היי חברים,
לפני כמה ימים ראיתי תמונה של פיל פילון קטן שנפל לבור בפוזה מיוחדת (הצילו אותו לא לדאוג), התמונה הזו עשתה לי כזה דז'ה וו ענקי וצביטה בלב, ואני כאן מספרת איך ולמה.
מגבלת קבצים מקשה עלי להעלות הכתבה שראיתי ותמונה ואת הקבצים הנלווים גם כאן,
אתם מוזמנים אלי לראות זאת.
כאן בפורום אשמח לדעת מכם אם הצלחתי להעביר לכם את הגעגוע, התחושות, האהב לבעל החיים האדיר המיוחד הזה - לפיל.
תודה
אם יש לכם גם חוויות הקשורות בפילים, מידע נוסף מעניין, מה שבא לכם, מוזמנים להגיב
פלאש בק שעושה צביטה בלב
התמונה החביבה הזו, המבט המבוהל של גור הפילים, עשתה לי מה זה צביטה ענקית בלב, "ענקית כמו פיל", פלאש בק, וגעגוע עז לאפריקה, לנופים, המראות, הריחות, הטבע, בעלי החיים, ו - לפילים.
פילים ממש, חופשי, בשמורה, לא מאחרי סורג ובריח בגן חיות, לא כלואים.
אפריקה- היבשת, החוויות, האנשים לימדו אותי דברים, שאחריהם לא הייתי כקודם.
בזמנו אמר לנו אחד המדריכים כי האנשים שנוסעים לסוג הטיולים האלה, לאפריקה, מתחלקים לשני סוגים: מי שנשבה בקסמה והיא נכנסת לו לדם, ומי שלא. אין אמצע.
בעבר, נהגתי לנסוע לשם, בתקופה ארוכה, בכל פעם למדינה שונה. לא טיולי מלון בטן גב - יותר טיולי שטח, לינת אוהל, רחצה בדלי מים וכאלה.
היינו מסדרים את האוהלים הקטנים במעגל צפוף ומרוכז, בשל בעלי החיים הסובבים באזור.
הוסבר לנו שהם רואים כך את המקבץ כאילו הוא אחד גדול וחזק (יותר מאשר אם רואים אוהלים קטנים בודדים פזורים).
באחד הטיולים , ביקרנו בשמורה, בה הסתובבנו בשטח פתוח, יחד עם פילה והגור שלה. נאמר לנו שזו פילה ידידותית, ואתנו היו אנשי המקום והמטפל שלה, ששם עיין מקרוב, הדריך, וכד'. בדיעבד הבנו שהוא עשה זאת כל כך בעדינות שלא שמנו לב, שכן הוא לא העיר אך פה ושם בתנועת יד ביקש לכוונו לכיוון אחר, וכדומה.
הפילון הקטן הסתובב יחד עם אמו, בין האנשים, וזה היה כשלעצמו מחזה יוצא דופן. נתבקשנו לא לנצל את המומנט ולא להציק או להידחף קרוב מדי, ולא בבת אחת. ואכן כך עשינו רובנו, והקירבה הזו כשלעצמה היתה מאד מיוחדת וחוויתית, ואני הסתובבתי שם כשיכורה.
אחד המטיילים, כישראלי מצוי, לא נהג ברגישות ראויה, אולי חשב ש"מגיע לו" עוד קצת...ו"ליטף יותר מדי" או באינטנסיביות את גור הפילים, והתקרב מדי לפילה....בזמנו ציינתי לעצמי שהתנהגותו לוקה בחוסר רגישות, אך לא אמרתי דבר, והתפלאתי בשקט לעצמי.....
מסתבר שלא התפלאתי לאורך זמן, והפילה האם הגיבה להתנהגותו, ובחידקה הרחיקה אותו מהגור ומעצמה, לא במאסיביות, יחסית אליה זה היה בעדינות מירבית (הוא אפילו לא נפל לרצפה), אך בהחלט נשאר לו סימן על על הצוואר....
לא הופתעתי, וכנראה גם לא המטפל שלה בן המקום, שניסה מסתבר בדרכו העדינה לרמוז לו שהתנהגותו אינה תקינה, אך הוא סירב לראות ולשמוע.
התמונה הזו כעת עשתה לי דז'ה וו .
נזכרתי בריחו ומגעו של הגור פילים הקטן, שהגיע לי עד הצוואר, בעורו העדיין יחסית, בקבוצות השיער הזיפי השחור שהיו פזורות עדיין על גופו פה ושם (אופייני לגורי פילים), בצורה בה הלך קצת מתנדנד כי לא למד עדיין לשלוט בחדק שלו........
מאד נהניתי ללטפו, במיוחד את קבוצות השיער הזה של הגורים.
