ולמה מתכוונים כשאומרים עכשיו אומנות עכשווית ולמה התכוונו כשאמרו לפני עשר שנים אומנות עכשווית שהרי לכל מונח יש כמה פירושים. הרי הפירוש של פוסט הוא המשך. ולא אחרי. בדיוק כמו בפוסט טראומה. מצב פוסט טראומטי מגלם בתוכו את הטראומה.האם זה כך גם בפוסט מודרניזם

צטט: אבי אסף 2009-06-10 20:27:05

מה זה פוסט מודרניזם ומה זה פוסט פוסט מודרנזיםולמה מתכוונים כשאומרים עכשיו אומנות עכשווית ולמה התכוונו כשאמרו לפני עשר שנים אומנות עכשווית שהרי לכל מונח יש כמה פירושים. הרי הפירוש של פוסט הוא המשך. ולא אחרי. בדיוק כמו בפוסט טראומה. מצב פוסט טראומטי מגלם בתוכו את הטראומה.האם זה כך גם בפוסט מודרניזם

 

 

שאלה טובה אבי,

אני שואלת אותה זה כבר שנים לא מעטות.

זה עכשווי, זה לא עכשווי. ביטוי ממש מבאס.

גם כל הפוסטים שצמחו בשנים האחרונות כפטריות לאחר הגשם, ממש מצמררים אותי ומעלים לי את הסעיף.

כל שרבוט על רקע כלשהו, מיד מקבל הבהרה, כאשר אני מרימה גבה.

"את לא מבינה, או את לא חשה שזה עכשווי?"

עבורי כל יצירה שמעוררת בי התרגשות כלשהי היא עכשווית, שהרי אני חיה ונושמת עכשיו, האם לא?

השאלה הניצחית והקרדינלית עבורי, רבותי, היא אם היא טובה, על רמה, וכיו"ב.

מה אתכם?

רות

באמת מצחיק שהרי התקופה שאנו מכנים "מודרנית" היתה לפני כמאה שנה - אז היא היתה מודרנית (כלומר... עכשווית), היום זה היסטוריה.

מעניין אם בעוד מאה שנה יקראו לאמנות שלנו "עכשווית", ולאמנות שתהיה אז ייאלצו לחפש בנרות כינוי אחר...

 

 

צטט: אבי אסף 2009-06-10 21:47:38

מה זה פוסט מודרניזם ומה זה פוסט פוסט מודרנזיםולמה מתכוונים כשאומרים עכשיו אומנות עכשווית ולמה התכוונו כשאמרו לפני עשר שנים אומנות עכשווית שהרי לכל מונח יש כמה פירושים. הרי הפירוש של פוסט הוא המשך. ולא אחרי. בדיוק כמו בפוסט טראומה. מצב פוסט טראומטי מגלם בתוכו את הטראומה.האם זה כך גם בפוסט מודרניזם

 

טוב, ראשית - הדיון של ההוגים הפוסטמודרניסטים בהחלט כולל את - הלאחר ולא ההמשכיות. דבר שני שמחזק זאת זו דחיית המודרניזם. לגבי הדימוי של פוסט טראומה - היה לי ידיד וירטואלי והניק שלו אבימדייה שאהב נורא את הסימולרקה של ז'אן בודריאר כחלק מהשיח על ההיפר טקסט ומשמעה עולם או מציאות כתעתיק ללא מקור. עכשיו, לגבי PTSD יש מקור ויש חוויה. הטראומה איננה סימולרקה באופן גורף. נכון שאם נפרש PTSD לפי (ואללה אני הולך לחטוף) לאקאן - הטראומה מולידה סימפטום של חוסר הנשען על סימפטום קודם. אבל, ואסכם לפני שאפלפל פסיכואנליזה - מה שחשוב בטראומה זה המצב בהווה של הסובל. לא כל PTSD ניתן לאנלז וגם לפעמים לא ממומלץ בשל אסקלצייה כגון פסיכוזה או גלישות פסיכוטיות.

 

אבי (פינוקיו) - חכה לי..... 

צטט: תוף הכבשן 2009-06-11 02:25:13

צטט: אבי אסף 2009-06-10 21:47:38

מה זה פוסט מודרניזם ומה זה פוסט פוסט מודרנזיםולמה מתכוונים כשאומרים עכשיו אומנות עכשווית ולמה התכוונו כשאמרו לפני עשר שנים אומנות עכשווית שהרי לכל מונח יש כמה פירושים. הרי הפירוש של פוסט הוא המשך. ולא אחרי. בדיוק כמו בפוסט טראומה. מצב פוסט טראומטי מגלם בתוכו את הטראומה.האם זה כך גם בפוסט מודרניזם

 

טוב, ראשית - הדיון של ההוגים הפוסטמודרניסטים בהחלט כולל את - הלאחר ולא ההמשכיות. דבר שני שמחזק זאת זו דחיית המודרניזם. לגבי הדימוי של פוסט טראומה - היה לי ידיד וירטואלי והניק שלו אבימדייה שאהב נורא את הסימולרקה של ז'אן בודריאר כחלק מהשיח על ההיפר טקסט ומשמעה עולם או מציאות כתעתיק ללא מקור. עכשיו, לגבי PTSD יש מקור ויש חוויה. הטראומה איננה סימולרקה באופן גורף. נכון שאם נפרש PTSD לפי (ואללה אני הולך לחטוף) לאקאן - הטראומה מולידה סימפטום של חוסר הנשען על סימפטום קודם. אבל, ואסכם לפני שאפלפל פסיכואנליזה - מה שחשוב בטראומה זה המצב בהווה של הסובל. לא כל PTSD ניתן לאנלז וגם לפעמים לא ממומלץ בשל אסקלצייה כגון פסיכוזה או גלישות פסיכוטיות.

 

אבי (פינוקיו) - חכה לי..... 

 

שמע אתה מתבזבז כאן. כולם גילו את יכולת הביטוי שלך? או שהשאלה שלי היא שהצליחה ולהוציא ממך פנינים כאלה. האמת שאני הבנתי מה שאתה אומר. רק רצוי שתרחיב קצת. ותכנס לפרטים. נראה לי שאתה יודע יותר ממה שאתה מוכן לגלות. תצא מהטראומה ותעבור לפוסט פוסט

צטט: אבי אסף 2009-06-11 02:53:47

צטט: תוף הכבשן 2009-06-11 02:25:13

צטט: אבי אסף 2009-06-10 21:47:38

מה זה פוסט מודרניזם ומה זה פוסט פוסט מודרנזיםולמה מתכוונים כשאומרים עכשיו אומנות עכשווית ולמה התכוונו כשאמרו לפני עשר שנים אומנות עכשווית שהרי לכל מונח יש כמה פירושים. הרי הפירוש של פוסט הוא המשך. ולא אחרי. בדיוק כמו בפוסט טראומה. מצב פוסט טראומטי מגלם בתוכו את הטראומה.האם זה כך גם בפוסט מודרניזם

 

טוב, ראשית - הדיון של ההוגים הפוסטמודרניסטים בהחלט כולל את - הלאחר ולא ההמשכיות. דבר שני שמחזק זאת זו דחיית המודרניזם. לגבי הדימוי של פוסט טראומה - היה לי ידיד וירטואלי והניק שלו אבימדייה שאהב נורא את הסימולרקה של ז'אן בודריאר כחלק מהשיח על ההיפר טקסט ומשמעה עולם או מציאות כתעתיק ללא מקור. עכשיו, לגבי PTSD יש מקור ויש חוויה. הטראומה איננה סימולרקה באופן גורף. נכון שאם נפרש PTSD לפי (ואללה אני הולך לחטוף) לאקאן - הטראומה מולידה סימפטום של חוסר הנשען על סימפטום קודם. אבל, ואסכם לפני שאפלפל פסיכואנליזה - מה שחשוב בטראומה זה המצב בהווה של הסובל. לא כל PTSD ניתן לאנלז וגם לפעמים לא ממומלץ בשל אסקלצייה כגון פסיכוזה או גלישות פסיכוטיות.

 

אבי (פינוקיו) - חכה לי..... 

 

שמע אתה מתבזבז כאן. כולם גילו את יכולת הביטוי שלך? או שהשאלה שלי היא שהצליחה ולהוציא ממך פנינים כאלה. האמת שאני הבנתי מה שאתה אומר. רק רצוי שתרחיב קצת. ותכנס לפרטים. נראה לי שאתה יודע יותר ממה שאתה מוכן לגלות. תצא מהטראומה ותעבור לפוסט פוסט

 

אני לומד כאן הרבה. וטוב לי כאן, כמו באגודה בחולון. פנינים - אני עוסק באופנה בפנינה - בקטנה. הרי מחקתי מה שכתבתי- לא בא לי לשפוך מעברי, שנחשף היטב בגוגל.. אני, אגב, בניגוד לכתבי העת לשירה, שפרסמו חלק נכבד מספרי השני (שלא יצא כי אין לי כסף והוא - איך אמרו לי - חתרני ולא מכיר) לא חושב שהשירה שלי כל כך טובה..

