אדם לא נמדד ע"פ הטעויות שהוא עושה, אלא ע"פ הדרך שבה הוא מתקן אותן.
כל מה שהסיפור שלך מוכיח, זה שכמו כולנו, את כנראה אנושית.
אפילו מבחינה סטטיסטית, תקלות מהסוג הזה אמורות להתרחש מדי פעם.
ערב אחד נשארתי לעבוד באולפן עד שעה מאוחרת מאוד (סביבות ארבע בבוקר).
שלוש שעות אחרי שהלכתי לישון, פתאום העיר אותי זימזום מפעמון הדלת.
הפתעה! הגיע אלי לקוח... "אבל לא קבענו שיעור", מילמלתי בעיניים נפוחות.
"בטח שקבענו", ענה לי, "כל שני ורביעי". "אבל היום יום שלישי, לא?".
אז זהו, שלא.
עבדתי כל כך קשה עד שהתבלבלתי בימים...
פדיחה? פדיחה. לא נעים? לא נעים. אבל סוף העולם? ממש לא.
הכל עניין של נקודת מבט, ונקודות מבט ניתן להחליף במהירות,
כפי שגילית בעצמך לאחר המפגש עם הקבוצה.
להבא, במקום לבזבז את האנרגיה על משהו חסר תועלת כמו רגשות-אשם,
תשקיעי אותה במציאת פתרונות יצירתיים למקרים מהסוג הזה.
אצלי זה עובד נפלא, ממליץ בחום.
הוספת תגובה על "גבולות ושיקופים"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה