גם אני הייתי בכיכר באותו הערב שנרצח לנו העתיד.

בחברת ילדיי הייתי.

תום בני נעלם לי. היינו אמורים לחזור הביתה ביחד, המתנתי לו בסוף הטקס בפינה הקבועה שלנו.

הכיכר התרוקנה - הפלאפונים עדיין לא פעלו, אז צעדתי לי לתומי במעלה אבן גבירול בואכה הקריה ושמתי לב שבכל קפה או פיצוציה שהיתה בה טלויזיה עמדו הרבה אנשים וצפו בה - בטח יש איזה משחק כדור רגל חשבתי לעצמי.

ל ז ו ו ע ת י - כשהגעתי הביתה ופתחתי את הטלויזיה על מנת לשמוע כמה אנשים מלאו את הכיכר והצביעו ברגליים למען השלום-

ה ב נ ת י שרצחו לנו אותו.

מאז ועד היום אני מעבירה לעצמי סרט בראש- שאם הייתי עומדת קרוב לארוע, אולי הייתי מבחינה בו בזבל הזה ובועטת לו בתחת שיפול ויפיל את האקדח שהיה פולט כדור שהיה מפוצץ לו את הביצים.

כך היינו מבורכים ברבין האיש ולא בכיכר

ופטורים מה-קין, ה-לריסה וה-זעטוט.

הייתי בבית. רק בבוקר שלמחרת, כשהתעוררתי אמא שלי הודיעה לי שרבין נרצח.

אחרי הנאום של רבין הלכנו לחגוג עם רונית כפיר יומולדת, בביתה שברח' בן יהודה.

חבר שעבד בחדשות (ועדיין) התקשר להגיד שהיו יריות בכיכר. אולי על רבין, לא ברור.

 

התחלנו להתפזר. אחר כך זו כבר היתה התדרדרות ארוכה ללילות ללא שינה ולהרגשה ש"הלכה המדינה".

אני עוד הייתי ממש ילדה, אני ואחי הגדול צפינו קצת בחדשות על העצרת ואז באסקימו לימון במקום ללכת לישון כי ההורים היו אצל השכנים. ואז קטעו את הסרט ואמרו שמשהו נורא קרה. בבוקר אמא סיפרה לנו שיהודי רצח את רבין. אני חושבת שלקח לי די הרבה זמן להבין מה זה אומר באותו גיל.

אני הייתי בחו"ל ושם שמעתי .

אני לא מפסיד הפגנות של השמאל בתל אביב.

הייתי במילואים בחיל האוויר, רמת דוד.

בדיוק קמתי מהשינה למשמרת וראיתי את תחילת הדיווחים על הרצח.

עליתי על הג'יפ למשמרת והייתי צמוד לרדיו. הפרטנר שלי למשמרת, שהיה עולה חדש, לא הבין מה האסון הנורא ואמר דברים איומים על רבין. הייתי צריך להתמודד גם עם זה.

היה לי מוזר להיות במסגרת הצבאית בימים שלאחר מכן, עת רציתי להיות חלק מהאווירה האזרחית בחוץ. בחופשה הראשונה נסעתי לככר.