צטט: coachmaster 2009-08-09 10:49:54
להיות אמפטי ולגווע ברעב בהכללה, מאמנים הם אנשים אמפטיים. אנחנו מאוד מכוונים לזולת, לרגשותיו, לרצונותיו. האנטנות שלנו פועלות רוב הזמן במצב הקשבה ולא במצב שידור. כנראה שאי אפשר להיות מאמן טוב בלי להיות אמפטי. אבל האם אפשר להיות אמפטי מדי?
מתוצאות הסקר שערכתי עולה בבירור חיזוק למשהו שכבר ידעתי קודם. בגדול – מאמנים הם אנשי מכירות איומים. זה מוזר במקצת כי אנחנו אנשים של אנשים, ואנחנו מתפרנסים גם מכישורי התקשורת שלנו. איש מכירות צריך להיות מסוגל להבין את הלקוח שלו, להבין מה הבעיה של הלקוח ולמכור לו את הפתרון. אז איך זה שמאמנים כל כך לא יודעים, נרתעים ושונאים למכור את השרות שלהם? כי אם היה לי שקל על כל תלמיד בקורס אימון ששמעתי אומר שהיה רוצה "לאמן אבל בלי להצטרך לשווק ולמכור, שיבואו אלי", הייתי יוצא לחופשה נחמדה עם המשפחה. 'צטער חברים – זה לא יקרה. לא עובד כך.
לדעתי התשובה נעוצה בעודף אמפטיה, או יותר נכון, באמפטיה שאינה במקומה. המאמנים פשוט נוהגים כמאמנים, ולא כאנשי מכירות. הם מזדהים עם הלקוח הפוטנציאלי, מקבלים בהבנה כל התנגדות שהוא מעלה, במקום לטפל בה כפי שצריך במכירה, ונרתעים מללחוץ לסגור את העסקה - כשמגיע הרגע לעשות זאת הם נרתעים ומשאירים ללקוח מרחב, שזו טעות פטאלית במכירה. במקום ליזום, לסגור, לקבוע את הפגישה הראשונה, הם יושבים על הידיים "בהקשבה" ומצפים שהלקוח ייפול לעברם כשארנקו פתוח. ואז הם לא מבינים למה הם לא סוגרים עסקאות ולא מצליחים להתפרנס מאימון.
אז אולי הגיע הזמן להגדיר מחדש מה זה מאמן. אני מאמן כשיש לי לקוח - עדיף אחד שמשלם לי. עד אותו רגע, אני לא מאמן, אני מנסה לזכות בסטטוס המאמן, ואני לא רוצה להיות כל כך אמפטי. אני רוצה למכור. ברגע שאמכור אהיה מאמן ואנהג כמאמן.
ואתם?
הי ,
תודה רבה על דיון,שבוודאי מטריד את רוב החברים כאן בקהילה.
בדיוק השבוע שמעתי מ 3 חברי המאמנים, שחזרו לתפקידים בארגונים, כיוון שלא הצליחו להתפרנס מאימון.
אני לא יודע אם הייתי משייך את הדברים רק לנושא האמפטיות, להיות אמפטי זה נכון, השאלה מה אתה עושה עם האמפטיות הזאת שיווקית.
המתאמנים הפוטנציאלים שלנו, מבקשים את האמפטיה, ונכון לתת להם אותה, אך באותה הנשימה, נכון למכור את עצמנו, להעביר מסר ברור, שזה המקצוע שלי, בדיוק כמו כל מקצוע אחר, ומעבר להיכרות ראשונה, כל דבר בהמשך הדרך, ידרוש תשלום.
אני חושב שבדיוק כפי שאנחנו מאמנים לחלום, לבחור, לנסח חזון, אני לא בטוח שכל המאמנים בהכרח חווים את התהליך הזה.
כמי שיודע שנמצא במקום הנכון עבורו. ה being שלי מטורף למקום בו אני נמצא, התשוקה שלי אדירה לאפשר לעוד ועוד אנשים הצלחה, ובחזון שלי כתוב במפורש, שכל זה יכול לקרות כל זמן, שמשפחת אורבך תמשיך להתפרנס בכבוד.
העולם מבין, שכדי לקבל את כל הטוב הזה, הוא צריך לשלם.
ומי שסיים לימודי אימון, אך לא באמת משתוקק למקום הזה, הרי שהאמפטיה לא תעשה את העבודה.
תודה
הוספת תגובה על "להיות אמפטי ולגווע ברעב"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה