הייתכן כי טיפול פסיכולוגי אינו נכון עבורך, אך יכול להיות מצויין עבור מישהו אחר?" (limov)

שכחתי להוסיף דבר חשוב במענה לשאלתך המצוטטת לעיל.

הסיבה לכותרת ("אל תלכו") שבחרתי היא

וכתוצאה מכך למשוך את הקורא לקרא עוד .

לחלוטין ברור לי ש"איש הישר בעיניו יעשה" ,

ואני האחרונה שתעצור בעדו

או שמסוגלת לכך. 

 

לימור,

 

אני חושבת שהתייחסתי בתשובותיי הקודמות לרוב התכנים שהעלית.

 בנוגע לשאלתך האחרונה,אני כן משוכנעת בדבריי ואני חושבת שנימקתי היטב מדוע.

מי שצלח את המאמר עד סופו - הבעתי עמדה כנה וגלוייה והיא פרושה בפני קוראיה כספר פתוח .

 

בחרתי בכינוי שלי "קול קוראת" כאן בקפה,

בין השאר על מנת להביע קול שאותו רציתי להשמיע בנושאים שונים,(שלאט לאט, עם הזמן בכוונתי לכתוב).

אני "אקרא",אבל לא אדריך.(אני לא מאמינה בגורו מכל סוג שהוא.)

מספיק לי שעוררתי למחשבה,

מספיק לי שקולי יהדהד ויעורר חוש ביקורת וקריאת תיגר על המקובל ועל המובן מאליו.

אני לא אוהבת שאנשים הולכים בתלם מבלי לערער ולהרהר.

קצת ספקנות לא תזיק לאף אחד,כדי לשמור על חושים ערים.

 

איש אינו חייב להסכים עימי,

אני מזמינה כל אדם לחלוק עליי,

ואני מבטיחה לקרא ולכבד כל דיעה.

גם אם לא אסכים באופן מיידי,

אני אחשוב על הסיבות לחוסר ההסכמה שלי,

ואהיה מוכנה ופתוחה לשנות את דעתי אם אגלה שיש טעם. 

מאז שפירסמתי את הדיון כאן (ואת הבלוג אצלי),קיבלתי תגובות גם במערכת הדואר הפנימי.

אני מתנצלת שלא אוכל להשיב במהרה לכל אחד/ת,

וגם אם יהיו כאלה שלא אשיב להם כלל,

יהיה זה ,לרוב, מתוך חוסר אנרגיה וזמן פנוי להיות מול המסך.

 

אני כן קוראת כל תו ופסיק בעיון,

יורדת לכל משמעות וכוונה,ממש,

גם כאשר אני בוחרת שלא להגיב.

 

שוב,

אשמח לקרא עוד "קולות" מכל סוג שהוא – אוהדים וגם כאלה שלא.

 

זה מעניין ומפרה אותי לא פחות,

מעניק לי כיווני מחשבה שלא הייתי מודעת להם או נקודות מבט שבכוונתי לשקול.

 

תודה שקראתם את הקול שלי.

שלכם,

חן.

 

משל הסבל הצולע

ניקח לדוגמה סבל שרגלו מעוותת מלידה ולכן יכול לשאת על כתפיו רק עומס מרבי מסוים. אלא מה, אופי עיסוקו הוא כזה, שמדי פעם אין לו ברירה וחייב הוא לשאת משא הכבד מהמשא המרבי שביכולתו לשאת. לצורך העניין נניח, שכאשר מעמיסים עליו יותר מהעומס המרבי רגלו מתמרדת ובוגדת בו, הוא נופל אפיים ארצה עם כל משאו ולבסוף מגיע כולו חבול וכואב לבית החולים הקרוב.

ברור לי לחלוטין, שחיבה - אמפתיה - חמלה - עידוד - אהבה וכיוצא בזה, המורעפים עליו מכל הסובבים אותו, הם גורם חשוב מאוד שמאפשר לו להמשיך ולשאת בנטל הפרנסה למרות נפילותיו הקשות, ואולי אפילו מדי פעם אף לשאת משאות כבדים יותר ממשא המרבי שהרי באופן פרדוכסלי לרוח האדם (כמעט) אין גבולות...

ואולם במקביל, אני שואל:

 
האם יש תחליף לניתוח (במידה שאפשרי לבצעו) באותה רגל הצולעת אשר מחד - אולי יש בו סיכון, אך מאידך - יש בו גם סיכוי לא מבוטל שיחזיר את הרגל לכשירות ובכך יחזק את כוחו של הסבל הסובל לשאת משאות?

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1106738

צטט: קול קוראת 2009-07-11 10:54:04

שלומות גם לך עפר :-) ,

 

 לפי ראות עיני,כשאנשים פונים לפסיכולוג (להבדיל ממאמן אישי,לדוגמה),

הרבה פעמים זעקתם לעזרה נובעת מייסורים,ממצוקות,משברים,דילמות וקונפליקטים,

 שהם מתקשים להתמודד איתם לבד ושמובילים אותם למבוי סתום.

 בתוך תוכם הם מצפים שמישהו יבוא וימשה אותם מתהומות הנשייה,מהעצבות,מ"הפצע המגרד" הזה שלא נותן להם מנוח,מהדפוס החוזר שמקלקל להם את הדרך אל האושר. והם רוצים לרדת לשורש העניין.

זה לא רק כדי "לבוא להתייעץ".תמיד מסתתר מתחת לכל זה כאב עמוק יותר,"סערת נפש" כפי שניסח זאת פרופ' יורם יובל.

 

באשר לטענת השיפוט המחמיר של קרובנו –יש צדק בדבריך לצערי,

אולם זו בדיוק הסיבה לבחור לשתף רק אנשים שיש לנו אמון הדדי עימם ,כאלה שלא "ישתמשו" במידע שיש להם עלינו כנגדנו ו"ישלפו" אותו לפי צרכיהם. (ותמיד אפשר גם לפרוק בפני זרים גמורים ברכבת/מטוס שרק יהוו אוזן קשבת).

באופן כללי אני מסכימה מאד עם הטענה שלך.זאת הערה חשובה שיש לקחת בחשבון.

צריך לדעת את מי לשתף,כי אחרת הנזק עולה על התועלת,מקבע אותנו ומונע מאיתנו להתפתח. 

 

מאד מעציב אותי שאנשים צריכים לשלם כסף כדי להתחייב לשינוי או לתהליך שיתמידו בו,

אבל גם כאן אאלץ להסכים וחבל לי מאד שכך.

אני מסכימה שהתפיסה התרבותית הזו היא משהו שכולנו לוקים בה בדרך זו או אחרת,

ומצרה על כך באופן אישי,

אולם תסכים איתי שזה מעוות ושכדאי להיות מודעים לכך ולנסות לשנות את זה במקום להיכנע לכך?

 

ההערה הזו תקפה גם בתחומים אחרים בחיינו.

אתה הרי יודע מהי תפיסת עולמי – "אמרו זאת קודם לפניי,לא משנה,אתה ואני נשנה את העולם,אז יבואו כבר כולם." 

 

לפי תפיסת העולם שלי אין הבדל גדול בין תהליך פסיכולוגי לבין תהליך אימוני לבין טיפול רפלקסולוגי ... או טיפול אחר. בכל אחד מהמקרים אדם כלשהו מרגיש 'תקוע' (בחיים או סתם עם כאב כלשהו), ומעוניין ליצור שינוי. כאשר אני עובר את שלב הבדיחה ש... ציפיות הן לכריות בלבד ... אני ממקד את מי מולי בכך שהציפיות שלו/שלה מהתהליך הן ציפיות שלו מעצמו. בדרך זו אני מעביר את הציפיה לאביר חיצוני שיציל אותו ... למסע לחיפוש האביר הפנימי שנמצא כבר בתוכו ...

לגבי הקשר בין כסף לבין מתן שירות ... אני באופן אישי ממש לא נעצב מכך. שאם לא היה החיבור הזה לא הייתי יכול להרוויח כסף, ולתכנן תוכניות להרוויח עוד כסף ... הכל כחלק מהסיוע שאני נותן לאחרים ... הכל כחלק מהדרך שלי למימוש עצמי בעולם (ובכלל זה אני על אף עברי הימי העשיר ... אני גם מעוניין ללמוד להטיס מטוס ... ולרכוש יאכטה גדולה). דרך חיים זו אותה אני מדמיין עבורי זקוקה למימון כספי, ואיך אשיג מימון זה אם לא באמצעות העבודה שאני עושה, והתמורה שאני מקבל בעבורה.

התמורה הכספית לא רק מחייבת את מי שבא להיפגש איתי, אלא גם משקפת בכל תשלום ותשלום את מלוא הערך שאני מעניק לעצמי במסגרת העבודה שאני עושה. מסיבה זו אינני רואה איתך נקודה זו עין בעין.

