לעומת הגישה הקפיטליסטית/אמריקאית של דבי, אני מעדיף תפיסה
חברתית שמבינה שאמנות, כדי שתפרח, זקוקה לסבסוד ושמהסבסוד
הזה מרוויחה החברה כולה.
אני בעד שנסבסד מוזיאונים בתנאי שירכשו אמנות מקומית באחוז ניכר.
אני בעד מימון סדנאות אמנים, מקומות לתצוגה וגם בעד מתן פטור ממס
לרוכשי אמנות ישראלית.
כל מה שניתן לעשות כחברה כדי לקדם אמנות, מקובל בעיני.
ולא רק ציור, גם קולנוע, גם תאטרון, מחול ועוד.
מצד שני, אני נגד סבסוד ישיר של אמנים. כאן כוחות השוק כן צריכים לשחק.
לא הייתי רוצה לראות אמנים שמקבלים צ'ק בסוף החודש, זה רק
יביא לניוון של האמנות.
להשקיע בחינוך, במקומות תצוגה, בתנאי עבודה של אמנים. לאפשר ליותר
אנשים לרכוש אמנות ועל ידי כך להזרים כסף לאמנים, בהחלט כן.
אגב דבי,
אמנות היא מקצוע ואמן הוא בעל מקצוע וזכותו לקבל תמורה על עבודתו.
זה לא דבר חדש, זה היה כך מאז ומעולם. רק שפעם המלך או האציל או
האפיפיור היו מזמינים ומשלמים, היום בעידן השיעתוק מה שמוכר זו
"אמירה אישית", שרלטנים גם היו מאז ומעולם. זו לא סיבה להתעצבן.
/null/text_64k_1#