רטאלין  -  השפעות קצרות טווח, ארוכות טווח  ,  והאם נעשה שימוש יתר .

                    

ADHD  - היא תסמונת שהגילוי שלה הביא רווח והצלה לאנשים רבים, במיוחד לאחר שנמצאו התרופות, אם על בסיס מֶטילפֶנידַאט ( רטאלין, קונצרטה ) , אם כאמפֶּטַמין ( אדֶרַאל ) .

                

די אם נבין שנמצא שכ 50% מיושבי בתי הכלא בארה"ב  -  אובחנו כסובלים כללית מ ADD , חלק גדול מהם מסוג ADHD  , שההידרדרות שלהם החלה בגיל צעיר, במערכת החינוך, כשהרבה מתוכם נשרו ממנה לרחוב .

  

ברגע שאובחנה התופעה, ונמצא הטיפול התרופתי וההתנהגותי  -  ניצלו חייהם של צעירים ומבוגרים רבים, כמו גם נמצא מזור לאומללותם של אנשים רבים שהקיפו אותם וסבלו מהתנהגותם -אם בחוג הקרוב, כמו  הורים, אחים, בני זוג, ילדים ואם במעגלים נוספים - מתרחבים והולכים של חברים, עמיתים, שכנים והחברה בכללותה .

    

אני יכול להעיד שילד בעל תסמונת   ADHD , או ADD באופן כללי  - מסוגל להרוס כיתה ואף להרוס בית ספר , במיוחד מסוג בתי הספר הקטנים הייעודיים .

               

פוטנציאל ההרס של ילדים כאלה הוא מדהים .  וזה במקביל להרס המשפחה .

שלא לדבר על האומללות האישית של הילד שגדלה ככל שהחברה המתגוננת מגיבה כלפיו באגרסיביות מסלימה .

                 

ילד כזה בכיתה מהווה פצצה מתקתקת, כשהעצבים של כולם מרוטים בנוכחותו  -  של חברי כיתתו, של המורה, המצפים להתפרצות הבאה שלו , ובבית  -  של ההורים המצפים לזימון הבא לבית הספר בעקבות אירוע אלים שבו הוא היה מעורב .

                

מסכת הסבל הזו נעלמת כבמטה קסם מהרגע שהילד מקבל טיפול תרופתי  -  כאילו מדובר באדם אחר  -  ואכן מדובר באדם אחר - רגוע, ידידותי, מרוכז במטלות, שופע ביטחון עצמי המתחזק והולך - מישהו שהוצא ממנו דיבוק .

             

ואולם - מסתבר שבמערכת החינוך הפורמאלי  -  שאני מחזיק ממנה כמערכת כושלת קונספטואלית, בנוסף לכשל ארגוני ומנהלתי - נעשה שימוש יתר במתן תרופות .

              

בארה"ב, על פי סקר שערך המרכז לבקרת ולמניעת מגפות  (  CDC - Center for Diseas Control and Peventuon  ) - נמצאו סובלים מ ADHD  כ  5%  מהילדים בארה"ב .

                           

מתוכם - בנים כפליים מבנות ( ז"א 3.3%  בנים ו 1.7% בנות ) . 

                                

 בפועל נוטלים תרופות  -  9% מהבנים ו 4% מהבנות בארה"ב ( ז"א שמספר הילדים הנוטלים תרופות , גדול בערך פי  2.5  ממיספר הילדים שבאמת זקוקים להן ) .

            

המערכת השתמשה בתרופות כדי לנטרל גם כל  מי שהיא נכשלה ולא ידעה להתמודד עימו התנהגותית ועשתה לעצמה "חיים קלים" .

                   

לעיתים זה היה בשיתוף פעולה מלא של הורים שהעדיפו את הדרך הקלה על פני שינוי נדרש של דפוסי ההתנהגות שלהם .