אני לא תאורטיקן של אמנות, כך שהתגובה משקפת את תפיסתי האישית.

אמנות עכשווית היא אמנות הנעשית בתקופה הנוכחית או הקרובה לה, מתייחסת לעולם האמנות הנוכחי ועוסקת בתכנים עכשווים.

ההגדרה היא הגדרה של זמן.

אמנות מודרנית, מתייחסת לשינוי שעבר על האמנות מסוף המאה ה19 ועד אמצע המאה ה 20, התקופה שבה האמנות עיכלה והגיבה על השפעות הצילום. התקופה מתאפיינת בחדשנות רבה ובהתפתחותם של אסכולות אמנותיות מגובשות. כגון אימפרסיוניזם אקספרסיוניזם ארטנובו קוביזם רדימיד דאדדאיזם אבסטרקט ועוד.

פוסט מודרניזם, מאמצע שנות החמישים ועד היום. 

בעקבות שינויים תרבותיים טכנולוגיים ופוליטיים בעולם המערבי, נוצרה אסכולה רחבה של יוצרים שעוסקים בביטוי אינדיבידואלי, כשזוית הראייה האישית ותפיסת העולם שלהם היא המגבשת את שפתם האמנותית. ההשפעות הן אקלקטיות, מוטות טכנולוגיות, משוחררות מטכניקות מסורתיות, ומשלבות תכנים סגנונות וחומרים לעיתים אורגניים.

החידוש וההבדל מהמודרניות הוא דווקא באי יצירת אסכולות מגובשות אלא בשפה האישית.

פוסט פוסט מודרניזם, זה דיבור חדש שלדעתי עוד לא מספיק מגובש, ובעיני כרגע ניראה כמו נסיגה, רטרו לתוך אסטתיקה מוכרת בכסות של שילובים אתניים ודיבורי פוליטיקלי קורקט.

מכיוון שאני חושב שזה לא יהיה הכיוון העתידי, אלא שינוי תוכני עמוק יותר, אני עוסק בלמידה והתפתחות ללא התייחסות לכותרת הזו.

-

כמובן שפוסט (אחרי) מכיל את הלפני. אלא במיקרים של אמנזיה דימנציה או סקלרוזה חריפה.

- 

צטט: אבי אסף 2009-06-11 03:16:21

מה זה פוסט מודרניזם ומה זה פוסט פוסט מודרנזיםולמה מתכוונים כשאומרים עכשיו אומנות עכשווית ולמה התכוונו כשאמרו לפני עשר שנים אומנות עכשווית שהרי לכל מונח יש כמה פירושים. הרי הפירוש של פוסט הוא המשך. ולא אחרי. בדיוק כמו בפוסט טראומה. מצב פוסט טראומטי מגלם בתוכו את הטראומה.האם זה כך גם בפוסט מודרניזם

 

 

לאחר מלחמת העולם השניה כאשר העולם הפסיק להאמין במיתוסים הגדולים שהגדירו את חייו, כאשר כל האמונות המוחלטות הכזיבו התפנה מקום לחשוב על העולם בדרך אחרת דרך אשר אינה מחברת ועושה רדוקציה עד אשר תקבל את הדרך המתאימה לה תוך היתעלמות מיתר האפשריות , יש מקום לכל הדעות ולכל התרבויות בעולם לחיות זו לצד זו , יש מקום גם לאחר , לחריג בחברה לדעתי זאת מהפכה משום שהאפשרות הזאת פותחת גבולות ולא מאפשרת לקבוצות קיצוניות או אידואולוגיות לסגור את העולם , כאשר הפוסט מודרניזים אומר שאין משמעות לדברים אין כוונה שאין כלום הכוונה שאין משמעיות מוחלטות ומקודשות הכל חשוב ולכל דבר יש מקום בעולמנו, כמובן האמנות עם חשיבה כזאת היא שונה תאטרלית אקלקטית ומשתנה כל הזמן

