צביאל שלום,

ככלל, החוק מכיר בהסכמה בהתנהגות, אך אינו מעודד אותה, ובכל הזדמנות בה ניתן לוודא את ההסכמה בצורה אקטיבית - בע"פ ולפעמים בנוסף על כך בכתב - הדבר עדיף, ולפעמים אף מחוייב (כל הטיפולים שמנויים בתוספת לחוק למשל מחייבים הסכמה מתועדת בכתב).

החוק מכיר בהסכמה בהתנהגות כאפשרות אחרונה, כאשר לא ניתן לגבש הסכמה מפורשת יותר, או כאשר היא חלק מרוטינה, שגרת טיפול, שבמסגרתה בלתי סביר או אף פוגע במערכת הטיפולים לחזור כל פעם על הסכמה מילולית מפורשת.

כך או כך, פרשנות הסעיף מחייבת התנהגות ברורה וחד משמעית, שרק היא תעלה לכדי הסכמה בהתנהגות. משמעות הדבר - התנהגות אקטיבית, המעידה על הסכמה, כמו למשל מטופל שמגיע לטיפול שיננית, מתיישב על הכסא ופותח את הפה -  לאחר שטרח להזמין תור ביוזמתו, וברור מתיקו הרפואי שכבר עבר טיפול שיננית בעבר.

הימנעות ממעשה, לעולם אינה יכולה להיות "חזקה" דיה, בכדי לגבש עמדה תקפה משפטית. מעשה אקטיבי תמיד יהיה "גלוי", משמעותי, וחד משמעי יותר ממחדל (במובנו המשפטי הלא נזיקי). כמו כן, בעוד שההסכמה האקטיבית יכולה להיות מפורשת למשהו מסויים, הרי שהמנעות מהסכמה, יכולה להיות לאין סוף דברים - האם הוא מסרב לנטילת תרופות? לנטילת התרופה המסויימת? לטיפול בכלל? בנסיבות אלו כמובן שלא ניתן להסתמך עליה.

מקווה שעניתי לשאלתך

צטט: מאיה פלד-רז 2009-08-28 14:46:17

צביאל שלום,

ככלל, החוק מכיר בהסכמה בהתנהגות, אך אינו מעודד אותה, ובכל הזדמנות בה ניתן לוודא את ההסכמה בצורה אקטיבית - בע"פ ולפעמים בנוסף על כך בכתב - הדבר עדיף, ולפעמים אף מחוייב (כל הטיפולים שמנויים בתוספת לחוק למשל מחייבים הסכמה מתועדת בכתב).

החוק מכיר בהסכמה בהתנהגות כאפשרות אחרונה, כאשר לא ניתן לגבש הסכמה מפורשת יותר, או כאשר היא חלק מרוטינה, שגרת טיפול, שבמסגרתה בלתי סביר או אף פוגע במערכת הטיפולים לחזור כל פעם על הסכמה מילולית מפורשת.

 

כך או כך, פרשנות הסעיף מחייבת התנהגות ברורה וחד משמעית, שרק היא תעלה לכדי הסכמה בהתנהגות. משמעות הדבר - התנהגות אקטיבית, המעידה על הסכמה, כמו למשל מטופל שמגיע לטיפול שיננית, מתיישב על הכסא ופותח את הפה -  לאחר שטרח להזמין תור ביוזמתו, וברור מתיקו הרפואי שכבר עבר טיפול שיננית בעבר.

הימנעות ממעשה, לעולם אינה יכולה להיות "חזקה" דיה, בכדי לגבש עמדה תקפה משפטית. מעשה אקטיבי תמיד יהיה "גלוי", משמעותי, וחד משמעי יותר ממחדל (במובנו המשפטי הלא נזיקי). כמו כן, בעוד שההסכמה האקטיבית יכולה להיות מפורשת למשהו מסויים, הרי שהמנעות מהסכמה, יכולה להיות לאין סוף דברים - האם הוא מסרב לנטילת תרופות? לנטילת התרופה המסויימת? לטיפול בכלל? בנסיבות אלו כמובן שלא ניתן להסתמך עליה.

מקווה שעניתי לשאלתך

 

שלום מאיה,

תודה עבור תשובתך. עתה ברורים לי יותר העקרונות המנחים (וטובים הם בעיניי).

ואולם, בתחילת הדיון דובר על מטופלים שאינם נשמעים להוראות הרופא.

בהקשר זה, מושג ה"אקטיביות" כנראה עדיין אינו נהיר לי.

לדוגמה: האם חולה - שהחליט על דעת עצמו להפסיק לחלוטין את הטיפול התרופתי שהרופא רשם לו - עושה מעשה אקטיבי בכך שהפסיק, או שזו נחשבת "הימנעות" פאסיבית?

וגם, אם חולה אינו נוטל בקביעות תרופות שנרשמו לו, עד כמה יש מקום לשער שהאמון שהוא רוחש לרופא הוא סביר וכזה שמורה על רצון להמשיך טיפול אצלו?

אם אני עלייך לטורח, לא אפגע אם לא תשיבי לי.

שבת שלום,

ציטוט:

"לדוגמה: האם חולה - שהחליט על דעת עצמו להפסיק לחלוטין את הטיפול התרופתי שהרופא רשם לו - עושה מעשה אקטיבי בכך שהפסיק, או שזו נחשבת "הימנעות" פאסיבית?

וגם, אם חולה אינו נוטל בקביעות תרופות שנרשמו לו, עד כמה יש מקום לשער שהאמון שהוא רוחש לרופא הוא סביר וכזה שמורה על רצון להמשיך טיפול אצלו?"

אינך לטורח, צביאל.

התשובה טמונה בהבדל שבין המונחים "החליט על דעת עצמו" ו- "אינו נוטל בקביעות" : השני עובדתי - אנו יכולים עובדתית לדעת שאינו נוטל, אך בכך אין משום הבעת עמדה. ואילו את הראשון אתה משער - האמנם החליט על דעת עצמו? אולי נסיבות דחפו אותו לכך? אולי שכח? מי אנחנו שנניח הנחות?

גם אין לומר, כי כל מטופל אשר אינו "סומך באופן עיוור" על המטפל, אינו מעוניין קטגורית בטיפולו. מטופל רשאי לחלוק על מטפלו, ולסרב לטיפול מסויים המוצע לו. לא כל מחלוקת תצדיק הפסקת טיפול חד צדדית. הבעיה קיימת רק, כאשר לדעת המטפל, יש במחלוקת כדי לא לאפשר מתן טיפול סביר, העומד בקנה אחד עם חובותיו המקצועיות.

צטט: מאיה פלד-רז 2009-08-28 17:18:34

ציטוט:

"לדוגמה: האם חולה - שהחליט על דעת עצמו להפסיק לחלוטין את הטיפול התרופתי שהרופא רשם לו - עושה מעשה אקטיבי בכך שהפסיק, או שזו נחשבת "הימנעות" פאסיבית?

וגם, אם חולה אינו נוטל בקביעות תרופות שנרשמו לו, עד כמה יש מקום לשער שהאמון שהוא רוחש לרופא הוא סביר וכזה שמורה על רצון להמשיך טיפול אצלו?"

 

 

אינך לטורח, צביאל.

התשובה טמונה בהבדל שבין המונחים "החליט על דעת עצמו" ו- "אינו נוטל בקביעות" : השני עובדתי - אנו יכולים עובדתית לדעת שאינו נוטל, אך בכך אין משום הבעת עמדה. ואילו את הראשון אתה משער - האמנם החליט על דעת עצמו? אולי נסיבות דחפו אותו לכך? אולי שכח? מי אנחנו שנניח הנחות?

גם אין לומר, כי כל מטופל אשר אינו "סומך באופן עיוור" על המטפל, אינו מעוניין קטגורית בטיפולו. מטופל רשאי לחלוק על מטפלו, ולסרב לטיפול מסויים המוצע לו. לא כל מחלוקת תצדיק הפסקת טיפול חד צדדית. הבעיה קיימת רק, כאשר לדעת המטפל, יש במחלוקת כדי לא לאפשר מתן טיפול סביר, העומד בקנה אחד עם חובותיו המקצועיות.

 

 

תודה לך, מאיה, עבור תשובתך המספקת.

עם זאת, אינני יכול להתאפק מלציין שלדעתי חוק זכויות החולה הוא בבחינת מס שפתיים כאשר מדובר בתחום בריאות הנפש. אם סוגיה זו מעניינת אותך, אשמח לשמוע דעתך בדיון ההוא.

הי צביאל,

מטרת החוק הינה להציב את הסטנדרט אליו יש לשאוף. זה שהרצוי אינו תואם את המצוי אינו סוד, אבל חוק זכויות החולה איננו "מס שפתיים" רק בגלל שאינו מקוים בפועל.

בשנת 1996 גם ברפואה הקורטיבית טענו שהחוק מנותק מהמציאות, וראו איזה פלא - המציאות התקרבה אל האמור בחוק. לא אגזים ואומר שהמציאות תואמת את החוק, אבל ההתקדמות היתה ניכרת. התקדמות זו הינה בעיקר תוצאה של עבודת שטח ניכרת של הטמעה ברפואה הקורטיבית, ובמקביל של פסיקה משפטית "המעודדת" להתאמת הפרקטיקה לדרישות החוק (על דרך - מה שלא עובד בגזר יעבוד במקל).

רפואת הנפש (תוך החרגת הפסיכיאטריה לצורך הדיון שלנו) לא עברה תהליך הטמעה מספק, והדבר ניכר בשטח.

על אף כל האמור לעיל - אין ספק כי החלתו הגורפת והאחידה של החוק על כל המטפלים (כהגדרתם בחוק, ובצו ההרחבה מ- 1998) הינה בעייתית - ומן הראוי לבחון האם לא נכון היה להבחין בין מטפלים שונים לצורך תחולת כל אחד מסעיפי החוק. סוגיה זו ראויה לדיון נפרד.

בכל מקרה - במידה והדבר מעניין אותך ואת חברייך, אני פועלת בהתנדבות במרכז הבינ"ל לבריאות משפט ואתיקה (ראה לינק לאתר המרכז בדף האישי שלי) - ואשר אחת מיחידותיו מקדישה את פעילותה לנושא האתיקה והמשפט בפסיכולוגיה, ויחידה מקבילה לה עוסקת בנושא המקביל בפסיכיאטריה. אתה יכול לנסות וליזום או להשתתף בפעילות כל אחת מהמחלקות, או להעיר עיננו באשר לצורך בתחום דיון חדש.

בברכה

מאיה

צטט: מאיה פלד-רז 2009-08-30 20:39:03

הי צביאל,

מטרת החוק הינה להציב את הסטנדרט אליו יש לשאוף. זה שהרצוי אינו תואם את המצוי אינו סוד, אבל חוק זכויות החולה איננו "מס שפתיים" רק בגלל שאינו מקוים בפועל.

בשנת 1996 גם ברפואה הקורטיבית טענו שהחוק מנותק מהמציאות, וראו איזה פלא - המציאות התקרבה אל האמור בחוק. לא אגזים ואומר שהמציאות תואמת את החוק, אבל ההתקדמות היתה ניכרת. התקדמות זו הינה בעיקר תוצאה של עבודת שטח ניכרת של הטמעה ברפואה הקורטיבית, ובמקביל של פסיקה משפטית "המעודדת" להתאמת הפרקטיקה לדרישות החוק (על דרך - מה שלא עובד בגזר יעבוד במקל).

רפואת הנפש (תוך החרגת הפסיכיאטריה לצורך הדיון שלנו) לא עברה תהליך הטמעה מספק, והדבר ניכר בשטח.

על אף כל האמור לעיל - אין ספק כי החלתו הגורפת והאחידה של החוק על כל המטפלים (כהגדרתם בחוק, ובצו ההרחבה מ- 1998) הינה בעייתית - ומן הראוי לבחון האם לא נכון היה להבחין בין מטפלים שונים לצורך תחולת כל אחד מסעיפי החוק. סוגיה זו ראויה לדיון נפרד.