                                       

 פעמים רבות נטילת התרופות נבעה מהפעלת לחץ על ההורים ע"י המערכת הכושלת, כולל שימוש בהפחדות ובאיומים - כשבעצם נדרש מהמערכת לשנות התייחסות ודפוסי התנהלות שנמצאו לא נכונים  ביסודם והופנו כלפי ילדים נורמאליים לחלוטין, אם כי אולי תוססים ואינדיבידואלים יותר מאחרים , שסירבו ברוב "חוצפתם"  להימתח או להצטמק לתוך מיטות הסדום שמערכת החינוך ניסתה  "להתאים " אותם אליהן בכוח .

          

על פי המאמר הנ"ל  - בטווח הארוך - יש השפעות לוואי מזיקות ביותר לשימוש רב שנים בתרופות - הן על תפקודי מוח והן על קצב הגדילה של הילדים .  

                             

לכן, בעוד שלגבי אלו הסובלים באמת מ  ADHD  צריך לשקול בצורה מורכבת ביותר מאזני ריווח והפסד, ולעיתים אף להשלים ברמה כזו או אחרת עם הסיכון שבנזק המצטבר לעומת הנזק המיידי והמתמשך הכרוך באי קבלת טיפול ( אם כי המודעות לנזק המצטבר צריכה אולי להניב בדיקה, כיצד להשתמש בתרופה תוך מזעור הנזק המצטבר ) - הרי השימוש בתרופה במקרים של ילדים שאינם סובלים מהתופעה - שהוא בגדר חטא או עוון בפני עצמו -  כעת, כשמדובר על ממצאי נזק מצטבר  -  לדעתי ייתכן שהשימוש המופרז  כבר עובר להגדרה של פשע, הכרוך בהענשה ובתביעות נזיקין מהמערכת .

         

ועם זאת חשוב לציין - ישנם הורים רבים שעצם מציאת מי מילדיהם כסובל מהתופעה - היא בחזקת טראגדיה, בעצם הגדרת הילד כחריג .

                        

הם יעשו הכול על מנת להכחיש את הדבר ויעשו הכול כדי למנוע ממנו לקבל טיפול שבאמת יכול להציל את חייו ולא כקלישאה .

             

אני יודע שיש היום טיפולים ב ADHD שמבוססים על טיפול התנהגותי, לעיתים אפילו תוך שימוש בתוכנות מחשב ייעודיות לנושא .

         

אני חושב, שאכן , אם ניתן לפתור בעזרת טיפולים כאלה בעיות הנובעות מהתופעה -  במיוחד אם מדובר על הופעה קלה של התופעה - כדאי להתחיל בהם , אם הם אכן זמינים  .

          

עם זאת - בהתחשב בסבל של ילד שְכן סובל מהתסמונת - אני סבור שההכחשה רק תגרום להעמקת הסבל ולכן כן כדאי לבדוק את הנושא, אולי אפילו באמצעות כמה וכמה מומחים,  ורק אז לגבש החלטה .

                 

 לדעתי , הכחשה בלבד - לא תועיל, כמו גם יד קלה על מתן תרופות .

              

אני חושב שכדאי גם להיכנס לפורומים של הורים שילדיהם סובלים מהתופעה , להתייעץ וללמוד מניסיונם של אחרים, לפני שמקבלים החלטה לשם או לשם .

             

אגב - שוב, בחינוך המותאם אישית - בעבודה חינוכית בקונספט הנכון לפי דעתי - ממש כמו שימוש בנייר לקמוס, קל יותר להבחין בין מי שנטלו תרופות לשווא - והם מתנהלים נהדר בבית החינוך ללא תרופות, בין מי שסבלו מהתופעה בצורה קלה ואין להם צורך לקבל תרופות בצורה יומיומית ובין מי שאכן זקוקים להן באמת .