כמו ההבדל בין נעלי האיכרה של ואן גוך לנעלי היהלומים של וורהול... ההבדל הראשון והבולט ביותר הוא צמיחתה של שטיחות או רדידות מסוג חדש –  טיפוס חדש של שטיחות - שהיא המאפיין הבולט ביותר של כל הפוסט-מודרניזם.  כמו הצילום שהוא מושווה עם איכות כשל מוות עם אלגנטיות המזוגגת בקרני רנטגן. למעשה, הרי זה כאילו אנו עוסקים כאן בהיפוך של מחווה האוטופית של ואן גוך - אצל ואן גוך נראה באמצעות אקט של רצון ניטשיאני שהיצירה עוברת טרנספורמציה לצורמנות של צבע אוטופי.  אצל וורהול נראה את ההפך - כאילו המשטח החיצוני הצבוע של הדברים הוטמעו אל תוך הדימויים של הפרסומת. גישה זו מביאה אותנו אל שקיעת הרגש שבתרבות הפוסט-מודרנית. אצל וורהול  מסחור החפצים תופס באותה מידה גם לגבי בני-האדם המשמשים נושא לוורהול, כוכבים - כמו מרלין מונרו.....הממוסחרים ועוברים טרנספורמציה לדימוי שלהם. במקום מצב כלוא של המודרניזם מציע הפוסט מודרניזם את שקיעת הרגש –  קץ הסגנון של היחידאי והאישי, ולסופו של האני הבורגני. במקום משיחת המכחול הפרטית, האישית – מציעה הפוסט – מודרניזם סימול על ידי השעתוק בכמויות וכעמדה בכורה.  השחרור שמבקש הפוסט מודרניזם הוא שחרור מחרדה ושחרור מכל סוג אחר של רגש הבנוי על הסובייקט הממורכז. הפוסט פוסט מודרניזם  מבקש לחזור לאחור, לחזור הביתה , לחזור לסובייקט ולאני הזועק הכואב לאני המענג...אך החזרה כרוכה באכזבה... הבית ריק ומנוכר ...חסר יסודות הרמונויטיות, במובן שבו היצירה עצמה כאובייקט דומם נתפש כרמז או כסימפטום למציאות כבירה יותר ההופכת אותה לאמת סופית שלה.  

צטט: סטודיו אמן 2009-06-11 19:24:37

כמו ההבדל בין נעלי האיכרה של ואן גוך לנעלי היהלומים של וורהול... ההבדל הראשון והבולט ביותר הוא צמיחתה של שטיחות או רדידות מסוג חדש –  טיפוס חדש של שטיחות - שהיא המאפיין הבולט ביותר של כל הפוסט-מודרניזם.  כמו הצילום שהוא מושווה עם איכות כשל מוות עם אלגנטיות המזוגגת בקרני רנטגן. למעשה, הרי זה כאילו אנו עוסקים כאן בהיפוך של מחווה האוטופית של ואן גוך - אצל ואן גוך נראה באמצעות אקט של רצון ניטשיאני שהיצירה עוברת טרנספורמציה לצורמנות של צבע אוטופי.  אצל וורהול נראה את ההפך - כאילו המשטח החיצוני הצבוע של הדברים הוטמעו אל תוך הדימויים של הפרסומת. גישה זו מביאה אותנו אל שקיעת הרגש שבתרבות הפוסט-מודרנית. אצל וורהול  מסחור החפצים תופס באותה מידה גם לגבי בני-האדם המשמשים נושא לוורהול, כוכבים - כמו מרלין מונרו.....הממוסחרים ועוברים טרנספורמציה לדימוי שלהם. במקום מצב כלוא של המודרניזם מציע הפוסט מודרניזם את שקיעת הרגש –  קץ הסגנון של היחידאי והאישי, ולסופו של האני הבורגני. במקום משיחת המכחול הפרטית, האישית – מציעה הפוסט – מודרניזם סימול על ידי השעתוק בכמויות וכעמדה בכורה.  השחרור שמבקש הפוסט מודרניזם הוא שחרור מחרדה ושחרור מכל סוג אחר של רגש הבנוי על הסובייקט הממורכז. הפוסט פוסט מודרניזם  מבקש לחזור לאחור, לחזור הביתה , לחזור לסובייקט ולאני הזועק הכואב לאני המענג...אך החזרה כרוכה באכזבה... הבית ריק ומנוכר ...חסר יסודות הרמונויטיות, במובן שבו היצירה עצמה כאובייקט דומם נתפש כרמז או כסימפטום למציאות כבירה יותר ההופכת אותה לאמת סופית שלה.  

