אתה שואל: הכיצד פועלת המערכת מבלי שיש לה ניתוחים סטטיסטיים על ביצועים.

ביצוע?

אם אני מבין את כוונתך, זה משהו שקושר בין כמות התוצרים לבין יחדת זמן.

אבל בחינוך אין כמות ואין זמן. הנה למשל:

בוקר אחד, מבלי שנדע ונבחין, מצליחים צעירים לתפוס את מושג המרחב. אי אפשר לייחס זאת רק לשיעור שבו השתתפו אתמול, או רק לטקסטים שקראו במהלך השנה האחרונה, או רק לכימיה העלומה של המוח שלהם שמשתנה תדיר מאז נולדו. אפילו החיבוק שקיבלו מאמא קשור, אבל אנחנו לא יודעים בוודאות איך.

 אי אפשר לדעת שזה יקרה מחר, או אתמול, או בעוד שנה. אפשר רק להעשיר את עולמם בהתנסויות עוד ועוד, ולראות בידעבד מי צלח יותר ומי עוד יותר.

אני בטוח שזה בלתי נתפס לאנשי תעשייה להבין מערכת שבה אין מפתח למדידת הצלחה.

לא נורא. גם אני לא מבין את כל עולם הכלכלה שבו אתה כה מצליח.

בואו ונתעלה קמעא מבעיות השכר. הרי הבעיה האמיתית היא תחושת ערך עצמי וסיפוק.

 

במהלך ה- 20 שנה האחרונות חלו שתי תמורות מרכזיות:

 

1, מערכת החינוך הבינה שתעודת בגרות היא  דרישת סף מינימלית לכל אזרח ( וטוב שכך) , ותוך כדי הקטנת כמות החומר הנלמד, הורדת הרמה , פזור בחינות הבגרות על כמה שנים, ועוד פתחה את שערייה לכאלה שלא יכלו בעבר להשיג את התעודה הנכספת.

 

2. הבנו שאנחנו חיים בכפר גלובלי ומה שנותר לנו כאן הוא לתת שרותים בסיסיים לאזרח ולהתחרות עם חדשנות ויחודיות מול העולם כולו. אין יותר תעשיה בארץ (למעט תעשיה לצריכה מקומית) , תעשית השרותים התנפחה ומעתה רק תצטמצם כתוצאה משיכלולים טכנולוגיים והגברת היעילות., וחדירת האינטרנט ככלי מסחר תייתר ותאיין מקצועות רבים.

 

שתי התמורות מעלה מביאות למסקנות הבאות:

 

1. יש להשקיע בחלשים כדי שגם הם יזכו לתעודת בגרות. הטובים ישיגו אותה וימשיכו ללימודים גבוהים ללא תלות באיכות מערכת החינוך! החלשים לעומת זו, לא ישרדו , אם לא יקבלו טיפול יחידני. כן גלי ושות, אם לא נשקיע בהם שעות יחידניות הם יפלטו, לצערנו.

 

2. כמות המשרות לעובדים לא מקצועיים  תלך ותקטן והמדינה תצטרך להתמודד עם בעיות קשות של פשיעה ,יאוש , מצוקות כלכליות ועוד. טוב תעשה מערכת החינוך אם היא תפנים היטב והמורים יבינו את השליחות האדירה שלהם.

 

אז, גלי, עזבי אותך מחישובים של משרות מלאות וחלקיות. שנסו מותניים , אלה שמוכנים לתרום שעות רבות, ועם ההערכה יבוא גם התגמול.

אני עדיין לא מכיר מורה שלא תורם למערכת ואני מדבר על מורים שנותנים שעות נוספות ללא שום תמורה על מנת לקדם פרוייקטים ותלמידים שהם חושבים שניתן לקדם אותם.

ואם אני אתרום והשאר שעות נוספות חלק נכבד מהמשכורת שלי ילך לדברים שכרגע אני מצליח להמנע מהם כמו שמרטפיות לילדים וכו'  מה עוד שהמשכורת ההתחלתית שלי היא נמוכה (5600 בחודש טוב) ואני עדיין עושה יותר ממשרה (חלקה בהתנדבות)

יש תלמידים שלא צריכים לעשות בגרות אלו תלמידים שצריכים להיות מנותבים לתעודה מקצועית שתתפס כתעודה יוקרתית (אנחנו הרי יודעים להעריך חשמלאי טוב או מכונאי מקצועי ולתת להם את הכבוד שהם עושים עבודה כפי שצריך) ובמקום התסכול והעצבים של שני הצדדים ילדים עמלניים יוצאים עם תעודה שאותה השיגו ביושר והאהבה למקצוע ויהיו הרבה יותר יצרניים לחברה שלהם.

אנחנו יודעים היום שתעודת בגרות אינה מדד להצלחה ואפילו תואר ראשון נתפס כדבר שניתן להשיג קלות יחסית תלמיד שיסיים בי"ס מקצועי עם תעודה מקצועית וירצה להמשיך להתקדם במקצוע יצטרך להשלים תעודת גרות ואז הוא יצטרך להשלים את התעודה בעצמו ואז הגישה לו תהייה יותר בוגרת ועצמאית וכך גם היחס.

בתי ספר סוגדים למולך הזה שנקרא תעודת בגרות עד כדי כך שזה נהפך למטרה המרכזית לא פעם אני נתקל בתלמידים שאומרים לי קיבלתי ציון כזה או אחר במקצוע מסויים ושאני שואל אותם מה הם זוכרים הם אומרים לי לא הרבה במקרה הטוב.

אני נתקל המון בשאלה האם החומר שאני מלמד יהיה במבחן ותנחש מה קורה במידה ואני אומר שלא. וזה לא מתחיל בבחינות הבגרות אלא בשלבים צעירים יותר ילדים לומדים שמה שחשוב זה המבחן ולא עצם הלמידה עצמה.  

 

שלום רב

 

אני חדש בפורום אך במערכת החינוך אני עם ותק של 21 שנים.

 

אני מביא רעיון שאולי יישמע קצת הזוי אבל אשמח אם תקדישו מחשבה רצינית שתוביל אולי לפיתוחו.

 

תמיד סבלנו מנשירה של התלמידים שהביאה,בין היתר,להשיגים נמוכים, התנהגות לא ראויה וכו...., ותמיד חשבנו על איך לתגמל מורים כדי לשפר את המצב שבראש מעייננו עמדה טובת התלמידים.

זה מזכיר לי סיטואציה של איך לתגמל את המוכר כדי שהלקוחות יקנו יותר.

אני מלמד בבי"ס בו תלמידים נעדרים מסיבות כלכליות כדי לממן דמי כיס או טיול  בעבודות מזדמנות, כי הוריהם לא מסוגלים לממן להם זאת. 

אינני כלכלן אך אני בטוח שביניכם יש כאלה שיכולים לפתח רעיון או מחשבה כללית על איך לתגמל תלמידים כספית. כן כן תלמידים.

יכול להיות לפי , נוכחות, הישיגים התנהגות וכו....

תלמיד יקבל למשל שנה ראשונה שכר לימוד על חשבון משרד האוצר. או יקבל בכל סוף חודש "משכורת, תמיכה, דמי כיס" איך שתקראו לזה, ממנו ינוקו קנסות על התנהגות העדרות או הישיגים. ובמקביל מוריהם או הבאים עימם במגע יכולים להנות מתוספת מסויימת.

מה דעתכם?

 

 

בכבוד רב

טמיש תאופיק

אודי יקר,

לצורך התייחסות לדברייך המצוטטים בהמשך אסתייע במובאות מתוך "פרידה מן החינוך" של ס. יזהר (זמורה ביתן 1988)

    צטט: אודי נצר 2009-06-27 12:50:03

    בואו ונתעלה קמעא מבעיות השכר. הרי הבעיה האמיתית היא תחושת ערך עצמי וסיפוק.

אי-אפשר, לא מעשי ולא הגיוני שלא להתייחס לנושא השכר. בודדים הם המטורפים מהסוג של עבדך הנרצע שמסכימים לממן מכיסם, ולו לפרק זמן מוגבל, את מערכת החינוך מתוך תחושת שליחות.

מי הם המורים ? כותב יזהר

  "בכל מדינה ומדינה "מפותחת", מחצית האוכלוסיה יושבת על ספסל הלימודים. וכדי לספק להם די מבוגרים שיטפלו בהם, צריכים להעסיק בין שמינית ובין עשירית מן האוכלוסיה המבוגרת. באופן שאי-אפשר (מלבד בודדים צדיקי עולם שעליהם העולם עומד) שאוכלוסיה גדולה כדי-כך לא תהיה אלא ממש הממוצע השכיח, והמסכים. ולא תמצאו שם דווקא אבירי חינוך ואנשי מופת וסגולה, משכמם ומעלה, מבהיקים בגדולה וראויים כולם לחיקוי ... הנה, עוד אדם רגיל, כמוני כמוך, לא גדול במיוחד ולא קטן במיוחד, כל אחד כמו כל אחד, ואף אחד לא יותר מכולם." (ע' 44)