                 

המאמר ב  SCIENTIFIC AMERICAN

                    

  http://www.scientificamerican.com/article.cfm?id=do-adhd-drugs-take-a-toll

   

אלי

          

 

בתור אמא לנערת ADHD ובתור אשת מיקצוע כמטפלת באומנות בנוער. אני יכולה לאמר כי הרבה שנים הייתי בגישת הנגד ריטלין וכי האמנתי ואני עדיין מאמינה כי מערכת החינוך כפי שציינת משתמשת בתרופה זו להקל על עצמה ולא בחשיבה על הילד. אך עם השנים למרות שביתי למדה כל השנים בבית הספר הפתוח והלימודים שם שונים. בגיל 14 אחרי שהייתה בטיפול באומנות מספר שנים החליטה מתוך בחירה שלה ומכיוון שהדיבור בנושא תמיד היה פתוח בבית והיא בכל שלב ידעה והוסבר לה מה קורה איתה ואיפה הכוחות שלה ואיפה הקשיים. היא בחרה ללכת ולקחת ריטלין . כאשר אובחנה לפני הרבה שנים הנירולוג אמר לי משפט שהלך איתי כל השנים כשהתלבטתי אם לתת לה כדור או לא והוא אמר: " כל עוד במדידת המאזניים הילדה יותר מאושרת מאשר סובלת אל תיתני לה ברגע שהכאב יגבר על האושר תתחילי לחשוב על הכדור. ובאמת כך היה לקיחת הריטלין מעבר לכך שעזרה לה בריכוז ובציונים שחוץ ממנה לאף אחד הם לא שינו אך לה הם היו חשובים עזר לה חברתית דבר אשר לא הוזכר בפוסט בניכתב לעל הילדה פתאום יכלה להבין ולהתמודד עם קריאת המפה החברתילת ומה יותר חשוב לילד ובטח לנער או נערה מהחברה של בני גילם.

לגבי הנזקים לטווח הרחוק אני לא שמעתי על כך ושמח לשמוע אם יש לך יותר חומר. אני ממליצה בחום לכל הורה לדעת ולהרגיש את ילדיו ולא לתת למערכת להחליט בשבילו אך גם יכולה לאמר כי לביתי עזר הריטלין ובגדול. בהצלחה.

היי אבישג

                 

תודה רבה רבה מאוד על השיתוף

                 

אני אכן חושב שהנושא הזה מאוד טעון ולעיתים גם מפחיד ומרתיע

          

אכן, כפי שכתבתי - הייתי עד למקרים שבהם התרופה הצילה נפשות ולא כביטוי נדוש .

                           

כמו שגם הייתי עד למקרים שנכפה על הורים מפוחדים לאלץ את ילדיהם ליטול תרופות ללא שום הצדקה .

       

בעקבות אותו מידע שהופיע בסיינטיפיק אמריקן, חשבתי שיש לחזור ולהעלות את הנושא, על ההיבטים הרבים שבו, על מנת לאפשר לכל המעורבים בנושא לקבל את ההחלטות הטובות יותר .

          

אני מקווה שעוד אנשים יצטרפו לדיון ויספרו מניסיונם, או יעשירו את הדיון בידע ממקורות נוספים

               

דבר אחד אני כן יודע בוודאות - בקונספט החינוכי ובצורת התנהלות מערכת החינוך הפורמאלי - יש פיתוי גדול למורים לראות בכפיית תרופות לכל תלמיד שנתפש כ"בעייתי" .

אני רואה במורים העומדים חשופים בצריח בכיתות ובסיטואציות בלתי אפשריות - קורבנות המערכת והקונספט החינוכי המעוות לא פחות מתלמידיהם . עם זאת, בשונה מתלמידיהם - הם בוגרים ונושאים באחריות לבחירותיהם .

       

שמחתי לשמוע שבתך למדה בבית חינוך פתוח, מה שבוודאי סייע לה לקבל החלטה שקולה יותר.

       

שוב תודה

 

אלי

 

בתור אמא לילד ADHD ובתור עובדת בחינוך המיוחד

אני יכולה לומר שהרטלין עוזר במקרים רבים ..לפחות לבני הוא עזר לקח בהתחלה  אחרי התיעצויות...ובמשך הזמן לקח רק שהרגיש צורך

.לא היו לו תןפאות לוואי ...נכון שחלק מהמורים או הגננות חושב שיש תאופות פלא...אבל גם נכון שיש הורים שנוטים להתעלם מהבעיה או לחשוב שלקיחת תרופה תפגע בילד שלהם.

מניסיון של שנים אני יכולה לומר בבדאות.הרטלין לא מזיק עם נוטלים אותו  במחשבה וביחד עם התיעצות הרופא המטפל.ובהחלט יש משמעות גדולה לילד שלפתע פתאום הוא לא מסמר הכיתה בצד השלילי ....תמיד צריך לשוחח עם המורים לידע אותם לחשוב יחד אך ניתן לעזור ..ובבד בבד עם יש צורך בתרופה יש לתת אותה...בדיוק כמו שאנחנו לןקחים כדור לכאב ראש....

ושיפסיקו לבלבל אותנו עם כל מיני כתבות נגד בגלל שאיזו חברת תרופות רוצה לקדם תרופה משלה.....

 

היי עירית

 

תודה על התגובה.

      

אכן משמח לשמוע על עוד סיוע שהתרופה העניקה

      

הדיון לא נועד לקבוע דיעה בעד או נגד

       

הוא הביא מידע חדש אודות סכנות אפשריות לטווח ארוך של נטילת תרופה וממליץ לקחת זאת בחשבון

   

יחד עם זאת נאמר בדיון במפורש ששיקולי הריווח והסיכון של מי שסובלים  מ ADHD שונים לחלוטין מאלו שאינם סובלים מ ADHD אך ניכפים לקחת תרופות, ללא הצדקה תוך נטילת סיכון מיותר ולא צודק

      

המקרה שאת מדברת עליו - שיקולי הריווח של נטילת התרופה , עלו כנראה בהרבה על כל שיקולי הסיכונים, שמן הסתם גם לא היו ידועים בזמנו, וגם אילו היו ידועים, היתרונות שבנטילת התרופה ובסיום מצב של סבל ואומללות - היו גדולים יותר.

 

שוב, תודה על תגובתך

 

אלי

היי

מחזקת ידיך ומודה לך על הדיון החשוב.

אתה מעלה לדיון את הפקפוקים שבנתינת תרופות לשוא. תודה!

שלום נינה פלד

    

תודה על התגובה .

       

באותה הזדמנות הייתי רוצה לומר שאשמח לקרא דיעות נוספות של הורים, תלמידים , אנשי חינוך ואנשי מקצוע

          

תודה

 

אלי

ראשית אני רוצה לברך על הדיון הזה,

מבין כל הדיונים שהתנהלו עד כה בקפה לגבי הרטלין, זהו הדיון היחידי שניתן לומר עליו שהוא רציני ומעמיק, ושניתן להפיק ממנו ידע ותועלת. חשבו מאוד שמובאת כאן התמונה כולה, גם לגבי נזקי הרטלין ושימוש היתר שנעשה בו, גם לגבי החלופות, וגם לגבי יעילותו.

 

 

לעצם העניין -

יש בהחלט נטייה של מורים להציג את הרטלין כפתרון היחיד האפשרי, וזאת הן לבעיות התנהגות והן לבעיות הבנת החומר. עם זאת, יש לזכור כי מדובר בתרופה הניתנת אך ורק לפי מרשם, ורוקח אינו יכול לתת את התרופה לפי הוראה של מורה או יועץ חינוכי. אני יכול להעיד על כמה וכמה מקרים של תלמידים שהמורים טענו ש-"הוא חייב רטלין!", ואילו בבדיקה הנוירולוגית נמצא שאינם זקוקים לרטלין.

 

לעומת זאת, קיים גם המקרה הבא:

ישנם ילדים, אמנם מעטים, שהרטלין גורם להם לתופעות לוואי קשות במיוחד, שיכולות להגיע עד סיוטים. שמעתי פעם ראיון עם הפסיכיאטרית ד"ר איריס מנור, ובו היא טענה כי אלה תופעות שנעלמות לאחר שמוצאים את המינון הנכון. ד"ר מנור היא אמנם אשת מקצוע בעלת שם, אך דבריה מבטאים בעיניי פן שלילי בגישתה הכללית כלפי התחום וכלפי הילדים (לא ארחיב על כך את הדיבור במסגרת זו, זה חומר לדיון נפרד בעניין גישות טיפוליות). ולפי מה שאני ראיתי עד כה אצל ילדים ומבוגרים שאני עובד איתם - תופעות לוואי קשות במיוחד אינן נעלמות.

אני מעדיף בהרבה את גישתה של ד"ר עמלה עינת, לפיה אם יש תופעות לוואי קשות, יש להפסיק מיד את נטילת התרופה. בספרה "הורים מול מחסום הדיסלקסיה" היא כותבת: "הפרעות נדירות אחרות, כמו ירידה במצב הרוח, הן סיבות להפסקה מיידית של התרופה." (עמ' 204)

למרבה הצער, נתקלתי בעבודתי בהורים שילדיהם סבלו מתופעות לוואי קשות עקב נטילת הרטלין (אדגיש: אין מדובר ברוב הילדים, וההפרעות שאני מדבר עליהן הן אכן נדירות), כגון ירידה במצב הרוח עד כדי מצב הקרוב לדיכאון, אך המערכת הבית ספרית הפעילה לחץ על הורים אלה להמשיך לתת לילדיהם את התרופה. במקרים כאלה הבהרתי להורים ולצוות בבית הספר, כי ההחלטה הסופית בדבר נטילת התרופה היא בידי הורי הילד, וכי אסור להפעיל עליהם לחץ בשום מידה ובשום כיוון.

 

הנקודות שחשוב לי להעלות כאן, הן אלה:

1. רק נוירולוג/פסיכיאטר יכול להורות על מתן/אי מתן רטלין.

2. גם אם הנוירולוג ממליץ על נטילת רטלין - זכותם של ההורים (והילד...) להימנע מכך.

3. אסור לשום גורם במערכת החינוכית או הרפואית להפעיל לחץ מכל סוג שהוא על הורים לתת לילדיהם רטלין.

4. במקרה של תופעות לואי הפוגעות בילד, יש להפסיק את נטילת התרופה באופן מיידי.

 

עוד עניין חשוב:

עבדתי פעם עם ילד מאומץ, והיה חשד סביר שאימו הביולוגית, שזהותה לא הייתה ידועה, נטלה סמים במהלך ההריון. להורים המאמצים נאֱמר אז, על ידי כל הגורמים הרפואיים, שבמקרה כזה אסור לתת לילד רטלין.

זהירות:

ריטלין מוגדר כסם מסוכן על־פי פקודת הסמים המסוכנים !!!!

 

 

 

 

דיון מאוד חשוב ומעניין.

 

במחשבה הראשונה אני נגד הריטלין, מכל הסיבות שהוצגו... ממכר, סמים, פגיעה לטווח ארוך.

 

אבל.  ויש אבל שאני פוגשת ילדים שנוטלים רטלין אני מבינה איך שיפר להם את איכות החיים.

 

איך מילד דחוי חברתית ובעל קשיי לימוד קשים הופך הילד ל "כמו כולם" ולעיתים מאוד קרובות גם מצטיין בלימודים.

 

אין ספק שההחלטה קשה!

 

 

צטט: לכלילדמגיע 2009-07-28 09:46:49

זהירות:

ריטלין מוגדר כסם מסוכן על־פי פקודת הסמים המסוכנים !!!!