 

יפה ד"ר אבל החזרה הזו מוטמעת כבר בפוסט מודרניזים. העניין הוא שלפוסט מודרניזם יש כמה גישות .כשאתה קורא את גורביץ ואתה קורא את טניה רינהרט (ז"ל) נדמה לך שאתה קורא על שני דברים שונים (לא לגמרי, אבל שונים)

צטט: סטודיו אמן 2009-06-11 19:24:37

כמו ההבדל בין נעלי האיכרה של ואן גוך לנעלי היהלומים של וורהול... ההבדל הראשון והבולט ביותר הוא צמיחתה של שטיחות או רדידות מסוג חדש –  טיפוס חדש של שטיחות - שהיא המאפיין הבולט ביותר של כל הפוסט-מודרניזם.  כמו הצילום שהוא מושווה עם איכות כשל מוות עם אלגנטיות המזוגגת בקרני רנטגן. למעשה, הרי זה כאילו אנו עוסקים כאן בהיפוך של מחווה האוטופית של ואן גוך - אצל ואן גוך נראה באמצעות אקט של רצון ניטשיאני שהיצירה עוברת טרנספורמציה לצורמנות של צבע אוטופי.  אצל וורהול נראה את ההפך - כאילו המשטח החיצוני הצבוע של הדברים הוטמעו אל תוך הדימויים של הפרסומת. גישה זו מביאה אותנו אל שקיעת הרגש שבתרבות הפוסט-מודרנית. אצל וורהול  מסחור החפצים תופס באותה מידה גם לגבי בני-האדם המשמשים נושא לוורהול, כוכבים - כמו מרלין מונרו.....הממוסחרים ועוברים טרנספורמציה לדימוי שלהם. במקום מצב כלוא של המודרניזם מציע הפוסט מודרניזם את שקיעת הרגש –  קץ הסגנון של היחידאי והאישי, ולסופו של האני הבורגני. במקום משיחת המכחול הפרטית, האישית – מציעה הפוסט – מודרניזם סימול על ידי השעתוק בכמויות וכעמדה בכורה.  השחרור שמבקש הפוסט מודרניזם הוא שחרור מחרדה ושחרור מכל סוג אחר של רגש הבנוי על הסובייקט הממורכז. הפוסט פוסט מודרניזם  מבקש לחזור לאחור, לחזור הביתה , לחזור לסובייקט ולאני הזועק הכואב לאני המענג...אך החזרה כרוכה באכזבה... הבית ריק ומנוכר ...חסר יסודות הרמונויטיות, במובן שבו היצירה עצמה כאובייקט דומם נתפש כרמז או כסימפטום למציאות כבירה יותר ההופכת אותה לאמת סופית שלה.  

 נעלי יהלומים של וורהול -

יש כמה גרסאות , 

לפחות התמונה שבשחל"ב שאני מכיר היא מצוינת , משום מה מקובל לקטול אותה כחסרת אמירה , אבל יש מאחוריה רעיון גדול שדוקא פונה אל הרגש עם תחכום פילוסופי מסוים,

את הורסיות הציבעוניות פשוט לא אהבתי, ניראה לי שהוא הוסיף או השאיר את הצבע כיון שהצורך בראותנות התגבר אצלו על הערך האמנותי - או שאם סדר הדברים הפוך - אז השכל הגיע אליו באיחור,

 

 

 

 

צטט: shby 2009-06-11 21:34:04

צטט: סטודיו אמן 2009-06-11 19:24:37

כמו ההבדל בין נעלי האיכרה של ואן גוך לנעלי היהלומים של וורהול... ההבדל הראשון והבולט ביותר הוא צמיחתה של שטיחות או רדידות מסוג חדש –  טיפוס חדש של שטיחות - שהיא המאפיין הבולט ביותר של כל הפוסט-מודרניזם.  כמו הצילום שהוא מושווה עם איכות כשל מוות עם אלגנטיות המזוגגת בקרני רנטגן. למעשה, הרי זה כאילו אנו עוסקים כאן בהיפוך של מחווה האוטופית של ואן גוך - אצל ואן גוך נראה באמצעות אקט של רצון ניטשיאני שהיצירה עוברת טרנספורמציה לצורמנות של צבע אוטופי.  אצל וורהול נראה את ההפך - כאילו המשטח החיצוני הצבוע של הדברים הוטמעו אל תוך הדימויים של הפרסומת. גישה זו מביאה אותנו אל שקיעת הרגש שבתרבות הפוסט-מודרנית. אצל וורהול  מסחור החפצים תופס באותה מידה גם לגבי בני-האדם המשמשים נושא לוורהול, כוכבים - כמו מרלין מונרו.....הממוסחרים ועוברים טרנספורמציה לדימוי שלהם. במקום מצב כלוא של המודרניזם מציע הפוסט מודרניזם את שקיעת הרגש –  קץ הסגנון של היחידאי והאישי, ולסופו של האני הבורגני. במקום משיחת המכחול הפרטית, האישית – מציעה הפוסט – מודרניזם סימול על ידי השעתוק בכמויות וכעמדה בכורה.  השחרור שמבקש הפוסט מודרניזם הוא שחרור מחרדה ושחרור מכל סוג אחר של רגש הבנוי על הסובייקט הממורכז. הפוסט פוסט מודרניזם  מבקש לחזור לאחור, לחזור הביתה , לחזור לסובייקט ולאני הזועק הכואב לאני המענג...אך החזרה כרוכה באכזבה... הבית ריק ומנוכר ...חסר יסודות הרמונויטיות, במובן שבו היצירה עצמה כאובייקט דומם נתפש כרמז או כסימפטום למציאות כבירה יותר ההופכת אותה לאמת סופית שלה.  

 נעלי יהלומים של וורהול -

יש כמה גרסאות , 

לפחות התמונה שבשחל"ב שאני מכיר היא מצוינת , משום מה מקובל לקטול אותה כחסרת אמירה , אבל יש מאחוריה רעיון גדול שדוקא פונה אל הרגש עם תחכום פילוסופי מסוים,

את הורסיות הציבעוניות פשוט לא אהבתי, ניראה לי שהוא הוסיף או השאיר את הצבע כיון שהצורך בראותנות התגבר אצלו על הערך האמנותי - או שאם סדר הדברים הפוך - אז השכל הגיע אליו באיחור,

 

 

 

 

ג'יימסון מצטט את פרשנותו של היידגר לציור: הפתח האפל של הנעל מעלה על דעתנו את צעדה היגע של האיכרה. בכבדות ובמוצקות של הנעליים מובעת ההיאחזות באדמה במשך דורות רבים בצעדים איטיים בשדות המשתרעים, האחידים. בעור הנעל ניכרת לחות האדמה. בסוליות יש מבדידותו של משעול השדות כשהערב יורד. בנעלים אלה "מהדהדת קריאתה הדוממת של האדמה, מתת התבואה המבשילה בשיממונו העקר של השדה החורפי." בעור המרופט בא לידי ביטוי העוני המשווע שבחיי הכפר הפרימיטיביים והחרדה שבאי הידיעה אם השדה יצמיח לחם. "נעלי האיכרים הללו," מדגיש ג'יימסון, "יוצרות בהדרגה סביב עצמן את כל עולם החומר הנעדר שהיה לפנים ההקשר החי שלהן," יצירת אמנות זו "גוררת את העולם והאדמה הנעדרים כולם להתגלות סביב עצמה."

ג'יימסון עצמו מציע פרשנות מעט אחרת לציור, אולם הנקודה החשובה כאן אינה השאלה מי מהשניים מדייק בפרשנותו אלא העובדה, שבשתי הפרשנויות נתפסת היצירה "כרמז או כסימפטום לאיזו מציאות נרחבת יותר." לעומת זאת, "'נעלי אבק יהלומים' של אנדי וורהול שוב אינן דוברות אלינו באותה מיידיות של הנעליים של ואן גוך," טוען ג'יימסון ומוסיף, "מפתה לומר אפילו שהן אינן דוברות אלינו כלל." מובן מאליו שאנו יכולים לגלגל בראשנו אסוציאציות לגבי הנעליים של וורהול - לטעון, למשל, שהם "גל נעליים שנותר מאושוויץ או שרידיה ושייריה של איזו שריפה טרגית תמוהה בדיסקוטק הומה אדם." אך אין בציורו של וורהול רמזים אמיתיים לכך; אסוציאציות אלו הן אידיוסינקרטיות, שרירותיות. אין בציור נקודות אחיזה שיאפשרו לנו להשלים את המהלך הפרשני, שבאמצעותן נוכל להשיב "לפריטים בודדים אלה את מלוא ההקשר החי הרחב של הדיסקוטק או הנשף."ג'יימסון טוען אפוא שציורו של וורהול נעדר עומק מפני שאין אנו יכולים למצוא בו משמעות מעבר למה שנראה בתמונה. אפשר שאמרתה המפורסמת של הסופרת גרטרוד שטיין, "ורד הוא ורד הוא ורד", היא ההולמת ביותר את יצירתו של וורהול, שאומרת דבר אחד בלבד: "נעליים־אופנתיות הן נעליים־אופנתיות הן נעליים־אופנתיות."

