דברים שכתב אריאל הירשפלד במוסף הארץ:

"יש הבדל עמוק בין יצירה שנוצרה להיות קישוט או בידור לבין יצירה שהיא מעשה אמנות.
הקישוט נועד להיות יפה. הוא בא להנות את החושים, להוסיף צבע לשימושי, וכשהוא בידור הוא בא ליצור נעימות של צחוק או דמעה קלה.
מעשה האמנות לא נועד להיות יפה. הוא מגדיר את היפה מחדש, קורע אותו כדי לומר דרכו משהו חדש על גורל האדם. היופי שבאמנות פועל כיופי אירוטי; הוא מטריד ומושך כדי ליצור זיווג: מפגש עם זולת שיוליד משמעות."

נראה לי שבהמשך לכמה דיונים שהיו הכאן לאחרונה, התייחסות לציטוט זה יכולה להבהיר כמה נקודות על אמנות וקיטש.

אשמח לשמוע את דיעותיכם. 

אהבתי את המשפט:

"היופי שבאמנות פועל כיופי אירוטי; הוא מטריד ומושך כדי ליצור זיווג: מפגש עם זולת שיוליד משמעות." 

המשיכה הראשונה אל האמנות היא קודם כל משיכה אל היופי. מושג היופי כבר אינו תלוי-תקופה או מקום,  כי היום העולם קטן ומיידי דרך האינטרנט.

היופי העכשווי הוא באמת תוצאה של פרוק ובניה מחדש, כל אמן בדרכו הוא.

דרך התהליך הזה של פרוק ובניה נוצרת משמעות שהיא מוקד היצירה ובלעדיה אין ליצירה מקום. אין זה היופי בלבד שעליו נשענת יצירת אמנות, אלא האלמנטים הטורדים את הצופה ומזמינים אותו לחפש בה עוד ועוד.

אגב, משמעות זו איננה תמיד בעלת תוכן סיפורי ולפעמים היא בעלת תוכן תוך-ציורי, כלומר, אומר דברים בתחום המדיה, כמו בציורים מופשטים, למשל.

צטט: דבי לוזיה 2009-08-08 19:21:18

אמנות ובידור

דברים שכתב אריאל הירשפלד במוסף הארץ:

"יש הבדל עמוק בין יצירה שנוצרה להיות קישוט או בידור לבין יצירה שהיא מעשה אמנות.
הקישוט נועד להיות יפה. הוא בא להנות את החושים, להוסיף צבע לשימושי, וכשהוא בידור הוא בא ליצור נעימות של צחוק או דמעה קלה.
מעשה האמנות לא נועד להיות יפה. הוא מגדיר את היפה מחדש, קורע אותו כדי לומר דרכו משהו חדש על גורל האדם. היופי שבאמנות פועל כיופי אירוטי; הוא מטריד ומושך כדי ליצור זיווג: מפגש עם זולת שיוליד משמעות."

נראה לי שבהמשך לכמה דיונים שהיו הכאן לאחרונה, התייחסות לציטוט זה יכולה להבהיר כמה נקודות על אמנות וקיטש.

אשמח לשמוע את דיעותיכם. 

הירשפלד מסמן את כוונת היוצר כבסיס להערכה. יש עם זה בעיה כבסיס להגדרה:

לא כל "קישוט" בהכרח אינו אמנות ולא כל מה שנוצר כ"אמנות" פטור מהגדרה כקישוט.

קיטש זה בכלל דבר שלישי, אמנות יכולה להיות קיטש וגם קישוט יכול להיות קיטש.

הקפלה הסיסטינית הוזמנה כקישוט, ואנחנו במערב רואים בה אמנות גדולה,

לא בטוח שיפני או סיני יסכימו איתנו. בסופו של דבר מה שנחשב קיטש בתרבות אחת

לא בהכרח נחשב קיטש בתרבות אחרת. ומה שבעיני קישוט יפה בעיני האחר הוא אמנות.

מעשה אמנות לא נועד להיות יפה?

אולי, אבל מעשה אמנות בהחלט יכול להיות יפה, גם אם  לא נועד.