 

 

 

 

 

דברייך הם גם נכונים וגם מטעים.

אסביר:

נכון הדבר, שרטלין מוגדר כסם ע"פ פקודת הסמים המסוכנים. לכן אסור באיסור חמור ליטול רטלין ללא מירשם. אסור באיסור חמור להפעיל לחץ מכל סוג שהוא ובכל מידה שהיא על מישהו ליטול רטלין, אם אינו זקוק לו (לגבי מי מוסמך לקבוע לגבי היזקקות לרטלין, נא לראות בתגובתי הקודמת). אסור לתת למישהו רטלין "רק בשביל הבחינה". ואסור לתת רטלין לאדם שאמו נטלה סמים במהלך ההריון.

 

אך מהאופן שבו את מציגה את הדברים, משתמע כאילו אסור ליטול רטלין בשום מצב. אין זה נכון. עלייך לזכור כי כל תרופה מסוג זה מוגדרת כסם, וכל תרופה מסוג זה היא מסוכנת עבור מי שאינו זקוק לה. כל תרופה מסוג זה היא מסוכנת אף למי שזקוק לה, אם הוא נוטל אותה ללא פיקוח וללא ביקורת קבועה.

 

 

יש עוד הרבה כדורים ממכרים כמו  ככדורי שינה וכו... ובכלל כל תרופה שאנחנו נוטלים היא אולי פותרת בעיה אחת ויכולה לגרום לבעיה אחרת... לכן יש את הרופא או שיקול דעת או חומר קריאה כדי להחליט מה טוב ומתי...זה עדין לא אומר שרטלין למשל הוא תרופא נוראית שכל מי שנוטל אותה מתמכר... בני לקח במשך שנתיים רטלין.... נכון לא היו לו תופאות לוואי... הוא לקח את המינון המומלץ... כשהרגיש שצריך לקח כשלא היה צורך לא לקח.....בקיצור צריך להיות ערניים..חוץ מזה היום יש עוד סוגים של כדורים... אצןי לנסות כדי להקל על הילד לא כי המורה ביקשה..... אבל על תשכחו שהמורה נמאת בכיתה לפעמים יותר עם הילד  והיא רואה התנהגויות שלו שלא תמיד אנחנו ערים לה...ושנית לא כל מורה רוצה רק שקט בכיתה..יש מורים לצערי מעטים(ולא תמיד באשמתם) שמבינים שיש לילד בעיה וצריך איזה טיפול בשביל לעזור לו...נכון שאין להם זכות להמליץ על סוג הטיפול אבל בהחלט  יש עליהם לידע את ההורים....

 

 

"החינוך המיוחד" -- מפעל אצילי אשר הוקרב על מזבח הסטנדרטיזציה.    

 

הקדמה

ההומוגניזציה(1) ההולכת וגוברת בבתי-הספר שלנו היא ללא ספק הסיבה העיקרית שביסוד עלייתם הפתאומית והמהירה של עלויותיהם (על חשבון ההורים ומשלם המסים). להלן הייתי רוצה להתמקד בתוצאה היקרה, והמזיקה ביותר של הסטנדרטיזציה(2): העלייה האסטרונומית שחלה בעשורים הא חרונים במספר התלמידים המוגדרים כבעלי "צרכים מיוחדים"(3).  

 

היסטוריה    

 

נחוצה פרספקטיבה מסוימת כדי לטפל בנושא רגיש, באופן כה קיצוני. תקופה מאד ארוכה, בתי-הספרהרגילים לא טיפלו בילדים אשר סבלו מליקויים אורגניים שהיקשו באופן רציני על התפקוד הגופני ו/או השכלי שלהם. ילדים אלה נהפכו למצורעים; הם הוגלו למוסדות מחרידים אשר החזיקו אותם רחוק מהעין הציבורית והותירו אותם בלתי מצוידים להתמודדות עם החיים, למעשה בכל רמה. כאשר החלטנו באופן קיבוצי, במקום להוציא, לכלול את הילדים האלה, כחלק מהחברה, היה זה אות להארה נעלה של תרבותנו. אזרחי ארץ זו בחרו ברצון לשאת בטרחה ובהוצאה לספק מקום לילדים אלה בתוך מערכת החינוך, ועשו כל מאמץ להעניק להם חיים יצירתיים עד כמה שאפשר.