הציר המרכזי שסביבו סובבת יצירתו של אנדי וורהול הוא המסחור. תמונות בקבוקי הקוקה־קולה ופחיות המרק של קמפבל "מבליטות במפורש את פטישיזם הסחורות של המעבר לקפיטל המאוחר," אולם הן אינן אומרות עליו דבר מטוב ועד רע. לא נרמזות בציורים אלה אמירות פוליטיות או ביקורתיות חזקות. לכל היותר אומר לנו וורהול בציוריו: ראו, ככה זה. היעדר העומק מעלה אפוא תהיה בדבר האפשרות ליצור אמנות פוליטית או ביקורתית בעידן הפוסטמודרני, בפרט לנוכח קביעתו של ג'יימסון, ש"הייצור האסתטי כיום השתלב בייצור הסחורות הכללי

 

ג'יימסון מצטט את פרשנותו של היידגר לציור: הפתח האפל של הנעל מעלה על דעתנו את צעדה היגע של האיכרה. בכבדות ובמוצקות של הנעליים מובעת ההיאחזות באדמה במשך דורות רבים בצעדים איטיים בשדות המשתרעים, האחידים. בעור הנעל ניכרת לחות האדמה. בסוליות יש מבדידותו של משעול השדות כשהערב יורד. בנעלים אלה "מהדהדת קריאתה הדוממת של האדמה, מתת התבואה המבשילה בשיממונו העקר של השדה החורפי." בעור המרופט בא לידי ביטוי העוני המשווע שבחיי הכפר הפרימיטיביים והחרדה שבאי הידיעה אם השדה יצמיח לחם. "נעלי האיכרים הללו," מדגיש ג'יימסון, "יוצרות בהדרגה סביב עצמן את כל עולם החומר הנעדר שהיה לפנים ההקשר החי שלהן," יצירת אמנות זו "גוררת את העולם והאדמה הנעדרים כולם להתגלות סביב עצמה."

ג'יימסון עצמו מציע פרשנות מעט אחרת לציור, אולם הנקודה החשובה כאן אינה השאלה מי מהשניים מדייק בפרשנותו אלא העובדה, שבשתי הפרשנויות נתפסת היצירה "כרמז או כסימפטום לאיזו מציאות נרחבת יותר." לעומת זאת, "'נעלי אבק יהלומים' של אנדי וורהול שוב אינן דוברות אלינו באותה מיידיות של הנעליים של ואן גוך," טוען ג'יימסון ומוסיף, "מפתה לומר אפילו שהן אינן דוברות אלינו כלל." מובן מאליו שאנו יכולים לגלגל בראשנו אסוציאציות לגבי הנעליים של וורהול - לטעון, למשל, שהם "גל נעליים שנותר מאושוויץ או שרידיה ושייריה של איזו שריפה טרגית תמוהה בדיסקוטק הומה אדם." אך אין בציורו של וורהול רמזים אמיתיים לכך; אסוציאציות אלו הן אידיוסינקרטיות, שרירותיות. אין בציור נקודות אחיזה שיאפשרו לנו להשלים את המהלך הפרשני, שבאמצעותן נוכל להשיב "לפריטים בודדים אלה את מלוא ההקשר החי הרחב של הדיסקוטק או הנשף."ג'יימסון טוען אפוא שציורו של וורהול נעדר עומק מפני שאין אנו יכולים למצוא בו משמעות מעבר למה שנראה בתמונה. אפשר שאמרתה המפורסמת של הסופרת גרטרוד שטיין, "ורד הוא ורד הוא ורד", היא ההולמת ביותר את יצירתו של וורהול, שאומרת דבר אחד בלבד: "נעליים־אופנתיות הן נעליים־אופנתיות הן נעליים־אופנתיות."

הציר המרכזי שסביבו סובבת יצירתו של אנדי וורהול הוא המסחור. תמונות בקבוקי הקוקה־קולה ופחיות המרק של קמפבל "מבליטות במפורש את פטישיזם הסחורות של המעבר לקפיטל המאוחר," אולם הן אינן אומרות עליו דבר מטוב ועד רע. לא נרמזות בציורים אלה אמירות פוליטיות או ביקורתיות חזקות. לכל היותר אומר לנו וורהול בציוריו: ראו, ככה זה. היעדר העומק מעלה אפוא תהיה בדבר האפשרות ליצור אמנות פוליטית או ביקורתית בעידן הפוסטמודרני, בפרט לנוכח קביעתו של ג'יימסון, ש"הייצור האסתטי כיום השתלב בייצור הסחורות הכללי

 

 

 

ואו, קצת קשה לחשוב איפה להתחיל - אבל נקודת המוצא שלי היא התנועה של הגוף. הגוף חייב לנוע. נכון, הייתה התנועה הפוטוריסטית (מודרניזם) - אבל הנ"ל הושפעה בין היתר מניטשה ומהאדם העל - ניטשה עסק בכוח כמהות. זו הייתה הטעות שלו. המניע של האדם איננו הכוח כלומר לגדול. למעשה, המניע של האדם הוא האי רצון להיות סטטי. חוסר הנוחות של המצב הסטטי.

