והאם בכלל היא חלק מהיצירה?

התגלגל לידי, גליון  מספר 4 של המגזין "אודיסיאה". וכך בעודי קורא בשקיקה מאמר אחר מאמר, בנושאים מרתקים על רעיונות ומסעות בין עבר עתיד והווה, נתקלתי בציורו של חבר הקהילה, רפי פרץ ופרשנות מעניינת עליו.

רפי פרץ - המרפסת ברופין 6 (קישור לתמונה בגלריה שלו בקפה)

המאמר מאת אורלי שנקר, מרצה לפילוסופיה של המדע, נוגע בקצרה בנושאים מעניינים  כגון, האם נקודת המבט של האמן יכולה להתנתק מהיצירה או שהיא חלק בלתי נפרד ממנה, והאם אנו נלקחים בעצם ההסתכלות על היצירה אל אותה נקודת מבט, ובעצם משאירים את הצייר גם אם אינו נמצא עמנו בעת הצפייה בתמונה כנוכח כל הזמן.

כמובן שניתן להשליך מדוגמה זו , כמו שגם כותבת המאמר עושה על תפיסתנו את היקום שמתבססת על נקודת מבט מסויימת.

על פי שנקר, עד כמה שנסה, לעולם לא נוכל לראות את הכל, ולפיכך מוטלות על דמיוננו שתי מגבלות חשובות:

1. המגבלה הראשונה נקבעת על ידי נקודת מבטנו. אנחנו חלק מהיקום ומתבוננים בו מבפנים.

2. המגבלה השנייה של דימיונינו שהוא מוגבל על ידי מושגים שגיבשנו באמצעות חושינו.

כשחושבים על הדברים הללו, ניתן להגיע לגבהים חדשים ביצירה ויצירת דימויים בדרכים חדשות ומרתקות ומאידך, גם לסוג של דיכאון הנובע מהכרה במגבלות הללו.

דעתכם?

זה מעניין זה מזכיר לי איזה סרט שחבר סיפר לי עליו, על עולם דו ממדי שפוגש בתלת מימד. היכולת שלנו מוגבלת.

 אני משתדל שלא להעלות את נושא הסמים אבל אני חייב בהקשר הזה של הדיון.

 יצא לי לעבור תקופה שבה התנסתי בסמים פסיכדלים ומאוד רציתי  להעלות לכאן דיון שקשור לאמנות ולסמים.

לא עשיתי את זה מפחד שזה יעודד, חשוב לי לציין שהדבר מסוכן.

אני לא יכול שלא להתעלם מהעובדה שהדבר נתן לי להסתכל על העולם בצורה שונה. אילו לא הזיות!

 בחצי שנה סיימתי למעלה מחמישים טיפות של L.S.D ועישנתי  סלביה דיבינורום , זה לא היה במסיבות ולא בשביל הסבבה עם החברה. זה היה לבד בבית ומה שהניע אותי היתה הסקרנות.

היכולת לטפוס את המרחב היא מטורפת', ראיה ושמיעה, באותה מידה שהכל מטושטש, ככה הכל חד' הצבעים חזקים צלילים קבלו מימד חדש של עומק.

היום די ברור לי שבתוח המוח שלנו יש המון פלטרים שמצד אחד מגבילים אותנו ומצד שני מגנים עלינו וזה טוב.

ניסיתי לצייר בהשפעת הסם והיה מוזר.  

עדיף ליצור ברמת המודעות המוגבלת כי יכול להיות שהשלב הבא כבר לא יהיה מרגש לטווח הרחוק.

זה בסדר עם מנהלי הקהילה ימצאו לנכון למחוק את התגובה.

לפעמים, כשאתה בפנים קשה לראות כמה הדברים קרובים ואכן כפי שדבי כתבה, אורלי שנקר אכן חברה מכובדת בקהילה, ואם אתם רוצים לקרוא את הדברים שלה במקור כולל תגובות ותגובות שלה לתגובות, עשו כן, ואח"כ חזרו לדיון, שעלול להתפתח לכוונים מעניינים.

לגבי שימוש בתוספי שונים כגון סמים על מנת להעצים את החוויה, הנושא נדון רבות לאורך המאה העשרים וגם בתחילת המאה העשרים ואחת. לדעתי חשוב להזכיר שפורצי הדרך החשובים ביותר בתפיסה האנושית - כגון הוגי תיאוריות הקוואנטים, תורת המיתרים, היקום המתפשט, חוקרי המפץ הגדול לדורותיהם, וגם אמנים חשובים שהושפעו מתפיסות וגילוים אלו, הסתדרו היטב ללא השפעות של כימיכלים כאלה ואחרים.