אנרגיית הכסף היא חלק משמעותי וחשוב בחיבור של עולם הדמיון שמתרוצץ בתוך הראש שלנו לעולם המציאות הפיזית בתוכו אנו פועלים. מסיבה זו אני רואה בכסף חלק חיוני ובלתי נפרד מהקיום האנושי ... וטוב שכך. ייתכן ובעתיד תתפתח תרבות שונה אשר תוכל להגדיר ערך עצמי ללא צורך בערכים של שקלים או דולרים ... אבל, עד שזה יקרה המדד התרבותי לערך הינו כיום כסף (ואין טעם מבחינתי להתנגד לכך ... משום שהתנגדות כזו קצת דומה להתנגדות אישית לקיומו של כוח הכובד ... ואפילו ניאו במטריקס לא הצליח לשחרר התנגדות זו בקפיצתו הראשונה)

כשאני מתייחס לאני ואתה נשנה את העולם אני מתייחס ל-2 צדדים באישיות שלנו (2 ההמיספרות במוח שלנו). אחת הגיונית/ביצועית/מבוססת שכל, והשניה דמיונית/יצירתית/מבוססת רגש ואמונה. הכסף שייך לצד ההגיוני ... כך שלפי השקפת עולמי אם את באמת רוצה לשנות את העולם ... במקום לחפש פרטנרים חיצונים מתאימים ... עדיף לאזן בין 2 הפרטנרים המרכיבים אותך ... ולקבל את העובדה שכסף הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.

בהצלחה גדולה ושבוע נהדר

עפר

שלום לכם, ושבוע טוב.

נושא לוהט, תרתי משמע.

אני לא מההולכים לפסיכולוג. ואני לא אוהבת גפילטע פיש. מה זה אומר עלי? שזו אני. זה בוודאי לא אומר שאצטרף לפורום אוכל, ואצא למסע ביטול מוסד הגפילטע פיש. למה? כי ראשית שני ילדי מתים על המאכל הזה, שאותו אני מכינה בהצלחה בשני החגים הגדולים. ושנית, כי מה שיפה בעיני אולי לא מתאים לאחרים, וחוזר חלילה.

הצהרות גורפות וחדות עוקצות לי בעיניים. אני מבינה את הלהט, אבל לא מוכרחים להישמע כאילו כל מי שילך לפסיכולוג, רק ייצא ניזוק. זה מאוד לא מדויק.

יש אנשים שמרכז השליטה שלהם פנימי - INTERNAL LOCUS OF CONTROL. והסוג השני יהיה כמובן EXTERNAL.

כמו בכל דבר, יש יתרונות וחסרונות לכל מבנה, גוף ונפש כאחד.

אנשי המרכז החיצוני ייהנו מתוצאות טיפול פסיכולוגי. אנשי המרכז הפנימי לא יצליחו ליהנות.

לא שגיאה ולא אסון גדול להישען מפעם לפעם על עזרה מבחוץ. צריך לבחור איש מקצוע שמתאים לכם, ולא להיכנס למסלול שאני מכנה "עשרים שנות ספה", כי זה מוביל לעמידה במקום ולא להתקדמות.
שלכם,

ד"ר יו"ד.

היי עופר.

אדם צריך לעבור תהליך כלשהוא כדי לאפשר לעצמו לקבל כסף על מה שהוא עושה.

חינכו אותנו שכסף משחית, שכסף זה רע, שכסף זה אם כל חטאת ובכך חטאו לעיקר.

כסף זה כסף וזה תלוי איזה שימוש עושים בו. אפשר לקנות בו פצצת אטום ואפשר לקנות בו השכלה ואפשר לקנות בו אוכל וכן אפשר להעביר אותו הלאה ולתרום.

כסף זה לא רע, כסף זה אפילו דבר טוב.

בבסיס העניין עומדת האמונה "לא מגיע לי לקבל" לא רק בעניין של הכסף אלא לא מגיע לי שיהיה לי טוב, שתהיה לי זוגיות ראויה, שאלבש בגדים משובחים, שאוכל אוכל ראוי וכו'...

כשמשנים את "לא מגיע לי" ל"כן מגיע לי"... שם מתרחש השינוי.

גם טיפול פסיכולוגי זה לא דבר רע.

כמובן צריך לשים לב מי המטפל, לשים לב לכימיה בין הצדדים, לאמון ולתהליך.

2 הצדדים צריכים להיות קשובים לאינטואיציות שלהם .

העניין הוא לא הכלים עצמם אלא אופן השימוש בהם. כמו שניתן לנגן בפסנתר מנגינות נפלאות ומרגשות ובאותו הפסנתר ממש לנגן ככה שזה משגע לנו את השכל.

רק טוב והכי טוב

צטט: צילה שנהר 2009-07-13 10:23:52

היי עופר.

אדם צריך לעבור תהליך כלשהוא כדי לאפשר לעצמו לקבל כסף על מה שהוא עושה.

חינכו אותנו שכסף משחית, שכסף זה רע, שכסף זה אם כל חטאת ובכך חטאו לעיקר.

 

כסף זה כסף וזה תלוי איזה שימוש עושים בו. אפשר לקנות בו פצצת אטום ואפשר לקנות בו השכלה ואפשר לקנות בו אוכל וכן אפשר להעביר אותו הלאה ולתרום.