ניקח את יורגן הברמס - שאני חושב שהוא יכול לתאר היטב את הסטטיזציה אצל וורהול - סוג של הגמוניה הרמטית. ואני לא חושב שמדינת לאום צרפתית היא דוגמה למודל. נניח, רציונאליות יתר כמוהה מנגנון הגנה של רציונאליזציה אצל פרוייד. תומפסון "קטל" ו"קוטל" את הברמס. וטוב שכך. עכשיו. לגבי הרציונאליזם של המשוררת גרטרווד סטיין - אני כתבתי שיר המבטא הלך רוח שונה

שיר

ומה אני אומר. הגוף הוא שלי וגם לא שלי - וזוהי מהותה של מלאני קליין ביחסי האוביקט - אנחנו רוצים קשר אנחנו נולדים לקשר - הבית לא ריק כי הגוף במהותו אינו רק שלנו. יתכן וקשר שפוגע בי - אני זונה וגופי הוא של הקליינט. ויתכן והגוף שלי הוא גם של אישתי הילדים הוא גם של מישהו אחר. ולכן, משום שגופי שזה דבר "סטטי" הוא לא רק שלי - משהו חיצוני חייב להניע אותי. וחשוב לא פחות - הספק. אם הגוף שלי שאני מכיר אותו כשלי הוא לא רק שלי אז - רגע- למי אני נקשר בגופי - ספק. וזה גם ספק - רגע אני אעשה היי טק או אמנות כסף (כוח) או גם תענוג (ואני מקצין).

 

עכשיו כדי להבין למה הגוף בתנועה לשם קשר והימנעות ממצב סטטי - זה כבר מוביל לפיזיקה ולבעיית הזמן בפיזיקה. אני מפנה למאמר מעניין ומורכב על הזמן של ד"ר אבשלום אליצור. הכי חשוב משם לקחת את הריבוי של ה"אני". שזו מסקנה סבירה לאור הלך הרוח בפיזיקה.

 

ריבוי "אני" מוביל לתנועה - התנועה מאגדת את הריבוי "אני" ואני אחד הרי עלינו פועל הזמן. אז יש עוד דבר שדוחף אותנו לנוע - וזה ריבוי האני. הנפש לא סובלת נניח קונפליקטים - אז היא-"נעה" כלומר יוצרת אינטגרציה בין ה-"אני".

לגבי האמנות - מה זה הפאשוניזם - יומרנות? לא! חתרנות.. קצת.. הרי מה ה""מניפסט""- מרכאות כפולות - האפשרות לבחור משהו ללבוש שאיננו ניתן ללבוש פרקטית. והרעיון - אופנה - שיא הקאפיטליזם. ופרדוקס. אני כיוצר אומר - זו האופנה- זה מה שהולך עכשיו - קצת מושפע מהמנייריזם (ההקצנה) והמוטיב שחוזר תמיד - מיסגרת אוקלידית והקרע כמגלם פער GAP. ואז, יש אפשרות לבחור- השאלה במה במה שאי אפשר ללבוש או בקשר. הרי אופנה זה קישוט לחיזור, אבל, הצריכה של האופנה עברה מזמן את הצורך בחיזור - זה פטיש. ולכן אתה מעמיד תחום כל כך מיסחרי ואומר תבחר - ללבוש משהו שאי אפשר או להיקשר - וזה הדגש - לגוף אחר. קרי - אהבה.

נכון אולי נאו מרקסיזם בוטה שמראה שיש לא רק ניכור אלא יותר גרוע פרדוקס מלמעלה. אבל מי זה - הלמעלה - זה האמן זה לא הקאפיטליסט. האמן הוא זה שמכתיב פרדוקס. האמן משתמש בדבר לכאורה שולי אבל התחום הכי קרוב לגוף ולאמנות היא האופנה. נכון, יש השפעה של ז'יז'ק על הפער- שזה אני קורא עכשיו. אבל רק ג'יימסון. אשמח לתגובה, למרות היומרנות בפוסט הזה.