 

בכל מקרה - במידה והדבר מעניין אותך ואת חברייך, אני פועלת בהתנדבות במרכז הבינ"ל לבריאות משפט ואתיקה (ראה לינק לאתר המרכז בדף האישי שלי) - ואשר אחת מיחידותיו מקדישה את פעילותה לנושא האתיקה והמשפט בפסיכולוגיה, ויחידה מקבילה לה עוסקת בנושא המקביל בפסיכיאטריה. אתה יכול לנסות וליזום או להשתתף בפעילות כל אחת מהמחלקות, או להעיר עיננו באשר לצורך בתחום דיון חדש.

בברכה

מאיה

 

היי מאיה, פעם שניה תודה, בעיקר עבור ההפניה למרכז הבינ"ל הנ"ל.

עם זאת, בעיניי אזרח פשוט כמוני תשובתך נראית די מוזרה, בלשון המעטה, מהסיבות הבאות:

1. האם אין חובה קטגורית לקיים את חוקי מדינת ישראל שעברו בכנסת ונכנסו לתוקף, בלי הנחות, טענות ומענות? אם לא, אז למה לנו חוקים? ואם רק "שואפים" ולא מקיימים, אז חוק זכויות החולה אינו אלא פטה-מורגנה אחת גדולה ותרמית מכוערת מאין כמותה. כי מי שמעיין בחוק טועה לחשוב שמדינת ישראל היא מדינה שהצדק והיושר וההגינות הן נר לרגליה... אבל, אחרי בדיקה בשטח הוא מגלה שזו טעות! קרי, עיון מעמיק יותר יעלה, שמבחינת זכויות החולה הפסיכיאטרי אנו מצויים קרוב יותר לסדום ועמורה!

2. יפה מאוד ששואפים לקיים את החוק, אך מה עם חולים רבים שבינתיים ניזוקים קשות כתוצאה מטיפול פסיכולוגי עמוק ואגרסיבי ומגיעים במהלך הטיפול וכתוצאה ממנו למצבי דיכאון, גירושין, ואף התאבדויות? וכל זאת בטיפולים שלא התקבלה עליהם הסכמה מדעת בהתאם לחוק המפורש! שלושה מחבריי התאבדו ונקברו עמוק באדמה כתוצאה מהתערבויות מקצועיות, ושמעתי על עוד רבים אחרים, וגם אני הייתי בדרך! כל המקרים האלה התרחשו בטיפולים שלא היו חוקיים ולא יעזרו מריחות ותירוצים. בנקודה זו, אם רק תבקשי ממני, אביא לכם כאן ספרות מקצועית שתוכיח שחור על גבי מסך שחלק מהסיכונים בטיפולים פסיכודינמיים עמוקים כרוכים לעתים קרובות (יחסית לקבוצות ביקורת) ברגרסיה, גירושין, והתאבדויות ובעוד מרעין בישין.

3. כל הטענה כאילו החוק נועד שישאפו אליו ולא שימומש ככתבו וכלשונו, מבחינתי מסריח ומזכיר לי את המונח המושג "נבל ברשות התורה".

אל תטעי לרגע, אין לי שום התנגדות לטיפולים מסוכנים, לא טיפולים פיזיים ולא טיפולים נפשיים, אך רק בתנאי שהמטופל מבין לקראת מה הוא הולך, וההסכמה מדעת נעשית בדיוק על פי החוק!

כמו כן, לפי עניות דעתי, הסכמה מדעת להליכים עמוקים, מסוכנים, מסובכים וארוכי טווח שכאלה, לא יעלה על הדעת שלא תהיה בכתב! לפיכך, יש להכניס את טיפולי ברה"נ כסעיף שביעי לתוספת.

אבל מי ישמע בקולי, הרי אני בסך הכל חולה נפש שיכול רק לצעוק ולצעוק עד לב השמיים... והם חושבים תמיד תמיד שהם יודעים יותר טוב.

צביאל