 

במילים פשוטות, כך קרה שהחינוך ל"צרכים מיוחדים" התחיל, ומעט אנשים היו צרי-עין לגבי ההוצאה הנוספת אשר הייתה נחוצה כדי לטפל באנשים מחוסרי המזל האלה שהיו אחינו ואחיותינו. אמות-המידה לקבלתם של ילדים לתכניות אלה היו מוגדרות במידה סבירה במונחים של חוסר תפקוד שניתן למדידה, מבוססות על נתונים פיזיולוגיים אשר ניתן היה לצפות בהם -- תגובות נירולוגיות, תפקודים ניורומוטוריים, תגובות ניורו-פסיכולוגיות, התנהגות קינסטטית, וכד'. את רוב האבחנות אפשר היה ליחס להפרעות ביולוגיות אשר ניתן היה לצפות בהן מתחת למיקרוסקופ.

 

המצב כיום 

 

ואז, במהירות מדהימה, משהו נורא קרה ל"מערכת החינוך לצרכים מיוחדים", אשר נוצרה בתמימות, מתוך כוונות טובות: היא הפכה לכלי בידי מערכת חינוך הכפופה לסטנדרטיזציה. תוך שנים אחדות, מורים ויועצים ופסיכולוגים של בתי-ספר, ולבסוף הורים חרדים אשר דעתם הוסחה  על ידי דרישות בתי-הספר, כולם התחברו יחד כדי לעשות מ"החינוך המיוחד" גנזך לכל הילדים אשר לא התאימו בדיוק לתבנית הסטנדרטית. ילדים אשר בימים עברו היו מצרפים אותם בחפץ לב לכיתות -- ילדים אשר היו יותר פעילים מאשר אחרים, או פחות מרוכזים, או יותר מעוניינים בדברים אחרים מאשר בשיעורים בהם השתתפו, או שהיו להם כשרנות ונטיות בלתי מקובלים, או שלמדו נושאים שונים בקצב שונה -- כל אלה נלקחו מהכיתה הסטנדרטית, לתוך כיתות של צרכים מיוחדים. ברדיפה המאוד אכזרית אחרי האחידות, בוטל הגיוון הנפלא של הכיתות מהימים עברו, למען המטרה, אשר גוברת על הכל, להשיג כיתה משוחררת מגורמים המסיחים את הדעת, אשר מכילה רק "ילדים טובים" שהם צייתנים, רגועים, קשובים, עושים את שעורי-הבית שלהם, ומעל הכל משיגים ציונים טובים בסוללה אחרי סוללה של מבחנים סטנדרטיים, אשר גדלים במספר ובהיקף כל שנה.

כדי להשיג הומוגניזציה זו של הכיתה, צריך היה "לאבחן" ולהגדיר את כל הילדים הלא-סטנדרטיים כ..חולים במחלה איזושהי, אשר תצדיק את הוצאותיו של החינוך המיוחד.  וכך, בעשור או בשני העשורים האחרונים, קם צבא רב של מה שקוראים הפרעות -- חסר בריכוז, הפרעה של היפראקטיביות, הפרעות בקריאה, הפרעות קוגניטיביות, ועוד רבות אחרות -- אשר לא התחקו, או לא ניתן היה להתחקות, אחרי אף אחת מהן כדי להגדירן כתפקוד פיזיולוגי לקוי כלשהו. אבחנות פסבדו-מדעיות אלו הביאו לידי כך שעל דור שלם של ילדים לא-סטנדרטיים תודבק תווית של בעלי תפקוד לקוי למרות שהם אינם סובלים משום דבר, חוץ מהמחלה: שהם מגיבים בכיתה בצורה שונה מהתלמיד הצייתן והנוח הממוצע. כאשר תהליך זה של הדבקת תוויות והפרדה מופעל על מבוגרים -- כפי שנעשה בברית-המועצות במשך דורות אחדים -- קמה זעקת מחאה כללית אשר מגנה את התופעה כביטול מרושע של החופש והגוון האינדיבידואליים. אבוי, כאשר אותו תהליך מופעל יום-יום על יותר ויותר ילדים דווקא בארצנו, בקושי קם קול מחאה אחד. והמעטים האלה אשר מתנגדים, ננזפים קשות על כך שהם תוקפים את בתי-הספר!

 

פתרון  

 

ביטול הסטנדרטיזציה של הצעדה-הצפופה (lockstep system) בבתי-הספר, החל מטרום-בית-הספר והלאה, יכול לבטל למעשה בין-לילה את רוב ההוצאות של החינוך המיוחד המכבידות עלינו, ואשר מאיימות לסבך אותנו בסחרור עולה ואין סופי של דרישות מימון. כל מה שהיה נותר וכל מה שצריך להיוותר הוא ה"חינוך המיוחד", כפי שהובן עם היווצרותו, הדואג בשקידה לילדים בעלי לקויים אמתיים אשר ניתן לזהותם מבחינה פיזיולוגית. 

 

מצב בבתי הספר   

 

כפי שאני אומר חזור ואמור, מה שאנחנו רואים בבתי-הספר שלנו היא ההתנהגות המיואשת של מחנכים אשר דורשים להחזיק בפעולה מערכת מיושנת ובלתי שייכת. בתי-הספר הנפוצים היום מוקפים כישלון, וכפי שממשלות ומנגנונים ביורוקרטים תמיד עושים, הם חוזרים בעצמה מחודשת לנוסחאות הישנות אשר כשלו. הם הופכים למגבילים יותר, למכבידים יותר, ליקרים יותר, לנתונים יותר למליצות וקוראים לפטריוטיות מוגזמת או עיוורת. בינתיים, החיים עוקפים אותם, והם, או שישתנו בעצמם, או שההיסטוריה תאלץ אותם להשתנות בכוח.

 

מי יכול להטיל ספק בכך? רוב העולם הקומוניסטי התפטר תוך מספר חודשים מההומוגניזציה הנוקשה שלו. מחנכים יפנים בולטים מתמודדים עם נטישת מערכת חינוך המגבילה ביראה, אשר מפיקה כל כך מעט בדרך של מחשבה מקורית או של התנהגות עצמאית. כמה זמן יעבור בטרם תיפטר מדינת ישראל -- והעם היהודי – "אור לגויים", מהאזיקים של הסטנדרטיזציה הנוקשה בבתי-הספר שלה, ותיפתח סוף-סוף את מערכת החינוך שלה להשפעתם היצירתית של הגיוון, השוני, והשינוי ? 

-------------------------------------

(1) הומוגניזציה של בית-הספר / כיתה הומוגנית.- כיתה שתלמידיה שווים זה לזה בהתפתחותם, בכישרונותיהם,  ובידיעותיהם.

(2) סטנדרטיזציה של העיסוק של התלמידים ושל המורים.

סטנדרטיזציה.-  צמצום מספר הסוגים השונים של תוצרת מסוימת והעמדתו על דוגמה טיפוסית אחת או דוגמאות טיפוסיות אחדות.

(מלון לועזי-עברי, דן פינס. הוצאת עמיחי, תל-אביב. 1964)

(3) הומוגניזציה וסטנדרטיזציה המביאות לדהומניזציה של בית-הספר.