 

כסף זה לא רע, כסף זה אפילו דבר טוב.

 

בבסיס העניין עומדת האמונה "לא מגיע לי לקבל" לא רק בעניין של הכסף אלא לא מגיע לי שיהיה לי טוב, שתהיה לי זוגיות ראויה, שאלבש בגדים משובחים, שאוכל אוכל ראוי וכו'...

 

כשמשנים את "לא מגיע לי" ל"כן מגיע לי"... שם מתרחש השינוי.

 

גם טיפול פסיכולוגי זה לא דבר רע.

כמובן צריך לשים לב מי המטפל, לשים לב לכימיה בין הצדדים, לאמון ולתהליך.

2 הצדדים צריכים להיות קשובים לאינטואיציות שלהם .

 

העניין הוא לא הכלים עצמם אלא אופן השימוש בהם. כמו שניתן לנגן בפסנתר מנגינות נפלאות ומרגשות ובאותו הפסנתר ממש לנגן ככה שזה משגע לנו את השכל.

 

רק טוב והכי טוב

 צילה יקרה

כל מילה בסלע!!!

עפר

צטט: צביאל רופא 2009-07-11 18:23:07

משל הסבל הצולע

 

ניקח לדוגמה סבל שרגלו מעוותת מלידה ולכן יכול לשאת על כתפיו רק עומס מרבי מסוים. אלא מה, אופי עיסוקו הוא כזה, שמדי פעם אין לו ברירה וחייב הוא לשאת משא הכבד מהמשא המרבי שביכולתו לשאת. לצורך העניין נניח, שכאשר מעמיסים עליו יותר מהעומס המרבי רגלו מתמרדת ובוגדת בו, הוא נופל אפיים ארצה עם כל משאו ולבסוף מגיע כולו חבול וכואב לבית החולים הקרוב.

ברור לי לחלוטין, שחיבה - אמפתיה - חמלה - עידוד - אהבה וכיוצא בזה, המורעפים עליו מכל הסובבים אותו, הם גורם חשוב מאוד שמאפשר לו להמשיך ולשאת בנטל הפרנסה למרות נפילותיו הקשות, ואולי אפילו מדי פעם אף לשאת משאות כבדים יותר ממשא המרבי שהרי באופן פרדוכסלי לרוח האדם (כמעט) אין גבולות...

ואולם במקביל, אני שואל:

האם יש תחליף לניתוח (במידה שאפשרי לבצעו) באותה רגל הצולעת אשר מחד - אולי יש בו סיכון, אך מאידך - יש בו גם סיכוי לא מבוטל שיחזיר את הרגל לכשירות ובכך יחזק את כוחו של הסבל הסובל לשאת משאות?

התבגרות משמעותית לסובלים מעיכובים התפתחותיים (ע"ע אריק אריקסון), שהם הגורמים העמוקים לרוב בעיות הנפש, היא כעין ניתוח נפשי. זהו תהליך שאפשר ליצור אותו בתנאי קליניקה, ובדרך כלל הוא מלווה בכאב וסבל ממושכים. אהבת המטפל (כגון, במתכונת של "יחסי אובייקט" עמוקים וממושכים) אמורה לנסוך כוחות גדולים במטופל.

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1106738

 

 

אני חוזרת שוב,צביאל.

אין לי יומרות לטעון

כי בעבודת הפסיכולוג – אין כל תרומה.

זו תהיה טיפשות מצידי. 

 חייבת לציין שאני ממש "מרגישה" אותך,

כמה שאוהב אתה דימויים ומשלים!

:-)

אני מאד דומה לך בכך:

אין כמו הדגמה כדי להעמיק את ההבנה על כל רבדיה.

מאד נהנית לקרא את המשלים שאתה מביא,

כי זה מעורר בי יצירתיות מחשבתית. 

תשובתי:

האמנם על "הרופא המנתח" (להלן הפסיכולוג), 

שכדבריך מרעיף אהבתו ובכך מחזק ומרומם את רוח המטופל/נוסך בו כוחות נפש,

האמנם אין אהבה המשתווה לאהבת הפסיכולוג?

האם הרופא המנתח מחוייב להיות בדמות פסיכולוג?

אין "רופאים מנתחים" שמקצועם אחר

 ואשר ביכולתם לבצע ניתוח מוצלח ו"נכון" יותר ? 

צטט: עושה סוויץ' 2009-07-11 15:25:41

  מאד מעציב אותי שאנשים צריכים לשלם כסף כדי להתחייב לשינוי או לתהליך שיתמידו בו,

אבל גם כאן אאלץ להסכים וחבל לי מאד שכך.

אני מסכימה שהתפיסה התרבותית הזו היא משהו שכולנו לוקים בה בדרך זו או אחרת,

ומצרה על כך באופן אישי,

אולם תסכים איתי שזה מעוות ושכדאי להיות מודעים לכך ולנסות לשנות את זה במקום להיכנע לכך?

 

לפי תפיסת העולם שלי אין הבדל גדול בין תהליך פסיכולוגי לבין תהליך אימוני לבין טיפול רפלקסולוגי ... או טיפול אחר.(עפר)

 ממש לא מסכימה.

מדובר בתהליכי ריפוי שונים זה מזה

ובכל שיטה טיפולית יש גישות אחרות.

מה בין טיפול פסיכולוגי לבין רפואה משלימה שקשורה במגע?

 האם פסיכולוג נוגע במטופל פיסית?

האם המטפלים במגע למינהם

יושבים מול המטופלים שלהם ומאזינים להם כל הסשן

 או שהם מרפאים אותו ( ומרפים) פיסית תוך עיסוי משחרר?

 

 

 

 לגבי הקשר בין כסף לבין מתן שירות ... אני באופן אישי ממש לא נעצב מכך. (עפר)

עפר,

איני מערערת כאן על הקשר בין כסף לבין שירות ולא מתנגדת לכך.

הכוונה שלי היתה שאנשים נוטים להקשיב ולקבל דעת מומחה

רק אם שילמו לו והוא הוגדר ככזה,

גם אם יאמר להם אותו דבר ובאותם מלים

שאמרה להם הבת שלהם.(אמא שלי כזו).

וכנגד זה קבלתי .

 

 

 

שאם לא היה החיבור הזה לא הייתי יכול להרוויח כסף, ולתכנן תוכניות להרוויח עוד כסף ... הכל כחלק מהסיוע שאני נותן לאחרים ... הכל כחלק מהדרך שלי למימוש עצמי בעולם (ובכלל זה אני על אף עברי הימי העשיר ... אני גם מעוניין ללמוד להטיס מטוס ... ולרכוש יאכטה גדולה). דרך חיים זו אותה אני מדמיין עבורי זקוקה למימון כספי, ואיך אשיג מימון זה אם לא באמצעות העבודה שאני עושה, והתמורה שאני מקבל בעבורה. (עפר)

הכסף הוא אמצעי חשוב,

ואני לא אחלוק על זה.

 בכל זאת,

 מה שביטאת כאן מצביע על

תרבות הצריכה

שאינה מביאה לסיפוק

אלא לבור ללא תחתית.

(אחרי היאכטה ,תרצה מטוס, לא? )

 

אבל זה כבר ממש לא שייך לקהילה ולנושא .

זה לדיון אחר.

 

 

 

לימור (limov ),

תתחדשי על התמונה.

באופן אישי,

אני אתגעגע לבגטים..

 (הזכירו לי בגט אמיתי פריסאי מהו.)

הם היו כאלה מגרים,

יכולתי ממש להריחם!

קול קוראת יקרה,

איזה נושא מעניין את מביאה.

כמה דברים "קפצו" לי לראש כשקראתי.

את מציעה לשוחח עם אדם קרוב, במקום עם פסיכולוג. יש משהו שלאורך שנות עבודתי, למדתי לקרוא לו "המרחק החכם". אני נוהגת להסביר זאת למטופלי כך: כשאת מצמידה לפניך את כף ידך - אינך יכולה לראות דבר. כף היד חוסמת את שדה הראיה, ומצד שני - אי אפשר לראות אותה בבירור. כשאת מרחיקה מעט את כף היד - את יכולה לראות. שדה הראייה אינו חסום וכף היד נראית בבירור, על כל קוויה וגווניה.

האדם המצוי במצוקה והפונה לטיפול רגשי הוא זה שכף ידו צמודה לפניו. עבודתי היא לעזור לו להרחיק את כף ידו, ליצור מרחב מאפשר בין כף היד לפנים, לראות את מצוקתו מתוך "מרחק חכם": מרחק שמאפשר ראיה יותר שקולה, יותר מתונה, יותר "נכונה". מרחק שעושה אותנו יותר חכמים, אולי בדומה לסיפור שלך על הנסיעה לחו"ל שאישפרה לך לחזור "חכמה" יותר. לזה אני מתכוונת.

נראה לי מאד קשה ליצור את המרחק החכם הזה עם אדם קרוב.  אדם קרוב עשוי לספר לך מה הקווים שם על כף ידך, אך האם הוא ידע לעזור לך להרחיק את כף היד בעצמך על מנת שאת תוכלי לראות אותם בעיניך? אולי. זה תלוי באותו אדם קרוב. ביכולותיו, במטען שהוא כן או לא נושא כלפיך, בפניות שלו וכו,. 

אני מבינה שחלק ממה שאת חשה כלפי טיפול פסיכולוגי נובע מלימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה. אינני יודעת מה המצב כיום אך בזמני, סטודנטים לפסיכולוגיה חוייבו לעבור בעצמם טיפול לפני ו/או במהלך הלימודים. אני חושבת שזו דרישה מאד חשובה בכל תכנית לימוד טיפולית, וכמו שמישהי כאן כתבה - להיות מהצד השני של המתרס זה שיעור מאד חשוב למטפלים.

ולסיום, רציתי לשאול אותך לגבי דעתך על הטיפולים השונים באמנויות. ציינת את התהליך היצירתי ה"נקי" באמצעות יצירה או מפגש עם יצירה. מה המחשבות שלך על מפגש מתווך עם יצירות שונות באמצעות מטפל באמנות, במוסיקה, בתנועה וכו'?

בברכה,

דורית 

צטט: קול קוראת 2009-07-14 14:30:37

צטט: עושה סוויץ' 2009-07-11 15:25:41

 

לפי תפיסת העולם שלי אין הבדל גדול בין תהליך פסיכולוגי לבין תהליך אימוני לבין טיפול רפלקסולוגי ... או טיפול אחר.(עפר)

 ממש לא מסכימה.

מדובר בתהליכי ריפוי שונים זה מזה

ובכל שיטה טיפולית יש גישות אחרות.

מה בין טיפול פסיכולוגי לבין רפואה משלימה שקשורה במגע?

 האם פסיכולוג נוגע במטופל פיסית?

האם המטפלים במגע למינהם

יושבים מול המטופלים שלהם ומאזינים להם כל הסשן

 או שהם מרפאים אותו ( ומרפים) פיסית תוך עיסוי משחרר?

 אני לא מנסה לשכנע אותך ...

אינני עוסק בפסיכולוגיה אבל במפגשים שאני מקיים הדינאמיקה דומה לשיחה מול פסיכולוג ... וישנם מקרים רבים בהם אני משתמש באלמנט המגע (נגיעה, תפיחה, חיבוק, לחיצה ולפעמים גם אגרוף אבהי) כהשלמה לתהליך של השיחה. הנה- רק היום פגשתי מאמן קרטה עמוס שרירים ועמוס בדאגות אשר עומד לצאת לאליפות העולם בעוד מס' ימים, וכחלק מהשיחה נתתי לו תפיחה ידידותית על הכתף, שקרוב לוודאי הייתה מפרקת אדם בעל מימדים ממוצעים)

מאידך, ישנם מטפלים רבים במגע (כולל בת הזוג שלי למשל) אשר לצד טיפול במגע משלבת גם שיחה וניתוח קוגנטיבי של נקודות. לעיתים המפגש כולו הוא מגע, לעיתים מרביתו שיחה ... ובמרבית המקרים שילוב של השניים.

כך או אחרת חן, אני סבור כי ראוי שגם מטפל בדרגת 'פסיכולוג' לא יחשוש משימוש במגע (שהרי זה הכלי הבסיסי והראשוני שאמא טבע העניקה לנו כדי להרגיש שייכים ואהובים ... אז מדוע לא להשתמש בעוצמה זו גם בתהליך פסיכולוגי ... ויסלחו לי כל הפסיכולוגים אם הדבר מנוגד לכללי האתיקה שלהם ... יש לי באופן אישי התנגדות עקרונית לכללים בכלל ... ואת כללי האתיקה של לשכת עו"ד יצא לי מידי פעם לבחון ולשבור ברמה האישית... אבל, חלה על כך התיישנות

 

 

 לגבי הקשר בין כסף לבין מתן שירות ... אני באופן אישי ממש לא נעצב מכך. (עפר)

עפר,

איני מערערת כאן על הקשר בין כסף לבין שירות ולא מתנגדת לכך.

הכוונה שלי היתה שאנשים נוטים להקשיב ולקבל דעת מומחה

רק אם שילמו לו והוא הוגדר ככזה,

גם אם יאמר להם אותו דבר ובאותם מלים

שאמרה להם הבת שלהם.(אמא שלי כזו).

וכנגד זה קבלתי .

 למרות שאת אומרת שאינך מערערת על הקשר בין הכסף לבין ההתייחסות של מקבל השירות לשירות עצמו ... הדבר למעשה מאד מפריע לך וגורם לך להגיש 'קבילה' ... קבילה מבחינה משפטית זה במישור הפלילי ... ובמידה רבה זה למעשה סוג של ערעור.

תבדקי מדוע הדבר מפריע לך ומשם תוכלי לשחרר את ההפרעה ... רק במידה ואת רוצה בכך

 

 

שאם לא היה החיבור הזה לא הייתי יכול להרוויח כסף, ולתכנן תוכניות להרוויח עוד כסף ... הכל כחלק מהסיוע שאני נותן לאחרים ... הכל כחלק מהדרך שלי למימוש עצמי בעולם (ובכלל זה אני על אף עברי הימי העשיר ... אני גם מעוניין ללמוד להטיס מטוס ... ולרכוש יאכטה גדולה). דרך חיים זו אותה אני מדמיין עבורי זקוקה למימון כספי, ואיך אשיג מימון זה אם לא באמצעות העבודה שאני עושה, והתמורה שאני מקבל בעבורה. (עפר)

הכסף הוא אמצעי חשוב,

ואני לא אחלוק על זה.

 בכל זאת,

 מה שביטאת כאן מצביע על

תרבות הצריכה

שאינה מביאה לסיפוק

אלא לבור ללא תחתית.

(אחרי היאכטה ,תרצה מטוס, לא? )

 

אבל זה כבר ממש לא שייך לקהילה ולנושא .

זה לדיון אחר.

 עד כמה שאני מבין את הדיון שהעלית ... כאן בדיוק טמונה 'העצם של הכלב'... בהתייחסות התרבותית שלנו לכסף. מה שביטאתי הוא גם תרבות של צריכה ... אבל, הוא משהו כולל ומקיף הרבה יותר. המשוואה פשוטה מאד - בעולם הזה צריך שיהיה כסף כדי לשרוד בשלב הראשון, ובשלב השני הכסף משמש אותנו להגשמת עצמנו והחזון שלנו. מצד שני, קיימת במסגרות רבות הסתייגות מנושא הכסף משום שהמשמעות של האנרגיה הזאת (כסף) היא מאד לא ברורה ומצד שני עוצמתה דומה לעוצמה של כור גרעיני. כך קורה שאנשים מבינים שצריך כסף (כדי לשרוד) ... אבל, מתקשים לעבור למצב של 'רוצים כסף' שהוא כבר שלב מתקדם יותר של הגשמה (כמובן שחשוב לבדוק למה רוצים כסף ... ואם הרצון לכסף אינו משלב הגשמה אישית כלשהי ... הרי שאין מדובר בהגשמה אלא בהישרדות לעשירים)

 

ייתכן מאד שאחרי היכאטה אולי ארצה מטוס (האמת שהתוכנית שלי היא ללמוד להטיס מסוק) ... אבל, הרבה יותר נראה לי כרגע זה רכישת אי (כדי שיהיה היכן לעגון את היאכטה). הנקודה החשובה אשר מונעת את היווצרות המצב של בור ללא תחתית שאת מציינת היא שערימות הכסף שיגיעו לצורך מימון כל החלומות הללו יווצרו מתוך עבודה של עשייה ונתינה בתחום העיסוק שלי (עשיית סוויץ' לאנשים, לארגונים ואפילו לקהילות שלמות). בדרך זו, בכלל לא מעסיק אותי מתי אוכל להרשות לעצמי להחליף את הרכב, לרכוש את היכאטה ולחתום על חוזה לקניית אי. אני פשוט מתמקד בעשייה שלי ... ודורש תגמול אשר משקף את מידת ההערכה שאני רוכש לעצמי.

 

אני סבור כאמור כי זוהי מהות הדיון שהעלית ... אבל, מכיוון שאת זו שהעלית את הדיון, אני מכבד את בקשתך ואמתין לדיון אחר כדי להמשיך ולפרוס את משנתי.

 

בהצלחה גדולה לכולנו והמשך שבוע נהדר

 

עפר

 

 

 

צטט: dorit16 2009-07-14 15:11:26

קול קוראת יקרה,

איזה נושא מעניין את מביאה.

כמה דברים "קפצו" לי לראש כשקראתי.

 

את מציעה לשוחח עם אדם קרוב, במקום עם פסיכולוג. יש משהו שלאורך שנות עבודתי, למדתי לקרוא לו "המרחק החכם". אני נוהגת להסביר זאת למטופלי כך: כשאת מצמידה לפניך את כף ידך - אינך יכולה לראות דבר. כף היד חוסמת את שדה הראיה, ומצד שני - אי אפשר לראות אותה בבירור. כשאת מרחיקה מעט את כף היד - את יכולה לראות. שדה הראייה אינו חסום וכף היד נראית בבירור, על כל קוויה וגווניה.

 

האדם המצוי במצוקה והפונה לטיפול רגשי הוא זה שכף ידו צמודה לפניו. עבודתי היא לעזור לו להרחיק את כף ידו, ליצור מרחב מאפשר בין כף היד לפנים, לראות את מצוקתו מתוך "מרחק חכם": מרחק שמאפשר ראיה יותר שקולה, יותר מתונה, יותר "נכונה". מרחק שעושה אותנו יותר חכמים, אולי בדומה לסיפור שלך על הנסיעה לחו"ל שאישפרה לך לחזור "חכמה" יותר. לזה אני מתכוונת.

נראה לי מאד קשה ליצור את המרחק החכם הזה עם אדם קרוב.  אדם קרוב עשוי לספר לך מה הקווים שם על כף ידך, אך האם הוא ידע לעזור לך להרחיק את כף היד בעצמך על מנת שאת תוכלי לראות אותם בעיניך? אולי. זה תלוי באותו אדם קרוב. ביכולותיו, במטען שהוא כן או לא נושא כלפיך, בפניות שלו וכו,. 

 

אני מבינה שחלק ממה שאת חשה כלפי טיפול פסיכולוגי נובע מלימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה. אינני יודעת מה המצב כיום אך בזמני, סטודנטים לפסיכולוגיה חוייבו לעבור בעצמם טיפול לפני ו/או במהלך הלימודים. אני חושבת שזו דרישה מאד חשובה בכל תכנית לימוד טיפולית, וכמו שמישהי כאן כתבה - להיות מהצד השני של המתרס זה שיעור מאד חשוב למטפלים.

 

ולסיום, רציתי לשאול אותך לגבי דעתך על הטיפולים השונים באמנויות. ציינת את התהליך היצירתי ה"נקי" באמצעות יצירה או מפגש עם יצירה. מה המחשבות שלך על מפגש מתווך עם יצירות שונות באמצעות מטפל באמנות, במוסיקה, בתנועה וכו'?

 

בברכה,

דורית 

דורית היקרה,

אנחנו לא מכירות,

אבל ברשותך אבטא כאן תחושה אינטואיטיבית שאני חשה כלפייך :

את בדיוק מסוג המטפלים שכדאי שיהיו,

 ושאם מישהו היה מכוון לי אקדח לרקה ומכריח אותי ללכת לטיפול פסיכולוגי

-את דוגמה שהייתי בוחרת בה כפסיכולוגית שמצדיקה את התואר,

עונה על הציפיות והתכונות שדרושות בעיני במטפל מכל סוג.

 (אני יכולה לנמק,אבל זה לא שייך, וסתם יאריך את התגובה.רציתי רק שתדעי.) 

באשר לשאלתך  –

ראשית,את המאמר הזה חיברתי תוך התייחסות לטיפול פסיכולוגי (בלבד),

מתוך ההיכרות הרחבה שלי עם עולם הפסיכולוגיה,

שהחלה מתוך עניין ונטייה טבעית ומאד ותיקה,

עוד מהימים שהייתי נערה וחלמתי להיות פסיכולוגית.

הייתי משוכנעת שאהפוך לפסיכולוגית מעולה,ושיש לי את כל מה שדרוש לכך,

וגם הסובבים אותי חזרו ואמרו כמה שזה מתאים לי ושאני חייבת לעסוק בכך.

הייתי משענת ו"כותל" לכל מי שחפץ בכך,ואף יועצת למי שביקש.(עד היום בעצם)

קראתי (ספרות מקצועית,מאמרים,עיתונות) על הנושא הרבה לפני שלמדתי על כך באופן רשמי.

לכן אני מרגישה שהדברים שלי בגנות הטיפול הפסיכולוגי מבוססים, 

ולא נאמרים כלאחר יד וללא מחשבה יסודית ואחראית. 

את שואלת אותי על דעתי בנוגע לשיטות טיפול אחרות שאינן טיפול פסיכולוגי?

ברור שישנן רבות ,וחלקן בפירוש מועילות לטעמי. הזכרתי כמה מהן במאמר.

אני לא בקיאה מספיק בתרפיה באומנות.

כלומר,אני יודעת בכלליות,אבל לא לפרטי פרטים כיצד מתנהל הסשן עצמו ומה החלק של המטפל.

גם כי לא קראתי מספיק על התחום,

ובעיקר משום שהקרובים לי לא התנסו בכך ולא היה מי שישתף אותי בחוויותיו האישיות,

כך שלא ראיתי איך זה משפיע או לא משפיע עליהם לטובה/לרעה. 

לכן דעתי באשר לכך אינה החלטית כמו באשר לטיפול פסיכולוגי,

אני לא יכולה להמליץ או לא להמליץ,

אולם אני אומר (בזהירות) שלפי האינטואיציה שלי,

ייתכן שיש בתרפיה באומנות יתרונות ויעילות שאין לטיפול הפסיכולוגי (המוגבל) יכולת להציע.

ועדיין,למרות הנאמר לעיל,

אסייג ואטען שאני מאמינה שגם תרפיה באמנות

"סובלת" מחסרונות הדומים לאלו שהזכרתי בחלק הראשון של מאמרי.

כל טוב לך.

שלך,

חן.