 

 

    במהלך ה- 20 שנה האחרונות חלו שתי תמורות מרכזיות:

    1, מערכת החינוך הבינה שתעודת בגרות היא  דרישת סף מינימלית לכל אזרח ( וטוב שכך) ,

 

וכי מניין לך שכך הבינה מערכת החינוך ? לחלוטין לא !  רק מחצית מתלמידי השנתונים הרלבנטיים זכאים לבגרות ולא נראה שיהיה שינוי משמעותי בנתון זה. שלא לדבר על כך שאין דבר כזה" דרישת סף מינימלית לאזרח". אולי זה Nice to have אבל זה לא Must.

תעודת הבגרות משמשת קריטריון פשוט ופשטני לסינון ומיון אנשים. ארגון רציני העוסק במיון אנשים לצורך כלשהו יבצע את תהליכי המיון בהתאם לצרכיו ולא יסמוך על תעודת הבגרות. צה"ל הוא ארגון כזה וראוי שגם האוניברסיטאות יעשו שימוש בכלים שלהן ויוותרו על תעודת הבגרות.

לא רק אני נוטה להחזיק בדעה שתעודת הבגרות מיותרת ואפילו מסוכנת. להלן התייחסות של שני אנשי חינוך ותיקים, חכמים ורגישים (פרופ' דוד גורדון ז"ל וד"ר דן שרון / "חשיבה מחודשת על החינוך העל-יסודי בארץ" / מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, מרץ 2006 – עמוד 5)

 

רק מעט יותר ממחצית התלמידים מגיעים לכלל הבגרות, ומתוכם אחוזים ניכרים הם בעלי בגרויות  "שטוחות" . גם אם יש לנו ויכוח עם עצם הלמידה לבחינות הבגרות ועם ההישג בבחינות כקריטריון בעל תוקף, המסמל ובודק את תהליכי הלמידה הבית-ספרית, הרי שלתעודת הבגרות יש משקל כשלעצמה, בהיותה מדד לטיב המסגרות החינוכיות המפעילות אותה גם אם איננה מדד מספק לתכנים בהם עוסק בית- הספר. לתעודת הבגרות יש חשיבות בעיני הציבור, לכן אי-הצלחה בה, ובשלבי הלמידה המכינים לקראתה, מסמנים לכמחצית התלמידים שהם אינם ברמה הדרושה. הם מוצאים אל מחוץ למעגל החינוך, אך גם מחוץ למסגרות אחרות בחברה, הנשענות גם הן על הבגרות כקריטריון לקבלה. התוקף החברתי של מבחני הבגרות הוא מעבר לעצם התכנים שהיא מייצגת ומעבר למסגרות החברתיות מהן היא נובעת.

 

 

על רקע זה, מנקודת מבטנו, הפערים בהישגים בבחינות הבגרות הם תמרור אזהרה לכך, שהמסגרת שלנו – בתי-הספר – חסרה את היכולת לטפל בכלל התלמידים. עצם הקיום של מערך חינוכי, שבו מתקיימים פערים ניכרים בין חלקי אוכלוסייתו הוא בעייתי. הבעייתיות עולה, היות שהפערים בהישגים קשורים באופן הדוק אל מקום המגורים, להשכלת ההורים ולמצב הכלכלי בבית."

 

   במילים אחרות ואולי יותר ארציות וברורות: חוסר בתעודת הבגרות יוצר סטיגמה על מחצית מהאוכלוסיה. הסטיגמה הזו מתחזקת בשל הקשר בינה ובין מצב סוציו-אקונומי, כולל מוצא עדתי.

 

 

    2. הבנו שאנחנו חיים בכפר גלובלי ומה שנותר לנו כאן הוא לתת שרותים בסיסיים לאזרח ולהתחרות עם חדשנות ויחודיות מול העולם כולו. אין יותר תעשיה בארץ (למעט תעשיה לצריכה מקומית) , תעשית השרותים התנפחה ומעתה רק תצטמצם כתוצאה משיכלולים טכנולוגיים והגברת היעילות., וחדירת האינטרנט ככלי מסחר תייתר ותאיין מקצועות רבים.

אתה מצייר כאן תמונת עתיד שלכאורה טמון בה הרבה הגיון וניסיון. גם אם אתה צודק (ואני חושב שבעיקרי דבריך אתה לא צודק), כלל ה-80:20 חל גם כאן, כלומר רוב האוכלוסיה (80%) לא יהיה כשיר לחדשנות וליחודיות (וככה זה בכל העולם). היכולת להשתנות ולהסתגל למציאות משתנה היא, למשל, מיומנות שהייתי מלמד בבתי-הספר כי זה, בוודאות, יהיה אופיו של העתיד – מציאות משתנה ואלו היודעים להסתגל ולהשתנות ישרדו.

 

    שתי התמורות מעלה מביאות למסקנות הבאות:

1.      יש להשקיע בחלשים כדי שגם הם יזכו לתעודת בגרות. הטובים ישיגו אותה וימשיכו ללימודים גבוהים ללא תלות באיכות מערכת החינוך! החלשים לעומת זו, לא ישרדו , אם לא יקבלו טיפול יחידני. כן גלי ושות, אם לא נשקיע בהם שעות יחידניות הם יפלטו, לצערנו.

 

סיפור קטן מתקופתי כמורה בבית-הספר. ילד, שלאביו אין תעודת בגרות (השייך לקבוצת החלשים שלא ישרדו, לשיטתך), מוכיח למורה (אקדמאי) הוכחה פשוטה בדבר אי-נחיצותה של התעודה: "לאבא שלי יש אוטו יותר גדול מהאוטו שלך !".

 

2.      כמות המשרות לעובדים לא מקצועיים  תלך ותקטן והמדינה תצטרך להתמודד עם בעיות קשות של פשיעה ,יאוש , מצוקות כלכליות ועוד. טוב תעשה מערכת החינוך אם היא תפנים היטב והמורים יבינו את השליחות האדירה שלהם.

 

כל מילה בסלע – זו אכן המציאות שנרקמת לנגד עיננו, ... אבל .... זה לא תפקידה של מערכת החינוך לבדה להתמודד עם הבעיות העיקריות של החברה הישראלית. כפי שציינתי בפתיח לתגובה, המורים הם אנשים כמוני וכמוך ושום פניה, נרגשת ככל שתהיה, להפנים את חשיבותה של שליחות אדירה, לא תשיג את מטרתה. כאן דרושים מנהיגות, לכידות, נחישות, בהירות, שקיפות ברמת האומה והמדינה. זו לא משימה של מערכת יחידה, חשובה ככל שתהא, אלה צורך של התגייסותה של כל האומה על כל מערכותיה.

 

    אז, גלי, עזבי אותך מחישובים של משרות מלאות וחלקיות. שנסו מותניים , אלה שמוכנים לתרום שעות רבות, ועם ההערכה יבוא גם התגמול.

 

אודי יקר – פנייתך למורים לשנס מותניים נראית אמיתית וכנה. אבל בוא שים עצמך רגע במקומם – מה היתה תגובתך אם היית מקבל פניה נרגשת כזו בחברה צינית ושסועה כמו החברה שלנו. יהיה לך יותר קל, לדעתי, אם את פנייתך זו תעשה לאחר תקופת מה כמורה בשטח בתוך העשייה החינוכית בתוך בית ספר ישראלי טיפוסי.

הסיטואציה מזכירה לי בדיחה-השוואה בין הצבא הישראלי של פעם לצבא האיטלקי: בצבא היהודי היה המפקד צועק "אחרי!!!", מסתער ואחריו פקודיו. בצבא האיטלקי המפקד היה צועק "אחרי !!!" והחיילים מאחורה היו מוחאים כפיים.

הערה: למרות הציניות, באמת אהבתי את כל המדכי"ם שלי בבה"ד 1 (וזה לא בגלל שהם בחרו בי להיות חניך מצטיין).

 

 אשמח לשטוח את הצעותי בשאלה "מה כן צריך לעשות וללמד ?" אבל, עד שאעשה זאת, אצטט שוב מאהובי ס. יזהר, את עיקרי הדברים בלשונו הנפלאה:

חנך אותו כך, את הילד הזה, שהרצון האחד שבשמו אתה פועל היום, יעמוד במבחן הפגישה עם הרצון השני, הבשל, של אותו הילד בעוד עשרים שנה. לא קשה לנצח את רצונו של הילד הקטן, להתחמק או לתעתע ברצונו של בן החמש או בן העשר, אבל הוא הולך להיות בן עשרים ומעלה, ועוד תיתן את הדין, אתה ההורה, אתה המחנך ואתה המורה, או מי שיהיה, על כל מעשה ומעשה שלא היה בו אמת, יושר, הבנה כנה, ובעיקר, שלא היתה בו התחשבות ברצונו הבוחר של הילד הזה שיהיה בבוא שעתו רצון בשל וחופשי לבחור לו. זה הילד שממולך היום, אינו ריק רצון, אלא הוא נבט רצון שהולך וצומח, והולך ומתחזק במהירות. אפשר כמובן גם להתעלם מרצונו הקטן ולבטלו, אפשר לעכב את גידולו, אפשר גם לעקמו או לסרסו - כשם שאפשר לסייע עימו, ולעשות דברים כך, שגדילת הרצון הצעיר הזה תהיה מאוזנת יותר ככל האפשר.

 

ואולי זו תכלית כל מעשי הפגישה המשותפת הזו שבין שני הנפגשים, המבוגר והצעיר, להניח לו לאדם, ורק קצת לסייע עימו, שילך ויגדל ככל האפשר כאדם מאוזן. להכיר אותו, התייחס אליו, כאל אדם חד-פעמי, כאל פלא בלתי-חוזר, ולהניח ליכולתו שלו המקופלת בתוכו, להיות נפתחת בשלום, ככל האפשר, כפרח מניצן. וההחלטה על חייו של אדם - תהיה בידי אותו אדם, ככל שהוא הולך ונעשה אדם מוכן יותר להחליט החלטות ולבחור לו היטב בבחירות שלפניו, ככל האפשר יותר כאדם מאוזן יפה. (ע' 76-77)

 

גלעד,

 

כמה תסכול, כמה כאב, לעיתים תחושה של חוסר אונים ......  נפלא לקרוא גם אותך וגם את ס. יזהר אך התחושה היא קשה.

האחד כותב על יולי טמיר שלא עשתה דבר וחצי דבר ( כמה לא נכון) האחרת כותבת על שר החינוך השבועי, וכולם מקטרים נגד משרד האוצר ( כאילו הוא אחראי).

 

הרוב מפגינים פחד משינוי ( די טבעי) , מעלים את נושא השכר ושוב התחושה היא של מגיע לי מגיע לי מגיע לי.

 

אז כן, אנחנו ההי טקים יושבים לנו במשרד הממוזג וכואבים את תסכול ההורים, רוצים לעזור, אבל לא יודעים איך!!!!!!!

 

מאוד מעניין למה בנות ישראל ( המורות) לא  מתערבות כאן.....

 

אודי

 

 

,תגובה שקבלתי מאחת המורות שבקשה לא להזדהות.

 

עצוב, עצוב לקרוא......

 

כואב לי לקרוא אותך.

 

המסקנה הראשונית שלי מדבריך היא שאין לך מושג קלוש בנושא.

 

לאחר שממשיכים וקוראים את הפתרון שהצעת ... מתברר מרגע לרגע עד כמה אתה באמת לא מבין מה הולך בבתי הספר כיום.

 

 

ולענייננו:

 

עצם העובדה שאתה כותב בלשון נקבה כבר מעידה על הדרך שבה נתפס החינוך בארץ:

 

·         אתן עובדות 7.5 חודשים בשנה (אלה המכינות לבגרות אף עובדות פחות). ממש לא נכון. אנחנו אולי עומדים פיזית מול כיתה 7.5 חודשים בשנה אך עובדים וזמינים הרבה יותר שעות מכפי שאי פעם תוכל לדמיין. בנוסף, תגמול לבגרות מתחלק בצורה כזו שאתה יכול להכין מספר לא מבוטל של כיתות לבגרות, ורק מי שילמד את הכיתות הללו בי"ב יקבל תגמול - הכל תלוי ברכז המקצוע ובטיב היחסים שלך איתו.

·         אתן יוצאות כל שנה שביעית לשנת שבתון. (כן, זה ממומן מכספי קרן התגמולים, אנחנו יודעים). השבתון ממומן בחלקו מכיסנו, ואם תצליח לעמוד שבוע מול כיתה .... תתנצל אלפי פעמים על שהטלת ספק בנחיצותו של השבתון הזה!

