נושא חשוב מאוד בהקשר של אמנות ישראלית. מישהו צריך
פעם לכתוב תזה על היחס לצבע בזרמים המרכזיים באמנות הישראלית
מתחילתה. הרצון להיות "תרבותי" ו"אירופאי", יצר רצף של יצירות
"עכורות", מסטימצקי, שטרייכמן, קופפרמן, ארוך, לביא, כהן גן ועוד
רבים וטובים, כולם נמנעו מצבע נקי, ישר מהשפופרת.
מן ציור "גרמני" כזה, מכובד.
מי שהעז להתבטא בצבעים עזים, הסתכן בהוקעה כקיטש או סתם איור.
הניצנים החלו בשנות ה 80 עם גרשוני, מישורי ועוד ששאבו מה"רוח האחרת"
שפשטה באיטליה, גרמניה וארה"ב. אז גם החלה לפרוח פה תרבות הירחונים
בהובלת "מוניטין", עם צלמים כמו קירשנר ואבי גנור שהציבו רף חדש
לתעוזה צבעונית.
באותו הקשר מעניין גם לעקוב אחרי התפתחות העיצוב הגראפי בישראל לאורך השנים.
היום, אגב, מי שרוצה לבלוט בספוט של רצף פרסומות, מעלים את הצבע ומיד
זוכה בנראות.
צייר לא ישראלי למשל, (דיוויד הוקני)
/null/text_64k_1#