במרץ 1999 ביקרתי במשרדי חברת ברוקרים במנהטן, ביום בו חצה מדד הדאו ג'ונס לראשונה את רף 10,000 נקודות. אחסוך לכם את תיאורי מחיאות הכפיים החגיגיות של האמריקאים המעונבים כשהמספר 10,000 היה מרוח בגדול על המסך. אילו ידעו שעשור לאחר מכן ייסחר מדד הדאו סביב ה-8,100 נקודות, שלא לדבר על 6,500 נקודות שגם שם ביקר לא מזמן, היו כנראה שומעים פחות מחיאות כפיים עליזות.

 

שער של 8,100 נקודות, משמעותו שמדד הדאו ג'ונס איבד במשך עשור 19% מערכו. נומינלית. אם ניקח בחשבון אינפלציה במשך עשור, אנו מדברים על ירידה ריאלית של כ-40%-50% במחירי המניות האמריקאיות הגדולות.

 

ישנם לא מעט כלכלנים הטוענים כי הצמיחה הכלכלית בעשור האחרון לא היתה צמיחה אמיתית אלא היתה 'צמיחה מנופחת' המסתמכת על אשראי לא כלכלי ולא הגיוני, אך האם מישהו טוען שכלכלת ארה"ב הצטמקה באופן ריאלי ב-40%-50% בעשור האחרון? כנראה שלא. האם מחירי המניות אמורים לשקף את הצמיחה הכלכלית, כפי שאמורה לבוא לידי ביטוי בצמיחת החברות הגדולות במשק? כנראה שכן. שתי התשובות הללו מובילות למסקנה הבלתי נמנעת, שמחירי המניות זולים משמעותית במונחים היסטוריים, לפחות באלו של העשור האחרון.

 טענה העשויה להפריך מסקנה זו או להחליש אותה, היא שמדד הדאו ג'ונס היה יקר כבר בשנת 1999. נכון הדבר שמדד הדאו ג'ונס עשה צעדים משמעותיים בשני העשורים שקדמו, אם כי תהליך הגלובליזציה שעבר העולם הביא את החברות הגדולות בארה"ב להזדמנויות, שנוצלו, לגידול וצמיחה משמעותיים בשווקי העולם, שהצדיקו עליית ערך משמעותית במחירי המניות.

התנודתיות אינה אורחת זמנית אלא דיירת קבועה בשוק המניות, ועוד נראה עליות יפות לצד ירידות משמעותיות, אך נראה שהמניות הגדולות בארה"ב נסחרות במחירים אטרקטיביים לטווח הבינוני והארוך.   

אם אתה לוקח בחשבון אינפלציה, קח בחשבון גם דיבידנדים מושקעים מחדש, ואז התוצאה קצת פחות עגומה.

ההערה במקום, למרות שהערכת האינפלציה שלי (בחישובי ריבית דריבית) היתה אופטימית לענייננו, אז אם ניקח הערכה יותר ריאלית, ונחשב את הדיבידנד נטו לאחר מס, אנחנו כנראה לא רחוקים מהמספרים שהצגתי. זאת ועוד, לא לשכוח שהדיבידנדים, אם הם מושקעים מחדש, הם מושקעים במקרה שלנו בשוק יורד, כך שבשורה התחתונה הם מניבים תוספת הפסד ולא רווח, על פני האלטרנטיבה של דיבידנדים שמוצאים למזומן. בכל מקרה, כך או אחרת, העיקרון נשאר בעינו.