·         משכורתכן תשולם בראשון לחודש בכל מקרה ולא יעונה כל רע לתנאיכם הסוציאליים ללא תלות במצב המשק. עוד מיתוס שמסתובב אצל האנשים שאין להם מושג, באופן קבוע, בכל שנה המשכורת של חודש ספטמבר (למרות שבכל שנה יודעים שספטמבר יגיע) מגיעה עם גרעונות משמעותיים - אני לא צריכה לספר לך כמה הוצאות יש בחודש הראשון בשנת הלימודים - שלא לדבר על חגים. שלא לדבר על כל מיני סכומים שהוסכם שנקבל ובכל פעם מחדש, יש עיכובים, העברה חלקית - ראית פעם תלוש משכורת של משרד החינוך ? צריך דוקטורט בכלכלה כדי להבין מה הם עשו שם - מעולם ב13 שנותיי כמורה במשרד החינוך, לא קרה שקיבלתי את אותה המשכורת - גם אם עמדתי בדיוק אותן שעות מול הכיתות שלי.

·         יש לכם ארגון מורים (הסתדרות) שדואגת לכם, ומחלקת רווחה מפוארת שדואגת לאירועים, ולכן בשעת צרה. מתי לאחרונה ביקרת בארגוני הרווחה של בזק, או של חברת החשמל - ואני בכלל לא מדברת על חברות הייטק, כן ?

 

·         אתן לא עובדות 45 שעות בשבוע. חלקכם עובדות אולי 30 שעות. כן, זה כולל את בדיקת המבחנים, את ישיבות המורים וגם את הטיול השנתי. אני מניחה שערכת מחקר מקיף ווידאת את הנתון המדהים הזה? איפה זה קורה ? בארץ החלומות ? מורים שעובדים 30 שעות בשבוע הם מורים שלא עובדים. מורים שבודקים את המבחנים ב 30 שעות בשבוע (וגם מגיעים לישיבות ויוצאים לטיולים שנתיים) עושים הכל מול הכיתה במהלך השיעור ... בחיי, ממש סופרמנים. אנחנו מתוגמלים על שעות פרונטליות בלבד. כל השאר, התנדבות ובסוף עוד עושים לך פרצוף עקום.

 

 

·         יש לכם אפשרות לעבוד גם משרה וחצי (בחלק מהמקרים) למי שמוכן להשקיע בכדי לשפר את הכנסתו החודשית. לפי איך שאתה כותב... יש לנו אוטונומיה מלאה. כל אחד עושה מה שבא לו. קודם כל, זה לא נכון שיש אפשרות כזו. המורים מוגבלים בשעות שהם יכולים לקחת. שנית, רוב המורים מעדיפים לעבוד פחות שעות פרונטליות, כי הם, בניגוד אליך, מבינים מה זה גורר...

 

·         אתן לא בתחרות. כל אחד יעשה את המיטב. על הבגרויות שמעת? מבחני מיצ"ב אומרים לך משהו? אתה יודע מה, עזוב אותי כמורה, הילדים שלי, בשנה שעברה השתתפו במיצ"ב. הלחץ שהמורות שלהן הפעילו על ילדי כיתה ב' היה בלתי נסבל! על מה אתה מדבר - אין תחרות ... ומה לגבי השוואת תוצאות של בתי ספר ומורים שחוששים לגורלם מכיון שהם תמיד מקבלים את הקבוצות החלשות יותר כי רכז המקצוע לוקח לעצמו ולמקורבים אליו את הכיתות החזקות יותר?

 

 

·         מורים טובים מאוד מוערכים ומקבלים משוב חיובי מההורים ואפילו מהתלמידים. סוף סוף דבר אחד נכון. ורק בגלל התלמידים, זה הופך את זה לנסבל. כשאתה מצליח להגיע לילד וכשאתה מצליח לטעת בו קצת בטחון עצמי ביכולות שלו, אין דבר יותר מספק מזה. אני מאמינה שרוב המורים - או לפחות כך זה צריך להיות - מגיעים למקצוע הזה בגלל הרצון להיטיב עם אחרים. מגיעים ממקום של נתינה וזה פשוט מדהים כשהילדים האלה באים ואומרים תודה וכשההורים מסוגלים להוציא מילה טובה מהפה, זה באמת גורם לך לאיזושהי תחושה של סיפוק.

 

·         חרב הפיטורים לא מונח על צווארכם. מערכת החינוך תהייה שם תמיד. לצערי הרב, ראיתי כבר שני מקרים של מורים מפוטרים (אחרי שכבר קיבלו קביעות!!!) כי כך רצו רכז המקצוע והמנהל ובאותה המידה, ראיתי לא מעט מורים שאין להם שום מקום במערכת, אך לא מפטרים אותם - מהסיבות הכי לא נכונות.

