מרסל  דושאן, ג'וזף בוייס ואנדי וורהול הסירו למעשה את

"המגבלות" ותפיסות הטאבו באמנות.

יש לכך גם השלכות חיוביות על האמנות העכשווית,

האמנות הרחיבה אופקים והגיעה למחוזות חדשים.

חופש הביטוי והיצירה להמונים אינו שלילי בעיניי גם אם הוא

מאפשר לכל אחד להכתיר את עצמו בתואר "אמן".

האמן של ימינו חייב ליצור משהו בעל ערך מוסף על מנת

להתקבל ע"י ציבור צרכני גדול ושבע מהאמנות האיכותית

של הדורות הקודמים.

שחרור האמנות ממסגרות כובלות רק העלה את רף הציפיות

מהאמן של זמננו.

במקום בו מתנהלת תחרות בין מיליוני יוצרים, רק האמנים

המוכשרים, היצירתיים, השונים, הייחודיים והמרתקים

שורדים.

הבעיה היא לא למי מותר להגדיר את עצמו אמן ואת עבודתו אמנות.

אני בעד פתיחות מלאה. לכל אחד זכות ליצור, להנות מיצירתו ולחפש קהילה שתעריך ותאהב אותה.

הבעיה היא הטענות החוזרות ונשנות, והרצון להכרה ע"י אותו ממסד שבערכים שהוא מלמד מזלזלים.

ואני גם יודעת שאמנים טובים באמת, זוכים להערכה לא בגלל שהם אנשי שווק טובים אלא משום שהם עושים אמנות טובה.

דין מעניין ומלא מיצים..

לאור המעט שאני יודע, וחלק מהדברים שעברו עלי בשנה האחרונה,

נזכרתי שוב שאני לא מבין כלום,

ההגדרות הם ממני והלאה (לא העבודה שלי להגדיר),

אני חושש שחלק לא קטן מהאמנים המציגים בימינו עושים זאת לא רק דרך יכולתם השיווקית, ולא רק בזכות כשרונם, אלא גם ואולי לא מעט בזכות יכולתם הכלכלית.

נקודה זאת קצת מצערת, אך בחברה קפיטליסטית (וזה כבר לא קשור לאמנות) זאת כנראה דרך לגטימית.

ובתור אחד שיודע שהוא לא יודע,

אני מרגיש שנכון להיום אין לי צורך מיוחד בהכרה, לא צורף מיוחד בפרסום, ולא צורך מיוחד שמישהו יבוא ויכתיר אותי לתואר כזה או אחר.

לשמחתי אני עוסק בשתי פרקטיקות, שאת כל אחת מהן למדתי באופן עצמי,

לשמחתי אני יכול להגיד לעצמי שבאופן יחסי אני שבע רצון מההתקדמות שלי בשתיהן.

 אנצל את השורה האחרונה,

לספר שהשבוע יצא לאור ספר שציור שלי על העטיפה שלו. הספר נקרא "איחוי" וניתן להשיגו ב"בחנויות הספרים המובחרות".. ;-)

אנו חיים בעולם של אינסטנט.

אין צורך ללמוד דבר, כי אין יותר בורים בעולם. כולם אוטודידקטים.

כשם שכול מי שנכח באיזו סדנא של יום וחצי נהייה מאמן (coach), וכול בטלן נהייה מטפל (healer),

כול מי שמורח קצת צבע על בד, הופך מידית, לפחות בעיני עצמו,  לאמן.

כאספן, תפקידן של הגלריות הטובות חשוב מאד בעיני. הן מפרידות מוץ מבר.

הגלריסטים בתפקידם כחיץ, גם סופגים את  היללות וההשמצות של "המקופחים" למיניהם.

נראה לי שבקרוב נהייה עדים לריאליטי "אמן נולד".

יביאו לאולפן כול מיני "כישרונות".

האמן שיבחר ע"י הצופים יהיה כמובן זה שהוא הכי חתיך, או זו שהיא הכי כוסית.  

שלום דבי

אין חדש תחת השמש, וכרגיל ניתן לגלגל להסתובב זה בסדר , יש חוק החזק שורד וZה מה שיקרה.

אבל שלא נשכח את כל האמניות האיכותיות לאורך ההיסטוריה שלא מופיעות בספרים, ומשום שלא היה להן תמיכה או הצדקה לא כתבו עליהן כלום והן נעלמו מרוב ההיסטוריה הכתובה.

בארצינו יכול להיות שלמדת גם 7 שנים תלוי איפה ואצל מי, למדת אצל האמנים'יות המובילים בגלריות דרכך סלולה. כמובן  בעל איכות  שעולה על שאר הסטודנטים יחסית, תמיד מישהו מכל מחזור יצליח, למה? כדי לשמור על ערך המוסד.

אני אגדיר את עצמי איך שאני רוצה - אשמח תמיד להזמין, לשתף אותך לדבר ולחשוף.

אצייר לך גם כבשה במתנה ובהוקרה. 

צטט: ra ami 2009-06-03 17:41:19

לעומת הגישה הקפיטליסטית/אמריקאית של דבי, אני מעדיף תפיסה

חברתית שמבינה שאמנות, כדי שתפרח, זקוקה לסבסוד ושמהסבסוד

הזה מרוויחה החברה כולה.

אני בעד שנסבסד מוזיאונים בתנאי שירכשו אמנות מקומית באחוז ניכר.

אני בעד מימון סדנאות אמנים, מקומות לתצוגה וגם בעד מתן פטור ממס

לרוכשי אמנות ישראלית.

כל מה שניתן לעשות כחברה כדי לקדם אמנות, מקובל בעיני.

ולא רק ציור, גם קולנוע, גם תאטרון, מחול ועוד.

מצד שני, אני נגד סבסוד ישיר של אמנים. כאן כוחות השוק כן צריכים לשחק.

לא הייתי רוצה לראות אמנים שמקבלים צ'ק בסוף החודש, זה רק

יביא לניוון של האמנות.

להשקיע בחינוך, במקומות תצוגה, בתנאי עבודה של אמנים. לאפשר ליותר

אנשים לרכוש אמנות ועל ידי כך להזרים כסף לאמנים, בהחלט כן.

אגב דבי,

אמנות היא מקצוע ואמן הוא בעל מקצוע וזכותו לקבל תמורה על עבודתו.

זה לא דבר חדש, זה היה כך מאז ומעולם. רק שפעם המלך או האציל או

האפיפיור היו מזמינים ומשלמים, היום בעידן השיעתוק מה שמוכר זו

"אמירה אישית", שרלטנים גם היו מאז ומעולם. זו לא סיבה להתעצבן.

מי יקבע איזו אמנות המוזיאונים ירכשו ?

 האם לא בעלי אינטרסים שונים?

גם אני בעד מימון סדנאות, חללי תצוגה ופטור ממס הכנסה לאמנות (זה מצויין גם לי).

אני גם מסכימה מאד עם התנגדותך למימון אמנם - מאותן סיבות בדיוק. השוק יקבע.

סך הכל אני לא רואה הבדל מהותי בין הגישה ה"קפיטליסטית" שלי לגישה ה"חברתית" שלך.

אגב,  "קפיטליסטית", אני עדיין זאת שזוכה להתקשר לאמן ולומר לו שעבודתו נמכרה והוא מוזמן לבוא לקחת צ'ק.

צטט: ב נ י 2009-06-04 10:14:04

אנו חיים בעולם של אינסטנט.

אין צורך ללמוד דבר, כי אין יותר בורים בעולם. כולם אוטודידקטים.

כשם שכול מי שנכח באיזו סדנא של יום וחצי נהייה מאמן (coach), וכול בטלן נהייה מטפל (healer),

כול מי שמורח קצת צבע על בד, הופך מידית, לפחות בעיני עצמו,  לאמן.

כאספן, תפקידן של הגלריות הטובות חשוב מאד בעיני. הן מפרידות מוץ מבר.

הגלריסטים בתפקידם כחיץ, גם סופגים את  היללות וההשמצות של "המקופחים" למיניהם.

נראה לי שבקרוב נהייה עדים לריאליטי "אמן נולד".

יביאו לאולפן כול מיני "כישרונות".

האמן שיבחר ע"י הצופים יהיה כמובן זה שהוא הכי חתיך, או זו שהיא הכי כוסית.  

 זה כבר קרה,

לפני מספר שנים ראיתי הודעות בעיתון על תערוכה של איזו בלונדה חמודה מרמת אביב.

ה"אמנית" כבר הייתה בפוזציה הידוע ("בלונדה על מכסה פח של מכונית").. וכל מה שנשאר זה רק למכור את הציורים שלה,

פפרסום בעיתון היא קיבלה (שזה יותר מהרבה אמנים לא בלונדים/רמת אביבים.. ).

על זה אומרים

שיש קשרים לא צריך פרוטקציה..

דרך אגב,

בהמשך לדיון השני, אני מציע לא לחמצן את כל האוטודידקטים, שלא יצאו שחור-די(נים)-דקטים  ;-)

צטט: עדי גישס 2009-06-03 16:21:21

הבעייה היא לא עם עצם קיומם של הקצוות, אלא בכך שאותם "אחרים" אינם מכירים בעובדה שהם שם... 

כשזאטוט בן שלוש מקשקש משהו ומאושר מזה, זה נפלא. אבל האם ראויה יצירתו להיות מוצגת בגלריה יוקרתית? האם אותו זאטוט יעז מצחו ויגיע לגלריה בתחושה שיצר מאסטרפיס שראויה להיקרא אמנות? ש"מגיע לו" להיקרא אמן?

בדיוק.

אוקי, אנסה לעשות קצת סדר בכל התגובות המעניינות כאן.

