החתול הסיאמי שלי

הגיע לגבורות 

ואני התחלתי לרעוד

כה חוששת מהבאות...

ומה אעשה לכל הרוחות

כשלא יהיה לי חבר פרוותי

שנמצא איתי בכל מצב

שאוהב אותי על "בליינד"

שחי את כל חייו איתי

מתוך בחירה למרות

שהוא בעל חיים חופשי

אללי לי מה יהיה עלי

מה אעשה בלי חתול חיי..?

עצוב. גם אני מדי פעם חושבת מה יקרה כש....

מי שאין לו אהבה כזו לבעל חיים שלו שגדל איתו כמה שנים טובות לא יכול להבין את זה.

מנסה לנחם את עצמי שברגע שזה יקרה - אחרי שאבכה עד עילפון...

בטח אביא לי מישהו חדש. רק אהבה חדשה משכיחה אהבה ישנה. 

עפרונית יקרה, כתיבתך נגעה מאוד לליבי, ואני מאוד מזדהה איתך,

שאלת כאן שאלה שאנו שואלים את עצמינו מרגע שאנחנו אוספים לחיקנו משהוא שאנחנו מתאהבים בו כל יום יותר ויותר,

המשהוא הזה, הוא פיקדון לזמן קצר, קצר מדי, ככל משהוא אהוב היינו רוצים שיהיה איתנו פיזית לנצח, אבל לצערינו זה בלתי אפשרי,

רוחנית אני באמת מאמינה שהם לא עוזבים אותנו לעולם,  הם משקיפים שם למעלה עלינו שומרים עלינו, ולא עוזבים אותנו כלל, אלא בגוף,

כך למשל שומרים עלי ונמצאים איתי כל הזמן-

פופי שנפטרה בגיל 14

דוטי שנפטרה בגיל 10

יאגו שנפטר בגיל 6

מייטי שנפטרה בגיל 6

בובולינה שנפטרה בגיל 17

ברנדי שנפטרה בגיל 17

צ'רלי שנפטר בגיל 13

כל החבר'ה, איתי בלב כל הזמן, היה להם תפקיד אצלי - ולי אצלם, הגורל הפגיש בנו, ושילח אותם לדרכם,

כשחתולך יסיים את תפקידו הארצי, הוא יחל אצלך את תפקידו הרוחני,

אתם לא תיפרדו.

עפרונית היקרה

אני מאחל לך כל טוב ושהחתול סבסטיאן יאריך חיים,

לי היה קשה להתגבר על חתולתי הסיאמית סימה,

ואני הצלחתי איכשהו להתגבר על פטירתה ע"י כתיבת הסיפור לילדים

"סימה הסיאמית וההרפתקה בחצר", וכמובן שגידלתי מאז עוד חתולים 

ויש לי את החתולות המקסימות אייה וצ'וצ'ה,

מה אפשר לומר חתול הוא ממש כמו בן משפחה 

וכל יום שאנחנו מבלים ונהנים מקירבתו צריך להודות לאל הכל יכול,

נראה לי שאין ולו אחד בקהילת בעלי חיים שלא יזדהה, יחשוש, יכאב יחד אתך.

אבל ככה זה בחיים, לגבי כל דבר. אז מה? לא נאהב יותר? לא נאמץ יותר חתולים וכלבים?

לא נאהב אותם ונפנק אותם בבגרותם?

תראי, הוא אינו יודע זאת שהוא הזדקן, הוא אינו מבין כמו שאנחנו, אבל הוא בהחלט כן חש אותך. ולכן אנא, אל תתני לו לחוש את החששות והפחדים שלך, את העצב, את הצער. אל תראי לו ואל תתני לו להרגיש זאת, נסי להתנהג איתו פשוט כרגיל, לחבק, לאהוב, לפנק, לדאוג - כרגיל.

ממילא הרי אין אף אחד מאתנו יכול למנוע את הבלתי נמנע, רק לעשותו כמה שיותר נעים נסבל וקל עבור היקרים לנו. נכון ?

אני אומרת לך מנסיון לצערי.

כשכלבי הראשון עליו השלום נפטר, השבר היה קשה מנשוא, כל הפחדים החששות מה שאת מספרת התממשו. לא יכולתי יותר.

יצאתי מזה רק לאחר איזשהם חלומות שהורו לי על הכיוון, הדרך, ואחרי שאימצתי עזובית אחרת.

לא ידעתי איך אוהב אותה בכלל, איך אפשר לחשוב בכלל על לאהוב בעל חיים אחר?

אז מה לעשות? אין מה לעשות.

תני לו את המקסימום, ללא הפחדים ללא החששות - אהבה נטו בלי שום דבר אחר, זה הדבר היחידי שאפשר לעשות.

צטט: hersh55 2009-07-24 23:56:20

עפרונית היקרה

אני מאחל לך כל טוב ושהחתול סבסטיאן יאריך חיים,

לי היה קשה להתגבר על חתולתי הסיאמית סימה,

ואני הצלחתי איכשהו להתגבר על פטירתה ע"י כתיבת הסיפור לילדים

"סימה הסיאמית וההרפתקה בחצר", וכמובן שגידלתי מאז עוד חתולים 

ויש לי את החתולות המקסימות אייה וצ'וצ'ה,

מה אפשר לומר חתול הוא ממש כמו בן משפחה 

וכל יום שאנחנו מבלים ונהנים מקירבתו צריך להודות לאל הכל יכול,

* מצרפת המלצה נלהבת לכולם לקרא את הסיפור המקסים על סימה !

עפרונית יקרה,

דאגתך נוגעת בדאגת כולנו,

כולנו חוששים מהרגע הזה בו נאבד חבר יקר,

לי יש חמישה פרוותיים ושלושה מבוגרים

הלכבה בת 16

החתולה בת 14

חתול בן 13

חתול בן 10

ואז אימצתי גורה כדי להזרים דם חדש וזו הצלחה גדולה!!!!

גם אני מזדהה עם דאגותייך.

כלבתי בת שש אבל כבר מגיל שלוש אני תוהה מה יהיה עליי בלעדיה.

השיטה שלי היא שיהיו לי לפחות שני בעלי חיים בבית בכל זמן נתון.

את כלבי רייני אימצתי לפני מספר חודשים כשפלפל החלה להראות סימני זיקנה.

את פלפל אימצתי כשכלבי שון היה בן שמונה.

הכי כיף בשניים, כך הכלב המבוגר יותר נשאר צעיר בנפשו עד הסוף ולנו יש מישהו שעוזר להקל על ההתמודדות עם האובדן.