עשיתי זאת בעדינות, בהפסקות תוך שאני מקפידה שהאם פילה תראה זאת, לא בהסתר, כפי שאתם משערים מהתקרית עם המטייל השני, לא ניתן "לרמותה".
מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי מאד פילים, וכל אימת שיצא לי לפגוש בהם, ללמוד עליהם, אהבתי והערכתי אליהם גדלה.
זוכרת זכרון ילדות עמום, כשהייתי ילדונת צעירה שעדיין הלכה לגני חיות.....
דבר ראשון הלכנו כמובן למתחם של הפילים, ודי נתקענו שם, כצפוי.
כשעמדנו מולם ראיתי שאחד הפילים מתאמץ בכל כוחו להגיע לאיזה חציל מסכן שנשמט ממנו מעבר לחומת בטון. הוא הרגיש איפה החציל לפי חוש הריח וקצת מישוש אך כמה שמתח את החדק לא יכול היה להגיע ולתפוס בו, וזה שיגע אותו.
זה היה למעלה מכוחותי. ניצלתי דקות של היסח דעת, ועברתי בקפיצה וטיפוס קל שתי גדרות עד שהגעתי לגדר השלישית החומה המפרידה בין הפילים לחציל. הושטתי בידי את החציל לחדק של הפיל, כי את הפיל עצמו מעבר לחומה לא יכולתי לראות בשל מימדי גופי הקטנים אז.
בשניות אלה קלטו הורי את העניין וגם השומר, וברקע מאחרי שמעתי צעקות עמומות, הוראות, ומחאות - מה שעניין אותי כקליפת השום.
האמת, גם ללבי התגנב חשש שמא הוא יתפוס אותי בחדק במקום את החציל, אך הדחף לעזור לו להגיע לחציל היה חזק הרבה יותר, הייתי חייבת לתת לו את החציל הזה.
הושטתי לו את החציל כשהוא מונח בכף יד פרוסה לרווחה (לא אחוז באצבעות), אמרתי לעצמי שכך יהיה לו קשה יותר לתפוס לי בטעות גם את היד, ומסתבר שכך צריך להגיש מזון לפילים סוסים וכאלה...
ואם כבר פילים, נזכרתי במחזה אחר אינו חמוד כלל, עצוב ומדהים כאחת.בטיול אחר, שמורה אחרת הגענו לפגר של פיל שניצוד לפני זמן רב ע"י ציידים לא חוקיים. מה שנשאר היו עצמותיו, השלד, והעור הנוקשה היבש שהיה מדלדל על כל אלה כאוהל ריק, וכשזה בעל חיים גדול וענק כזה, האפקט קשה.
עדר קטן של פילים שהיה בסביבה ניגש, הריח, הזיז את העצמות, מישש אותן, והוסבר לנו ע"י המדריך המקומי שכך הם מזהים מי היה הפיל, וכך הם נפרדים. לפעמים במקרה שההרג היה זמן קצר יותר לפני הם מריחים את ריחו של מי שהרג אחד מהם, והם מצטיינים בזכרונם.
כאב לראותם כך. שנים רבות אח"כ, בכל פעם שעברתי בכניסה לבת ים מיפו, יש בצד ימין אנדרטה שתמיד, עד היום, מזכירה לי את אותו שלד עצום של פיל שהעור העצום היה תלוי עליו כאוהל ריק ישן, ששכב שם בסוואנה עדות אילמת לבצע כסף של האדם.
אחכ כך, כאן, שומעים על בני נוער פרועים שפורצים באישון לילה למיתחם הפילים עצמו, ומתפלאים שקורים דברים קשים. . . ..(צעירה שהתגנבה לספארי ברמת גן, הותקפה ע"י פיל).......
יש למישהו מושג איך מרגישה חיית בר ענקית כזו, כלואה שנים רבות בעולם לא לה כשהיא רגילה למרחבים? כשחודרים באישון לילה למיתחם הקטן שעוד נותר לה?
וכיצד מאלפים פילים?
איך הם מוחזקים בקרקסים השונים? (עינוי בעלי-חיים בקרקסים, מרד הפילים)?
לגולדה ז"ל זכרונה לברכה היה ביטוי מופלא אופייני לה שלא היה לה ולו משהו אחד טוב לומר על משהו או מישהו היא היתה אומרת ...שזה סיפור "לא נחמד" (בלשון המעטה ומיזעור....)
יש להניח שלפחות הגור הזה שבתמונה לא יסיים חייו בצורה קשה, אך מצד שני מעולם לא ידע חופש וחיים חופשיים מה הם, רק חיי שבי, הגם שזה לא גן חיות, בכל זאת, אני כבר לא יודעת מה עדיף.
הוספת תגובה על "פלאש בק שעושה צביטה בלב"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה