צטט: עמי 8 2009-06-10 16:33:35

כן,הוא הראשון במסורת קטנה של ציור בריטי שמתוך סטיות אישיות מכל מיני סוגים, ידעו להפוך את הצבע לבשר ודם; את החומר לרוח: פרנסיס בייקון, איאן יוגלו, לוסיאן פרויד, קיטאי, ועוד שלושה-ארבעה (שאני לא מצליח להזכר כרגע בשמותיהם). כולם מציירים "ריאליזם".

המטפוריקה העיקרית בציוריהם, היא זו של החומר כרוח, ועל כך, אי אפשר לומר כמעט ולא כלום: זו אמנות המסרבת להתמסר למלים (דוגמת רוב התנועות האמנותיות של המאה העשרים וספיחיה). זה כוחה ועצמתה, זה סודה: לא "ביטוי", לא "רעיון", לא "קונספט", לא "ייצוג" ולא שאר המלים הצרפתיות האלה. רק הפיכת החומר לרוח...

המסורת הזו הלכה והתפתחה. אחר כך הם התחילו להפוך בשר ודם לאמנות - ראה דמיאן הרסט והכבשים המשומרות.

יש גם עוד מישהו, שאיני זוכרת את שמו, שיצר פורטרט עצמי מדם קפוא.

כן, הייתי וראיתי את העבודה במו- עיני. החיים הרבה פחות מזעזעים מהדיבור על האמנות שמדברת עליהם. בשביל זה צריך אמנות מזעזעת כלכך: כדי להכיר בעומק הטרגיות של הקיום שלנו על האדמה הזאת (זה מניטשה).

רק מתוך ההכרה הזו נוכל - אולי - לבנות עולם טוב יותר. ( אשרי המאמין...)

צטט: rutpal1 2009-06-10 08:38:01

מאד התרגשתי מהזכרת בייקון כאן. הוא אמן בהחלט ראוי.  אלבום ציוריו שברשותי מהוה ומלוכלך בכתמי צבעיי.

תאמרו מה שתאמרו, אני חושבת שהוא אחדהאמניםהעיקריים והייחודיים המייצגים את הציור בן זמננו.

קלטת סרט הראיון איתו (נידמה לי בBBC ) שמור אצלי.

אני מצדיעה לו.

הוא התגלה באיבחה אחת. הלוואי על כולנו.

רות 

בגוגל יש ראיון ארוך שלו עם דיויד סילבסטר

http://video.google.com/videoplay?docid=5828746879538593625 

המון קסם אישי

צטט: עמי 8 2009-06-10 23:46:18

כן, הייתי וראיתי את העבודה במו- עיני. החיים הרבה פחות מזעזעים מהדיבור על האמנות שמדברת עליהם. בשביל זה צריך אמנות מזעזעת כלכך: כדי להכיר בעומק הטרגיות של הקיום שלנו על האדמה הזאת (זה מניטשה).

רק מתוך ההכרה הזו נוכל - אולי - לבנות עולם טוב יותר. ( אשרי המאמין...)

לא יודעת, המציאות נראית לי יותר ויותר מזעזעת.

וזה כבר דיון אחר, האם אמנות מזעזעת גורמת לנו להתחבר ולחוות או שאולי אנחנו ממהרים להסב מבט. אני צריכה לחשוב על זה עוד. 

צטט: הילאי 2009-06-10 23:19:45

צטט: עמי 8 2009-06-10 16:33:35

כן,הוא הראשון במסורת קטנה של ציור בריטי שמתוך סטיות אישיות מכל מיני סוגים, ידעו להפוך את הצבע לבשר ודם; את החומר לרוח: פרנסיס בייקון, איאן יוגלו, לוסיאן פרויד, קיטאי, ועוד שלושה-ארבעה (שאני לא מצליח להזכר כרגע בשמותיהם). כולם מציירים "ריאליזם".

המטפוריקה העיקרית בציוריהם, היא זו של החומר כרוח, ועל כך, אי אפשר לומר כמעט ולא כלום: זו אמנות המסרבת להתמסר למלים (דוגמת רוב התנועות האמנותיות של המאה העשרים וספיחיה). זה כוחה ועצמתה, זה סודה: לא "ביטוי", לא "רעיון", לא "קונספט", לא "ייצוג" ולא שאר המלים הצרפתיות האלה. רק הפיכת החומר לרוח...

המסורת הזו הלכה והתפתחה. אחר כך הם התחילו להפוך בשר ודם לאמנות - ראה דמיאן הרסט והכבשים המשומרות.

יש גם עוד מישהו, שאיני זוכרת את שמו, שיצר פורטרט עצמי מדם קפוא.

 

 

מארק קווין הוא האמן Marc Quinn זה היה בסנסיישן - וזה היה מעניין.

צטט: עמי 8 2009-06-10 16:33:35

כן,הוא הראשון במסורת קטנה של ציור בריטי שמתוך סטיות אישיות מכל מיני סוגים, ידעו להפוך את הצבע לבשר ודם; את החומר לרוח: פרנסיס בייקון, איאן יוגלו, לוסיאן פרויד, קיטאי, ועוד שלושה-ארבעה (שאני לא מצליח להזכר כרגע בשמותיהם). כולם מציירים "ריאליזם".

המטפוריקה העיקרית בציוריהם, היא זו של החומר כרוח, ועל כך, אי אפשר לומר כמעט ולא כלום: זו אמנות המסרבת להתמסר למלים (דוגמת רוב התנועות האמנותיות של המאה העשרים וספיחיה). זה כוחה ועצמתה, זה סודה: לא "ביטוי", לא "רעיון", לא "קונספט", לא "ייצוג" ולא שאר המלים הצרפתיות האלה. רק הפיכת החומר לרוח...

פאולה רגו הפורטוגזית/בריטית המדהימה

צטט: אלי דינר 2009-06-11 07:26:23

צטט: עמי 8 2009-06-10 16:33:35

כן,הוא הראשון במסורת קטנה של ציור בריטי שמתוך סטיות אישיות מכל מיני סוגים, ידעו להפוך את הצבע לבשר ודם; את החומר לרוח: פרנסיס בייקון, איאן יוגלו, לוסיאן פרויד, קיטאי, ועוד שלושה-ארבעה (שאני לא מצליח להזכר כרגע בשמותיהם). כולם מציירים "ריאליזם".

המטפוריקה העיקרית בציוריהם, היא זו של החומר כרוח, ועל כך, אי אפשר לומר כמעט ולא כלום: זו אמנות המסרבת להתמסר למלים (דוגמת רוב התנועות האמנותיות של המאה העשרים וספיחיה). זה כוחה ועצמתה, זה סודה: לא "ביטוי", לא "רעיון", לא "קונספט", לא "ייצוג" ולא שאר המלים הצרפתיות האלה. רק הפיכת החומר לרוח...

 

 

פאולה רגו הפורטוגזית/בריטית המדהימה

צטט: הילאי 2009-06-11 00:31:07

צטט: עמי 8 2009-06-10 23:46:18

כן, הייתי וראיתי את העבודה במו- עיני. החיים הרבה פחות מזעזעים מהדיבור על האמנות שמדברת עליהם. בשביל זה צריך אמנות מזעזעת כלכך: כדי להכיר בעומק הטרגיות של הקיום שלנו על האדמה הזאת (זה מניטשה).

רק מתוך ההכרה הזו נוכל - אולי - לבנות עולם טוב יותר. ( אשרי המאמין...)

 

לא יודעת, המציאות נראית לי יותר ויותר מזעזעת.

וזה כבר דיון אחר, האם אמנות מזעזעת גורמת לנו להתחבר ולחוות או שאולי אנחנו ממהרים להסב מבט. אני צריכה לחשוב על זה עוד. 

שאלה מאד מעניינת שאיש לא התייחס אליה בדיון.

אספר אנקדוטה. באחת התערוכות המוקדמות שלי (הסגנון היה שונה מזה של היום, אבל כשאני סוקרת את העבודות היום, אני מגיעה למסקנה שבדיעבד כבר היו ניצנים לסגנון העכשווי שלי), פנו אלי שני צופים שונים. האחד שאל אותי אם אני ניצולת שואה, והשניה טענה שהציורים שופעים הומור ומשעשעים.

אז, כניראה שתלוי במטען שהצופה נושא עמו, ואיך הוא מתחבר לציור שלפניו.

כיום כשמישהו מגיב לציוריי  המחאתיים, ואומר שהיצירה מזעזעת, אני מקבלת זאת כמחמאה.

כי מטרתי היתה לזעזע ולגרום אי שקט או אי נחת לצופה.

אם המבקר הפוטנציאלי לא יכול לשאת סוג זה של יצירה, אז עליו מראש להחליט להעדר מהתערוכה.

אמנות מחאתית חייבת לזעזע. נכון שהיא לא נמכרת, אבל כשהאמן יוצר אותה הוא מודע לכך.  (כמובן שהקריטריון הראשון הוא הרמה האמנותית של היצירה).

לכן, ניראה לי שחלק נכבד של האמנים מעדיפים לצייר תמונות נוף או טבע דומם חינניים. (אם כי אפשר לזעזע גם בנושאים אלו).

רות 

הוא אחד הציירים הכי מדהימים בתוכנת ההתניה התרבותית שלנו!

מזל שהוא לא למד אמנות!