צטט: קול קוראת 2009-07-14 14:04:31

צטט: צביאל רופא 2009-07-11 18:23:07

משל הסבל הצולע

 

ניקח לדוגמה סבל שרגלו מעוותת מלידה ולכן יכול לשאת על כתפיו רק עומס מרבי מסוים. אלא מה, אופי עיסוקו הוא כזה, שמדי פעם אין לו ברירה וחייב הוא לשאת משא הכבד מהמשא המרבי שביכולתו לשאת. לצורך העניין נניח, שכאשר מעמיסים עליו יותר מהעומס המרבי רגלו מתמרדת ובוגדת בו, הוא נופל אפיים ארצה עם כל משאו ולבסוף מגיע כולו חבול וכואב לבית החולים הקרוב.

ברור לי לחלוטין, שחיבה - אמפתיה - חמלה - עידוד - אהבה וכיוצא בזה, המורעפים עליו מכל הסובבים אותו, הם גורם חשוב מאוד שמאפשר לו להמשיך ולשאת בנטל הפרנסה למרות נפילותיו הקשות, ואולי אפילו מדי פעם אף לשאת משאות כבדים יותר ממשא המרבי שהרי באופן פרדוכסלי לרוח האדם (כמעט) אין גבולות...

ואולם במקביל, אני שואל:

האם יש תחליף לניתוח (במידה שאפשרי לבצעו) באותה רגל הצולעת אשר מחד - אולי יש בו סיכון, אך מאידך - יש בו גם סיכוי לא מבוטל שיחזיר את הרגל לכשירות ובכך יחזק את כוחו של הסבל הסובל לשאת משאות?

התבגרות משמעותית לסובלים מעיכובים התפתחותיים (ע"ע אריק אריקסון), שהם הגורמים העמוקים לרוב בעיות הנפש, היא כעין ניתוח נפשי. זהו תהליך שאפשר ליצור אותו בתנאי קליניקה, ובדרך כלל הוא מלווה בכאב וסבל ממושכים. אהבת המטפל (כגון, במתכונת של "יחסי אובייקט" עמוקים וממושכים) אמורה לנסוך כוחות גדולים במטופל.

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1106738

 

 

 

אני חוזרת שוב,צביאל.

אין לי יומרות לטעון

כי בעבודת הפסיכולוג – אין כל תרומה.

זו תהיה טיפשות מצידי. 

 

 חייבת לציין שאני ממש "מרגישה" אותך,

כמה שאוהב אתה דימויים ומשלים!

:-)

אני מאד דומה לך בכך:

אין כמו הדגמה כדי להעמיק את ההבנה על כל רבדיה.

מאד נהנית לקרא את המשלים שאתה מביא,

כי זה מעורר בי יצירתיות מחשבתית. 

 

 

תשובתי:

האמנם על "הרופא המנתח" (להלן הפסיכולוג), 

שכדבריך מרעיף אהבתו ובכך מחזק ומרומם את רוח המטופל/נוסך בו כוחות נפש,

האמנם אין אהבה המשתווה לאהבת הפסיכולוג?

האם הרופא המנתח מחוייב להיות בדמות פסיכולוג?

אין "רופאים מנתחים" שמקצועם אחר

 ואשר ביכולתם לבצע ניתוח מוצלח ו"נכון" יותר ? 

נראה לי שנפלה אי הבנה בינינו.

וסליחה שאני מעיר לך, אך מתוך תגובותייך כאן בדיון, אני מסיק שאינך מכירה ויודעת איך מתבצעים למעשה טיפולים פסיכודינאמיים (טיפולים אלה הם כידוע הרוב הגדול של הטיפולים המתבצעים במדינת ישראל כיום).

ואני לא איש מקצוע ולא מומחה, אך אולי אוכל מעט להסביר את אשר רכשתי בעמל רב:

"ניתוח בנפש" - טיפול נפשי פסיכודינאמי - הוא בדיוק ההיפך מהרעפת אהבה! הטיפול מלווה בהערמת מכשולים, ביצירת תסכולים ובגרימת סבל בצד תמיכה עמוקה מצד המטפלים במסגרת "יחסי האובייקט" רבי העוצמה - במטרה להביא להתבגרות שלא אירעה בזמנה הטבעי.

זה לא נעים לשמוע, אבל מה לעשות שלא מתבגרים ומתחזקים באופן בלתי הפיך משמחה וששון או ממנעמים אחרים. אלו האחרונים רק זמנית משפרים את מצב הרוח במקרה הטוב.

ויש גם סיבה: התסכול/ הסבל הקיצוניים (יחסית ליכולת המטופל) מובילים בהכרח להתמודדות. זו מאמצת את האישיות ומרחיבה את יכולתה ותפקודה, שלא לדבר על התרחשות התבגרות שלא בזמנה. אולי בדומה למי שנתאמן פיזית ומאמץ שריריו וזמנית כואב לו אך לטווח ארוך יהא הולך ומתחזק.

התחזקות המטופל, בסופו של דבר, תביא לשינוי כלשהו ביחסי הכוחות שבין הפסיכופתולוגיה שממנה סבל המטופל לבין כוחות האישיות (ראי משל שק הקמח המופיע בסופו של פוסט זה).

שלום לכולם

אני אומנם לא פסיכולוגית קלינית אלא עוסקת בפסיכותרפיה גופנית. אבל מכיוון שמדובר בעצם בשיטה אחרת של אותו טיפול רגשי החלטתי להגיב.

לדעתי העצה לא לגשת לטיפול היא מזיקה ואף מסוכנת.

ואני אסביר את דעתי.

לטעון שכל אדם מסוגל לטפל בעצמו בכל מצב זה כמו לטעון של כל אדם מסוגל לכבות שריפה בביתו בכוחות עצמו בעזרת דלי מים ושכן אמפטי אחד או שניים. ברור שכל אחד יכול לכבות סיגריה דולקת במאפרה אך כאשר כל הבית בוער והגג מאיים להתמוטט על ראשם של הדיירים מוטב להם לפנות לעזרתם של אנשי מקצוע במקרה זה מכבי אש.

למזלינו אנחנו מספיק בוגרים חזקים וסתגלנים על מנת להתמודד עם סיטואציות המורכבות של החים. אך עדיין ישנם מצבים שהם מורכבים מדי, כואבים מדי . ישנם מצבים שבהם כוחות הנפש של אדם קורסים ומשאירים אותו ללא יכולת להתגונן ולהלחם.

במקרים כאלה פניה לטיפול הולם חשובה בדיוק כמו פניה למיון במקרה של התקף לב או עצם שבורה.

לא, מטפל גם מהלומד ביותר והמנוסה ביותר לא יכול וגם לא אמור לפתור את כל הבעיות של המטופל.הוא אמור לעזור למטופל לגייס את הכוחות שלו עצמו, להכיר אותם ולחזק אותם.

אני לפני הפיכתי למטפלת הייתי מטופלת. הטיפול לא שינה את חיי אך הוא חיזק אותי מספיק כדי שאני אוכל לשלוט בחיי ולשנות אותם

ואגב טיפול טוב לא חייב להמשך שנים. גם טיפול קצר של כמה מפגשים בודדים יכול להיות יעיל ביותר. 

 יום טוב לכולם

בברכה

טניה שמוקלרמן

שלום לכולם

אני אומנם לא פסיכולוגית קלינית אלא עוסקת בפסיכותרפיה גופנית. אבל מכיוון שמדובר בעצם בשיטה אחרת של אותו טיפול רגשי החלטתי להגיב.

לדעתי העצה לא לגשת לטיפול היא מזיקה ואף מסוכנת.

ואני אסביר את דעתי.

לטעון שכל אדם מסוגל לטפל בעצמו בכל מצב זה כמו לטעון של כל אדם מסוגל לכבות שריפה בביתו בכוחות עצמו בעזרת דלי מים ושכן אמפטי אחד או שניים. ברור שכל אחד יכול לכבות סיגריה דולקת במאפרה אך כאשר כל הבית בוער והגג מאיים להתמוטט על ראשם של הדיירים מוטב להם לפנות לעזרתם של אנשי מקצוע במקרה זה מכבי אש.

למזלינו אנחנו מספיק בוגרים חזקים וסתגלנים על מנת להתמודד עם סיטואציות המורכבות של החים. אך עדיין ישנם מצבים שהם מורכבים מדי, כואבים מדי . ישנם מצבים שבהם כוחות הנפש של אדם קורסים ומשאירים אותו ללא יכולת להתגונן ולהלחם.

במקרים כאלה פניה לטיפול הולם חשובה בדיוק כמו פניה למיון במקרה של התקף לב או עצם שבורה.

לא, מטפל גם מהלומד ביותר והמנוסה ביותר לא יכול וגם לא אמור לפתור את כל הבעיות של המטופל.הוא אמור לעזור למטופל לגייס את הכוחות שלו עצמו, להכיר אותם ולחזק אותם.

אני לפני הפיכתי למטפלת הייתי מטופלת. הטיפול לא שינה את חיי אך הוא חיזק אותי מספיק כדי שאני אוכל לשלוט בחיי ולשנות אותם

ואגב טיפול טוב לא חייב להמשך שנים. גם טיפול קצר של כמה מפגשים בודדים יכול להיות יעיל ביותר. 

 יום טוב לכולם

בברכה

טניה שמוקלרמן