בסופו של דבר לא כוונת היוצר קובעת אלא התוצאה ואיך היא משתקפת אצל כל אחד

לפי השכלתו, מוצאו התרבותי, השפעות וטעם אישי.

ואז חוזר הדיון הישן: איך מזהים ומסכימים מה זו אמנות טובה?

מה אמנות, מה קישוט, מה אירוטי ומה קיטש?

הקשר בין אמנות, עיצוב, דקורציה, קיטש ויופי - דיון מורכב ומרתק. נוגע בהרבה שאלות עקרוניות על מהות האמנות והגדרת היופי.

לפחות בדבריו של הירשפלד אין שליליה של היופי, שלילה שלוותה את האמנות הרבה שנים, אלא הבנה שהיופי הוא חלק משמעותי מהענין.השאלות הן איזה סוג של יופי ואיך הוא בא לידי ביטוי.  

ההגדרה שהוא מציע , היופי האירוטי שמפתה את המתבונן על מנת ליצור את הזיווג, היא רק אחת האופציות. שאלת היופי והעמדה לגביה צריכה לדעתי להעסיק כל אמן.

אני אישית שבעתי מקיטש כעמדה באמנות, ג'ף קונץ עם כל הקונצים שלו כבר מיצה את הכל. אני הייתי רוצה לראות דיון רציני ומעמיק ללא אירוניה וציניות. זאת משום שלדעתי הבנת היופי, המנגנונים שלו וכיצד הוא פועל עלינו, היא דרך  להבנת נפש האדם.

ויש עוד "דרך" להסתכל על זה

קיטש? אם זה תלוי בסלון פננטהאוז מפואר בבת-ים

אמנות? אותו דבר, אם זה תלוי בבית של עידן עופר. 

צטט: דורית ב. 2009-08-09 16:24:00

 

לפחות בדבריו של הירשפלד אין שליליה של היופי, שלילה שלוותה את האמנות הרבה שנים, אלא הבנה שהיופי הוא חלק משמעותי מהענין.השאלות הן איזה סוג של יופי ואיך הוא בא לידי ביטוי.  

 

ההגדרה שהוא מציע בעיני , היופי האירוטי שמפתה את המתבונן על מנת ליצור את הזיווג, היא רק אחת האופציות. שאלת היופי והעמדה לגביה צריכה לדעתי להעסיק כל אמן.

 

 

מעשה האמנות לא נועד להיות יפה. הוא מגדיר את היפה מחדש, קורע אותו כדי לומר דרכו משהו חדש על גורל האדם. היופי שבאמנות פועל כיופי אירוטי; הוא מטריד ומושך כדי ליצור זיווג: מפגש עם זולת שיוליד משמעות.

ההנחה שאמנות, בניגוד לקישוט, מגדירה את היפה מחדש - מניחה שקיימת

הגדרה מוסכמת ליופי בכל זמן נתון והאמנות לוקחת את המוסכם ומגדירה אותו מחדש.

את רמברנט, הצייר הגדול מכולם, לא הבינו בתקופתו והשמיצו את האמנות שלו.

מה שהופך את ההגדרה של הירשפלד לפיוטית ויפה אך מאוד קשה ליישום.

כמה דורות צריך להמתין כדי לדעת אם אמן יצר הגדרה חדשה ליופי או שסתם היה גרוע?

לגבי החלק השני: מפגש עם זולת שיוליד משמעות.

עם כל הכבוד להרשפלד, המפגש שהוא מתאר כל כך תלוי תרבות שרק זה כבר

ממוסס את הגדרה ומעלה ריח מוכר של ניו אייג' אם נחליף את המשמעות ברוחניות.

מי קובע אם מפגש הוליד משמעות? רק הצופה לעצמו.

אז מה היה לנו כאן בעצם חוץ מניסוח פיוטי למאוויי הלב של הכותב?

מה בעצם הוא מחדש לנו בנסיון ההגדרה הזה שאנחנו לא יודעים?

 הי,

מעניין מה הקשר בין שדות האיילים "לפרוודה המקומית" אבל אולי בעצם לא כדאי שניכנס כאן לצ'יניות פואטית...

למונח "קישוט" יש הרבה קונוטציות שלא בהכרח תואמות את הרציו! ארמונות פאר ומוזאונים לאמנות מקשטים את עצמם בפאר היצירה של תקופתם או של האידאה השלטת בהם!

אולי היה צריך להשתמש במילה "עיטור" משהו שאצלנו נהוג לתת לגיבורים...

רגע מה בעצם הפלא??

לוקחים עיתון בורגני לרמת שרונים , מנסחים את השאלה בצורה שלא תקשה על האוזן הבורגנית השבעה , מפנים אותה למבקר שהוא בורגני לגמרי בהגרה ומקבלים תשובה מפוהקת מבורגנות. הירשפלד יכול היה לשחק אותה לצאת עם אמירה מקורית חדשנית, אך לא.   

נוכחתי לדעת שקיטש עבורי , זה  יצירה שהיא מובנת מאליו שהיא לא מחדשת מאומה , שהיא מגיעה לא מהמקומות הנכונים.

זה סוג של אמנות לעם,

כאשר מנסים לגנוב תשומת לב במן סוג של טריק.

זה קורה לי לעיתים שאני מתלהבת ומתאכזבת שאני מבינה את שזה טריק ,עבודה טכנית בלבד.

צטט: ra ami 2009-08-09 17:46:35

צטט: דורית ב. 2009-08-09 16:24:00

 

לפחות בדבריו של הירשפלד אין שליליה של היופי, שלילה שלוותה את האמנות הרבה שנים, אלא הבנה שהיופי הוא חלק משמעותי מהענין.השאלות הן איזה סוג של יופי ואיך הוא בא לידי ביטוי.  

 

ההגדרה שהוא מציע בעיני , היופי האירוטי שמפתה את המתבונן על מנת ליצור את הזיווג, היא רק אחת האופציות. שאלת היופי והעמדה לגביה צריכה לדעתי להעסיק כל אמן.

 

 

מעשה האמנות לא נועד להיות יפה. הוא מגדיר את היפה מחדש, קורע אותו כדי לומר דרכו משהו חדש על גורל האדם. היופי שבאמנות פועל כיופי אירוטי; הוא מטריד ומושך כדי ליצור זיווג: מפגש עם זולת שיוליד משמעות.

 

ההנחה שאמנות, בניגוד לקישוט, מגדירה את היפה מחדש - מניחה שקיימת

הגדרה מוסכמת ליופי בכל זמן נתון והאמנות לוקחת את המוסכם ומגדירה אותו מחדש.

את רמברנט, הצייר הגדול מכולם, לא הבינו בתקופתו והשמיצו את האמנות שלו.

מה שהופך את ההגדרה של הירשפלד לפיוטית ויפה אך מאוד קשה ליישום.

כמה דורות צריך להמתין כדי לדעת אם אמן יצר הגדרה חדשה ליופי או שסתם היה גרוע?

לגבי החלק השני: מפגש עם זולת שיוליד משמעות.

עם כל הכבוד להרשפלד, המפגש שהוא מתאר כל כך תלוי תרבות שרק זה כבר

ממוסס את הגדרה ומעלה ריח מוכר של ניו אייג' אם נחליף את המשמעות ברוחניות.

מי קובע אם מפגש הוליד משמעות? רק הצופה לעצמו.

אז מה היה לנו כאן בעצם חוץ מניסוח פיוטי למאוויי הלב של הכותב?

מה בעצם הוא מחדש לנו בנסיון ההגדרה הזה שאנחנו לא יודעים?

 

 החמצת כמה נקודות:

1. לההגדרה-מחדש של היפה יש אופי אד-הוקי: היא נוצרת - או לא - מחדש בכל מפגש. ולא, אף אחד לא מספיק בור או טיפש כדי לסבור שיש הגדרה ליפה, בוודאי שאין הסכמה לגביו.

2. כאן זולא החמצה אלא סתם טעות: את רמברנדט כל-כך העריכו בזמנו, עד שהוא היה אחד האמנים האמידים ביותר. וכל-כך הבינו, שלאחר שמסר, אחרי מריבות גדולות, את "משמר הלילה" - על כל הביקורת החריפה שביטא בו - התחיל תהליך פשיטת-הרגל שלו.

3. כל דיאלוג הוא מן הסתם תלוי-תרבות: יהיה מופרך לחלוטין לצפות ממי ששואב הנאה מאכילת מוח של קוף חי בכפית, לחשוב שיש ב"דוד" גם משהו מרגש מעבר לצחות השיש. בוודאי שהאנלוגיה לא תקפה. אכן, נחוץ בסיס משותף לדיאלוג: מה, הירשפלד לא יודע שהמפגש שהוא מתאר, אכן תלוי תרבות? אלא, רמי היקר, הוא כותב בתוך התרבות הזו (העברית, הדפוקה הזאת), ולא ביפנית/סינית/נתנייתית.

4. מה לעזאזאל רע בקצת פיוט? מיות יש לנו די-והותר להוותנו.

ועוד הערה קטנה: מאז קאנט הזקן כולם מסכימים שלמרות שאין לו הגדרה,כולנו יודעים מה אמות-המידה לקביעתו של היפה.  

ישנם כמה סוגים של קיטש, ישנו הקיטש הנמוך, הרגשני, האינפנטילי, כמו הילד הבוכה עם העיניים התמימות והדמעה. קיטש סוחט רגשות.

וישנו הקיטש הגבוה, המהודר, המפואר, הדקדנטי, שפונה ליצר, קיטש פורנוגרפי, שמשפיע על המתבונן תצוגה של עושר ושפע בזבזני ומיותר.

הקו המשותף לשני סוגי הקיטש הוא שהם כאילו מייצגים את האידיאלי. אידיאל של רגשות, אידיאל של יופי, אידיאל של עוצמה או עושר או מיניות.

התוצאה היא גיחוך, מבוכה הנוצרת כשאתה מתמודד עם שקר, או צביעות.

לפעמים אמנים מייצרים את הקיטש הזה בכוונה מתוך מבט ביקרותי  כדי לייצר גיחוך.

-

David  Lachappelle

-

 

-

צטט: דורית ב. 2009-08-09 16:24:00

הקשר בין אמנות, עיצוב, דקורציה, קיטש ויופי - דיון מורכב ומרתק. נוגע בהרבה שאלות עקרוניות על מהות האמנות והגדרת היופי.

 

לפחות בדבריו של הירשפלד אין שליליה של היופי, שלילה שלוותה את האמנות הרבה שנים, אלא הבנה שהיופי הוא חלק משמעותי מהענין.השאלות הן איזה סוג של יופי ואיך הוא בא לידי ביטוי.  

 

ההגדרה שהוא מציע בעיני , היופי האירוטי שמפתה את המתבונן על מנת ליצור את הזיווג, היא רק אחת האופציות. שאלת היופי והעמדה לגביה צריכה לדעתי להעסיק כל אמן.

 

אני אישית שבעתי מקיטש כעמדה באמנות, ג'ף קונץ עם כל הקונצים שלו כבר מיצה את הכל. אני הייתי רוצה לראות דיון רציני ומעמיק ללא אירוניה וציניות. זאת משום שלדעתי הבנת היופי, המנגנונים שלו וכיצד הוא פועל עלינו, היא דרך  להבנת נפש האדם.

שלום לדבי ולכל המתדיינים,

דבי- מעניין שבחרת להשמיט את ההקשר שבו העלה הירשפלד את הרעיון, ואלה בובות הבד של אדית סמואל!!

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1105704

את מושא "הקיטש" השמטת.

אני מניחה שרצית ליצור דיון כללי- אך זו בדיוק הנקודה- נראה לי, שהירשפלד בחר אמירה מקיפה שבאמצעותה התייחס לעבודות צנועות ועמוקות אלה, שנראה לי שכמעט אף גלריה מרכזית לא היתה מציגה היום...

[את העבודות האלה ראיתי לפני המון שנים במוזיאון ישראל וכמה גלויות מאז אני נוצרת כיצוגים של עבודות עמוקות המדברות על מצבו של האדם והמהגר בכלל].

 ועוד על  האמנית:  http://www.art-text.com/exhibitions-1497.htm