צטט: שירלי בן יהונתן 2009-08-03 09:29:25

צטט: coachmaster 2009-08-02 17:40:30

צטט: רועי זך 2009-08-01 22:38:05

כדי לנסות אולי להבהיר קצת את הנושא אני חושב שליפול אין בזה בחירה יש בזה כניעה.

 

י

בנפילה אין כניעה. אבל כשמישהו לוקח סיגריה זה לא בגלל הממשות הפיזיקלית הבלתי ניתנת לשינוי של משיכת הכבידה שפועלת עליו. זו החלטה. אז אתה עושה לו את הויתור וקורא לזה נפילה. אני לא, ואני גם לא חושב שזה עושה איתו צדק או חסד כשמוותרים לו.

 

שמעיה, כשמישהו מכור לוקח סיגריה זו לא החלטה מודעת בדיוק כפי שכשאתה נוהג אתה לא אומר לעצמך עכשיו אני עומד לשים יותר גז או ללחוץ על ברקס או כשאתה הולך אתה לא אומר לעצמך עכשיו אני בוחר לשים את רגל ימין לפני רגל שמאל.

דברים הופכים להרגל, לאוטומט וכשהם הופכים לכאלה אי אפשר לדבר על בחירה מודעת.

ואגב, אפילו מבחינה נוירולוגית, כשמשהו נלמד ומתורגל- נוצרים קשרים שקשה להתיר אותם.

אם תנסה ללמד מישהו צורה חדשה ללכת ותגיד לו שיהיה לו מאד בריא ללכת צעד,לקפוץ ואז ללכת עוד צעד, סביר להניח שיקח לו תקופה לאמץ את ההרגל החדש. בתקופה הזו הוא יחווה קושי מסויים ויאלץ להיות במודעות תמידית לגופו ולצעדיו - פה נכנסת הבחירה המודעת.

עד שההליכה החדשה תהפוך גם היא להרגל, או לטבע שני וגם אז כבר לא  ניתן יהיה לדבר על "החלטה".

אם אתה, לדוגמא, אינך מעשן (מה יש לך שם בפה בתמונה?) אתה לא מקבל בזה הרגע כל החלטה שלא לקחת סיגריה יותר ממעשן שמצית עכשיו סיגריה.

אני, אגב,לא מעשנת כבר יותר משנה ועדיין המח שלי בתגובה ללחץ מדי פעם אומר "בא לי סיגריה". כשאני אומרת לא אני נמצאת בבחירה מודעת.

 

 

עבדתי עם מכורים לסמים קשים, ואני עדיין עומד בדעתי שזו בחירה, כי עם כל הקושי, אלו מביניהם שבחרו להפסיק, הפסיקו, וכל התמיכה מהסביבה היא קטנה ועלובה לעומת הכוחות הפנימיים שנדרשו להם לעשות זאת. זו הייתה בחירה לעשות זאת, מכאן שזו בחירה שלא לעשות זאת. ללא ספק בחירה קשה. ללא ספק קל יותר להיכנע. ללא ספק אפשר להבין את הקושי לבחור ולעמוד בגמילה.  אני מבין את הקושי, ואני אמפטי לו, ועדיין לא אעשה לאותם אנשים את העוול שבלראות בהם פחות מאשר אדם שלם, ולא אניח שאין להם יכולת לבחור.

בחירת המחדל גם היא סוג של בחירה. בחירה לא לעשות שום דבר כנגד האוטומט שלי, זו גם בחירה. הרגל הוא סוג של בחירה. יש כאלו שבוחרים בהרגל להיות נדיבים, יש כאלו שבוחרים להניח לעצמם לפתח הרגל להתפרץ ולצעוק ולקלל, או להכות את בת זוגם - ויש את בנות הזוג שבוחרות להישאר במצב הזה (כפי שיש את אלו שמצאו את הכוח לצאת מזה), ויש כאלו שבוחרים להדליק סיגריה. לבחור להניח להרגל האוטומטי לשלוט בי - גם זו בחירה.

אני חושב שלמעט מקרים קיצוניים של אי-שפיות, או מצבים קיצוניים של סערת רוח או מצוקה גופנית עזה ביותר, זו טעות מצדו של מישהו להתייחס לבוגר אחר כאל לא שולט במעשיו. אנחנו לא עושים להם טובה בכך, ולטעמי זו גם לא גישה אימונית ראויה. "המתאמן הוא שלם, יצירתי ובעל תושיה". "המתאמן הוא שלם, אינו זקוק לטיפול, תיקון או שיוני, ויש בו את כל הדרוש להצלחתו, כפי שהוא". אני מאמין בכך. זו הגישה האימונית שלי. זו הגישה שלי לחיים.

ואגב - מה שיש לי בפה בתמונה זו ידית המשקפיים שלי. אבל כדי שלא אטעה אותך - אני אכן מעשן לפעמים, להנאתי, מבחירה, תוך מודעות מלאה לנזקים האפשריים. בחרתי בצעירותי לא לתת לזה להפוך להרגל, ואני עומד בבחירה זו עד היום מבלי לוותר על היכולת להנות מכך מידי פעם.