העובדה הפשוטה היא שאמנים התפרנסו בעבר מהמקצוע שלהם –

 למשל בתקופת הרנסאנס.

כמו כן, העובדה הפשוטה היא שבימינו עולם האמנות נשלט ע"י דינוזאורים.

מי שמתעניין בנושא "הקלות הבלתי נסבלת של שלטון הדינוזאורים"

מוזמן לעיין בספר הקלאסי:

     The Vanguard Artist: Portrait and Self Portrait        

           by B. Rosenberg & N. Fliegel

נמצא בספריות אקדמיות ואפשר להזמין ב ebay .

ציטוט:

"כל מה שנקרא 'פופ ארט' וכל מה שקשור בו, תוכנן בשלמות ע"י הגלריות".

כתבת את זה נפלא בראש הדיון וחשבתי שכוכב לא מספיק.

אני מתנצל שאני לא נכנס לדיון ואומר ישר את שעל דעתי:

השאיפה למצויינות נובעת בד"כ מתחרות קשה (בעיקר על פרנסה) וכאשר סקטורים מסויימים מקבלים תמיכה ממשלתית לא רק שהתחרות עשויה להפגע (זה בכלל לא תמיד ויש דוגמה נפלאה מתעשיית הקולנוע הישראלית שפורחת בזכות קרן הקולנוע הישראלית) אלא שגם נוצר סטטוס קו של "מגיע לי" ששומט את הבסיס הכלכלי שעליו היתה בנויה התעשיה בעבר.

מעולם קצת רחוק אבל בכל זאת קרוב: בימים אילו אנחנו עדים לשינויים ענקיים במדיניות התמיכה הממשלתית בארה"ב (ובחלקים אחרים של העולם) וטענות כאילו עולות לא רק נגד סובסידיה ממשלתית לאמנים אלא גם לגבי סובסידיה ממשלתית להצלת תעשיית הרכב (והבנקים). המחוקק האמריקאי עבד יום וליל למצוא את הדרך להציל את תעשיית הענק בלי לפגוע ביכולת התחרותית של חברות הרכב היותר בריאות וזה בכלל לא ברור שהוא הצליח במשימה, ימים יגידו.

צטט: דבי לוזיה 2009-06-06 22:42:08

 

מכל מחשבותי בעניין מה שנכתב אני בוחרת להגיב על שני נושאים שעלו כאן:

 

"בשוק המקצועות החופשיים - אם אתה טוב אתה מצליח ואם לא אז לא. "

 

לצערנו - לא מספיק להיות טוב !

אמן צריך לרצות ולדעת לשווק את עצמו. אולי לא לקהל היעד הישיר - אבל לאלה שמשווקים אותו לקהל היעד. והיותו אמן טוב, מעמיק, בעל ידע וכשרון לא יועילו לו כאן. נדרש משהו אחר.

הנה את בעצמך דבי אומרת, שאת מעדיפה לעבוד עם אנשים שנעים לך לתקשר איתם (מבין המוכשרים והמשכילים כמובן). ולכן אם אמן לא יהיו לו את הרצון והיכולת להגיע אליך ולתקשר איתך - או עם עמיתייך - העולם לא יוכל להנות מיצירתו. והוא כמובן לא יוכל להתפרנס ממנה או לפחות לקבל הכרה על כשרונו.
ראיתי עבודות אמנות מדהימות של אשה בעלת רקע וידע מבוססים ומעמיקים באמנות, וכנראה לא נזכה לראות את עבודותיה בחייה אם בכלל.

וזאת בגלל העדר הרצון והיכולת להתמודד עם כל הדברים שאינם קשורים לאמנות עצמה ונדרשים היום מאמן כדי להגיע לקהל: היכולת לנתח ולדבר על האמנות שלך, לשווק אותה ואת עצמך בלי להרגיש מבוכה עמוקה.

 

אגב, בעולם כולו יש מעט מאד אמנים שמתפרנסים מאמנותם.

 

על כך אני רק יכולה להגיד - כמה חבל אם זה אכן כך! זה אומר שמשהו מעוות בחלוקת האנרגיה והמשאבים שלנו  כחברה אנושית (אנרגיה = זמן וכסף). או שהאמנות איבדה מערכה האמיתי לאנושות (ואם כך - למה כ"כ הרבה אנשים רוצים לעסוק במשהו חסר ערך) , או שהחברה העתוותה עד כשדי כך, שאינה מסוגלת לתמוך בדברים שהינם בעלי משמעות וערך חשוב לאנושות.

בכוונה אינני נוקטת עמדה כאן - אלא מציפה נקודה למחשבה.

לא כולם מצליחים, לא כולם מתפרסמים, לא כולם זוכים לתהילה

וזה בסדר, ממש בסדר. העולם נוצר כך.

לעומתזאת,

העולם נוצר כך שכל מי שרוצה להיות אמן, ויש לו מספיק התמדה וכישרון, יכול לעשות זאת.

וכל מי שרוצה להגיע למיצוי של יכולותיו, יכול לעשות זאת.

וכל מי שרוצה להצטיין בעבודתו ולהפיק מעצמו מרגליות, ויש לו כישרון והתמדה, יכול לעשות זאת.

הדברים קלים מאוד.

לא צריך להיות ממורמר.

צטט: שגית בר-אור 2009-06-03 14:01:22

רונתי שלום,

 

החברה לא צריכה להסיר את הכובע בפני אף אמן ואדם.

אמנות הינה מקצוע כמו כל מקצוע, נטייה טיבעית של אדם כמו שאדם אחר יש לא נטייה טיבעית למקצועות ריאלים.

 

אדם שיוצר יוצר מתוך רצון לשחרר, להביע ולספק את צרכיו הנפשיים.

 

זאת שפתו ותוך כדי השנים הוא מפתח אותה או שלא, תלוי ברמת כשרונו ומאמציו.

 

לגבי קנדינסקי,

הכוונה שלו הייתה התמיר את החומר לרוח וזאת ע"י בנייה שפה ציורית מופשטת שכללה קו, כתם, צורה ומוסיקה שתוך כדי היצירה עצמה האמן יחווה את ההתעלות הציורית ולו רק לרגע.

 

החוויה היא פנימית, האמן לא מתחבר למציאות סביבו אלא לפנימיות שלו בלבד.

 

 

ישנם הרבה ציירים טובים שהם לא אנשי- רוח, כי איש רוח, עפ"י עניות דעתי צריך הרבה יותר מלצייר טוב.

 

ישנם גם הרבה טכנאים טובים בציור, אבל מעטים הם האמנים .

 

היום מדברים הרבה מידי, מציירים פחות מידי, ומנסים לבנות תשתית פרסומית רעיונית כדי לעלות על גל ההצלחה.

 

איפה הפשטות של פעם.

 

אני ממליצה לך לדפדף בדפי ההיסטורייה ולראות איך הציירים חיו פעם, אפילו נשים יוצרות - ציונה תג'ר, אביבה אורי ...

 

שגית בר-אור

 

 

 

 

אני דווקא התרשמתי שקנדינסקי ראה את האומנים הפועלים בקצה המשולש, כפי שהוא כינה זאת, כמישמובילים את ההתפתחות הרוחנית של כלהחברה.

הנה, גם אני אוסיף את ה 20 אגורות שלי

פעם אמנים היו גרים בדירת סטודיו במונטמר, בפריס, משתמשים בזונות בתור מודלים 

ומתים בגיל 32 מסיפיליס ... עם הכרה או בלי. יופי להם. אמנים אמיתיים.

להבדיל - פיקאסו ודאלי. שהמאחד אותם הוא יכולת שיווק עצמי בלתי נדלית. 

שום דבר לא קורה במקרה. לא היינו יודעים על דאלי היום, אם הוא לא היה משקיע מאמצים עצומים 

בשיווק עצמי. כולם מכירים את האיש עם השפם המצחיק המסתלסל ...

אין שום דבר רע בצורך לשרוד ולהרוויח. הצורך של זמר, שחקן ובדרן להתפרסם שווים לצורך של עורך דין . 

פירסום = הכרה = הצלחה

למה אינסטלטור יודע בידיוק כמה יקבל כאשר ישתמש בידע המצטבר שלו לצורך פיתרון ואילו 

אמן יחשוב שהוא פוגע באומנות שלו, שהיא סך ידע ויכולת מצטברים, אם הוא דורש בעבורה כסף ? 

זה מגוחך

הכוח של אמנות אמיתית הוא מגי ומיסטי והאנשים יודעים אינטאטיבית לזהות יוצר בעל כח . 

הגלריסט הוא אמנם כח מניע חשוב, אבל לא האסמחתה היחידה. כמו שוורהול בזמנו הראה לנו.