.com/ | |||
| 31/5/09 20:29 |
0
| ||
צביקה לא עדי, עדיאל
פרזאזטה- הלוואי
כוכב אדום- בקטנה זה לא איום סתם צורת בטוי, אין סיבה לחשוש. כן שחכתי את ה"ך"- בעיית דיסלקציה מוכרת.
וצודק יש אנשים שמתעקשים לראות בגדי המלך החדשים- אני אחד מהם.
שעת לילה קשה לי שלא להגיב אחרי יום עבודה,
אין ספק שלא צריך להגיב על כל דיון.
ד"א" שוורצנגר עם קוטג לחמניה וזיתים" זאת אומנות עכשוית.
| |||
- 1
- 2
/null/text_64k_1#