 

 

·         לא יקרה שום דבר אם מידי פעם תהיו חולים. התלמידים יחכו. בדיוק להפך. כשבבנק הפקידה חולה, הפקידים האחרים נושאים בנטל. כשבביה"ס המורה חולה, כולם, כולל כולם (טוב נו, פרט לתלמידים) מצפים שיגיע ויתפקד. כמה פעמים שמעתי מורים שמקבלים הוראה להגיע, למרות שהם חולים וש"יתנו עבודת כיתה". ממש רעיון מעולה. כשאתה במיטבך לא קל לשלוט ב 40 דרדקים אז כשאתה עם חום גבוה או בלי קול כי אתה צרוד זה ממש לא פיקניק. וכמה מורים עושים את זה? וכמה מדביקים זה את זה כי מגיעים חולים, כי יודעים שאם לא יבואו, 200 תלמידים לא ילמדו היום את המקצוע שלהם? 200 תלמידים יסתובבו בשלב זה או אחר במסדרונות ביה"ס? נראה לך שעובדים במקומות אחרים בכלל חושבים פעמיים אם לבוא לעבודה או לא? אם מישהו יסבול מזה שהם לא יהיו שם כדי לתת שירות ? (היית לאחרונה במקומות שבהם יש עובדי מדינה ?)

·         יש לכם זמן לתת שיעורים פרטיים, לישון שנת צהריים או לעשות את גם וגם. שוב מיתוסים. עם המערכות העמוסות והמורכבות, רוב המורים שעובדים משרה מלאה, ממשיכים ללמד עד 15:00 ולעיתים עד 17:00. עם ממוצע של 2 מבחנים במחצית, 4-5 בחנים במחצית, עבודות הגשה, יומני קריאה, ימי הורים, אסיפות הורים, שיחות פרטניות עם תלמידים, שיחות עם מורים מקצועיים, שיחות עם מחנכים שאתה מלמד בכיתתם, ישיבות צוות חינוך, ישיבות צוות מקצוע - ואם אתה מלמד יותר ממקצוע, אז עוד ישיבות צוותי מקצועות, פעילות חברתית-חינוכית בשעות אחר הצהריים לגיבוש הכיתה, ישיבות בכל רבעון על כל כיתה בה אתה מלמד (אפילו אם יש לך הקבצה ומכל כיתה יש תלמיד אחד או שניים, כך שרוב הישיבה, אתה יושב ומבטל את זמנך - ולא יפה לבדוק בחנים או מבחנים בישיבה - זה לא ראוי!), שלא לדבר על טיולים שנתיים שבהם אתה נעדר מהבית ימים שלמים - גם אם יש לך ילדים קטנים. לא ברור לי איך בדיוק אפשר לישן שנת צהריים, אלא אם כן - ויש גם כאלה - אתה מנמנם מול הכיתה - המנמנמת מולך. (ואת אלה אני מעלה רק מהזכרון שלי - בטוח שכחתי משהו או שניים).

 

 

·         יש לכן אפשרות לצאת לפנסיה מוקדמת ובתנאים משופרים לא יצא לך להכיר מורה שיצא לפנסיה מוקדמת. מורים שמבקשים לצאת לפנסיה מוקדמת, גם אם עומדים בתנאי המשרד, יקבלו את ההודעה - אם אושרה להם היציאה או לא - בנובמבר או מאוחר יותר. להזכירך שנת לימודים מתחילה בספטמבר. ביה"ס צריך להיערך לשתי מערכות שעות - אחת עם המורה הכביכול פנסיונר ואחת עם המורה שלא אושרה לו היציאה לפנסיה - וכך עם אי הודאות צריך לנהל בי"ס. פלא שמנהלים מתחלחלים למקרא הבקשות של המורים ? שלא לדבר על המורים שכבר רוצים לצאת מהמערכת ומעכבים אותם עד הדקה ה100!

בקיצור - יש רק שתי סיבות להפוך להיות מורה (שלא תגיד שאני סתם נרגנת): יולי ואוגוסט - וגם כאן יש בעיה. עם הנחיות שמונחתות על ידי משרד החינוך חדשות לבקרים, אתה צריך להתכונן לשנה הבאה. נכון שזה לא לוקח חודשיים שלמים, אבל זה כן לוקח כחודש במצטבר.

אני מבטיחה לך שהחופש הזה נחוץ לשמירה על שפיות הדעת. אם יש משהו שמעודד מורים לקראת יולי ומשאיר אותם במערכת, אלו חודשי החופש. ובינינו, כשהורים שומעים על החופש הקרב, הם מתחלחלים בכל פעם מחדש. אם לכם יש בעיה להעסיק את הילדים שלכם במשך חודשיים ... מה נגיד אנחנו שמתייצבים מולם בכל יום מחדש וצריכים לעניין אותם ולאתגר אותם ולהוות אוזן קשבת, וקצת פסיכולוגים וקצת הורים ( כי אתם עסוקים בלעשות כסף כדי לפצות אותם על הזמן האבוד) וכן הלאה...