ברור שיש כאן שתי גישות: אלה שחושבים שכל יוצר הוא אמן בדרגת איכות זו או אחרת מול אלה שמסכימים איתי שלא.

הנדיבים, נקרא לגישה השנייה, טוענים שלכל אחד מגיע הזדמנות באשר הוא.

אני דווקא חושבת שמה שמייחד אמנים הוא שהם לא אנשי מקצוע "ככל מקצוע". אמנים הם אנשים מיוחדים ונפלאים - הם עמוד האש ההולך לפני המחנה ואני, בתור גלריסטית זכיתי  בכך שאני יכולה להציג לעולם אמנים שהם ראויים בעיני.

לכן אולי אני באמת כל כך מתקוממת נגד הקלות הבלתי נסבלת, מבחינתי, של שרלטנים למיניהם שלא רק שאינם ראויים, הם גם מבקשים הגנה על נפשם הרגישה והפגיעה וגם תובעים לעצמם זכויות בלי ביסוס.

כן לימודים, לא לימודים- אני לומדת כל הזמן - לפעמים במוסדות מסודרים ולפעמים לא. לא אתווכח עם אף אדם בעל ידע לא רשמי. הבעייה שלי יותר עם אנשים שמתוך עצלות או יהירות חושבים שהם מעל כל צורך ללמוד ומתרצים את זה בכל מיני תירוצים כמו "זה רק יקלקל את הספונטנית שלי" וכו'.

לסיום, אני מייצגת כאן את דעתי בלבד. כמה טוב שיש הרבה גלריות והרבה טעמים וגישות. כמעט כל אחד יכול למצוא מקום שמתאים לו.

לדעתי תמצית הדיון נימצא כאן

בתגובתו של צחי לדבי

גם אחייניתו בת הארבע היא אמנית

זו לא שאלה פוליטית או שאלה פילוסופית של סמכות, זו לא שאלה כלכלית קפיטליסטית או סוציאליסטית, זו שאלה של הגדרה עצמית.

זכותה של אחייניתו בת ה 4 לטעון שהיא גם זמרת ומשוררת בקייטנה, וגם קונדיטורית של עוגות בוץ מדופלמת, השאלה מי מעוניין להנות מזימרתה או מי יתסכן לטעום מתופיניה לא רולוונטית בעיניו, כיוון שזכותה להגדיר את עצמה איך שהיא רוצה.

אכן כל אדם רשאי להגדיר את עצמו איך שהוא רוצה, אבל שלא יתפלא שהסביבה לא מקבלת ברוח טובה את ההגדרה.

זה מזכיר לי בדיחה על אחד שנישאל אם הוא יודע לנגן על פסנתר,

יכול להיות שכן ,, הוא עונה ,, אף פעם לא ניסיתי.

על כל אחד שמגדיר את עצמו כאמן חלה חובת ההוכחה שאכן הוא כזה, והציבור יחליט אם טובה אמנותו או בוסר.

-

-

צטט: תוף הכבשן 2009-06-03 23:57:40

צטט: דבי לוזיה 2009-06-03 23:19:01

הקלות הבלתי נסבלת

 

 

הציפיה להרויח כסף מאמנות היא ציפיה חדשה ולא מובנת מאליה. מצידי שכל אדם בעולם יצייר, יפסל ויצלם. אבל הזכות להיקרא אמנים לא תהיה אוטומטית ועצמית.

כל אחד שקונה בד וצבעים בארטא הוא אמן. אחייניתי בת ה 4 היא אמנית. אין לאף אחד אחר זכות להגדיר אותי. אין לאף אחד הזכות להגדיר מיהו אמן אלא אם האמן רוצה לשייך לקולקטיב של אמנים ואז יש דיאלוג בריא. 

בהכרה צריך לזכות - הכתרה עצמית אינה רלוונטית.

זה הכל הפוסטמודרניזם אשם.

הדקונסטרוקציה.

ביטול ההיררכיות.

זה ש-אין אמת אלא האמת יחסית

אין טוב, אלא הכל טוב והכל ראוי

אין למעלה ולמטה, אין מוקדם ומאוחר בתורה.

ובאמנות "אין דבר כזה שאין דבר כזה".

אז אוקיי, יש דבר כזה - אמן בשליפה ובלי הכנה מוקדמת.

וכמובן לכל אחד מותר להגדיר את עצמו איך שהוא רוצה, כל עוד הוא לא עובר על החוק (החוק לא מתיר לשים שלט ד"ר על הדלת למי שאינו מוסמך לכך - אבל אין מניעה להתהדר בתואר אמן)

עד כאן הכל בסדר?

אבל אני חייבת לציין שקצת יותר מדי פעמים קורה שאני מציגה את עצמי כ"ציירת" לפני  מישהו, שמזדרז לענות לי ב"גם אשתי/בתי/הכלב שלי מציירים יפה מאוד".

 תנסו לדמיין את זה עם מקצוע אחר. לדוגמה "גם אשתי מהנדסת"...