 

    ונמשיך ברע:

 

·         שכרכם האבסולוטי נמוך ולא מאפשר חיי רווחה בהווה.

·         אין לכן לאן לשאוף. אין מערכת מתגמלת לפי הישגים ואין גם לאן להתקדם (למי שלא רוצה להתקדם לדרגת ניהול או פיקוח).

·         לא קל לעמוד 19-24 שעות בשבוע מול 40 חוליגנים.

·         ההורים מנדנדים ולא מרוצים ( גם חלק מהמנהלים שלנו לא מרוצים ומציקים).

·         לא רואים עתיד. מה שהיה כך יהיה.

·         אין לכם אופציות. לא ניתן להתעשר.

 

עם כל הדברים שרשמת כאן למעלה אני מסכימה - וגם כאן, יש לא מעט under statement.

 

 אז מה עושים על מנת שתחושתכם תשתפר, תרגישו אתגר ואחריות?בונים מערכת תגמול דיפרנציאלית שתתגמל בהתאם להישגים. כל הישגי כיתה מסוימת ינותחו ( כוונה לציונים) ומידי שליש יושוו מול השליש הקודם או השנה המקבילה. כל שיפור יזכה בנקודות תגמול. על כל תלמיד שנכשל ייקנס המורה בנקודת תגמול ( אני מאמין גדול שהרוב המכריע של התלמידים יכולים להגיע להישגים סבירים במערכת החינוך התיכוני.) צריך רק להשקיע בחלשים יותר. מורה שישיג שיפור קבוע לאורך השנים יתוגמל בהתאם. צריך להכניס יותר ויותר מדדים לבחינת ההישגים. הכיצד פועלת המערכת מבלי שיש לה ניתוחים סטטיסטיים על ביצועים. הרי כל הנתונים נמצאים במחשבים. התגמול צריך להיות משמעותי ביותר והטובים ביותר יוכלו להכפיל את משכורתם. אני באמת מאמין ששיטת תגמול שכזו תוסיף אנרגיה חיובית אצל המורים ותייצר יותר אחריות והשקעה מצידן. יטענו חלק ששיטה שכזו תגרום לעליה בציונים. לי אין בעיה עם זה. זה ייתן הרגשה טובה לכולם וממילא מבחני הבגרות (שתוצאותיהם יהוו מדד מרכזי לתגמול) ולאחר מכן המבחנים הפסיכומטריים ינטרלו את האינפלציה החזויה בציונים.   

 

 הרשה לי, בלי לפגוע בך, להתגלגל מצחוק. רק בן אדם שאין לו מושג מה קורה בין כתלי ביה"ס מסוגל להציע כזו הצעה. איך הגעת לאמונה שהרוב המכריע של התלמידים יכולים להגיע להישגים סבירים במערכת החינוך התיכוני? המערכת כפי שהיא מתפקדת כיום, ואני אומרת את זה בכאב גדול, מחזקת בעיקר את החזקים ומחלישה את החלשים. יש צורך בכל כך הרבה כסף על מנת להגיע לחלשים, וכל הפרוייקטים האלה שמנסים לכבות שריפות במקום ש - אם הכסף היה מושקע במקומות הנכונים  - היו מונעים את השריפות ואז באמת היה ניתן להאמין שהרוב יכולים להגיע להישגים סבירים ואף יותר מכך.

הצטרפתי לדיון באיחור ואני חייבת להדגיש שאני מסכימה עם חברי (נשים וגברים כאחד) המורים. לכן גם אגיב בקצרה.
הגישה אשר מועלית בפוסט שגויה מיסודה כאשר נקודת המבט היא של איש הייטק ולא של איש חינוך (זו גם הטעות המרכזית שנעשתה בעצם הקמת ועדת דברת),
גם אם אביך היה מורה/מנהל מרוצה ולא מתוסכל, אין דין אביך המורה/מנהל לפני... שנים כדין מורה/מנהל היום. החברה השתנתה ובעיקר ההתייחסות ומעמד המורה, ובבקשה אל תעלה את הנקודה של 'המורה של היום זה לא המורה של פעם' , גם 'פעם' לא כולם היו מלאכים ולהיפך.
ראה פוסט "צריך שניים לטנגו"