באותו גליון של אודיסיאה ישנו מאמר שיחה עם פרופ' יקיר אהרונוב, בכיר הפיסיקאים היום בישראל, שמסביר תיאוריות שנראות לקורא ההדיוט הזויות משהו, אודות הרעיות שדווקא אירועים עתידיים משפיעים על אירועי ההוה והעבר! אמנם ברמה של חלקיקים תת-אטומיים אולם בכל אופן מדובר במהפכה מחשבתית וכל זאת ללא תוספים...

ואם נחזור לנקודות הסתכלות - ופן מדעי/מתימטי כלשהו - אפשר לבחון את יצירותיו של מ.ק. אשר שבדק נקודות הסתכלות שונות ומשתנות לגבי אובייקטים וציירן בדיוק מתימטי מדהים יחד עם ריאליזם יוצא דופן.

גם הסוריאליסטים, להבנתי, בדקו את נקודת הראייה ונסיון לנתקה מן המציאות ועל ידי כך ליצור אולי סוג של מציאות אחרת.

צטט: עדן אוריון 2009-08-30 08:02:50

 

לגבי שימוש בתוספי שונים כגון סמים על מנת להעצים את החוויה, הנושא נדון רבות לאורך המאה העשרים וגם בתחילת המאה העשרים ואחת. לדעתי חשוב להזכיר שפורצי הדרך החשובים ביותר בתפיסה האנושית - כגון הוגי תיאוריות הקוואנטים, תורת המיתרים, היקום המתפשט, חוקרי המפץ הגדול לדורותיהם, וגם אמנים חשובים שהושפעו מתפיסות וגילוים אלו, הסתדרו היטב ללא השפעות של כימיכלים כאלה ואחרים.

 

 

 

כבר קאנט טען שהיכולת שלנו לראות את הדברים כפי שהם לא קיימת. אנו מוגבלים ע"י מבנה שכלנו שמכתיב לנו את אופן תפיסה שמחיב אותנו לסדר את הדברים ע"פ קטגוריות. הקטגוריות הבסיסיות ביותר הן :חלל וזמן. אנו מסדרים כל נתון תחושתי בתוך חלל וברצף של זמן. קטגוריה נוספת היא סיבה ומסובב - כך אנו יוצרים קשר בין ארועים שסמוכים בזמן. בעצם כל הגישה המדעית בנויה על סוג כזה של התבוננות.

אבל המגבלה המשמעותית ביותר היא התרבות שלתוכה אנו נולדים, ובראש ובראשונה השפה- השפה שנותנת שמות למה שסביבנו גורמת לנו לראות ולהבחין בדברים להם נתנו שמות ולהתעלם מהאחרים.לשפה נוספים הרבדים התרבותיים הנוספים שיוצרים הקשר לכל דבר ולעולם לא נראה אותו "כמו שהוא".

לגבי סמים, הסוריאליסטים ניסו  לראות דברים תוך מצב של "איבוד שליטה": סמים, שכרות, היפנוזה, חלום. 

כמו כן, באמנות יש התענינות חזקה באנשים חריגים: כמו הפרא האציל, ולחולי הנפש. כאנשים שנקודת מבטם שונה ואחרת ודרכה אפשר ללמוד משהו.( מתחבר לדיון על אנשים חריגים והקשר לאמנות)

אני חושבת שלאמנות ולאמן תפקיד חשוב ברענון נקודת מבטו של הצופה על המציאות,  ע"י התעכבות ומיקוד בדברים שבד"כ מבטנו מדלג עליהם, ע"י הסטה/הזרה שגורמת להתבוננות מחודשת,  יצירת חויה קונספטואלית/אסתטית/ רגשית שמשפיעה עלינו,  ע"י אופני שימוש מיוחדים בחומר ששונים ממה שראינו עד כה, יצירת צורות חדשות, אופני ביטוי חדשים, וכמובן עוד הרבה.

עבורי זה מה שמגדיר אמנות, התבוננות על המציאות (פנימית או חיצונית) באופן ששונה ממדע ופילוסופיה.

ואמנות טובה, גורמת לי לחזור ולראות דברים באופן שונה, חשיבה מחדש, ומלמדת אותי משהו שלא ידעתי או ראיתי קודם. 

צטט: עדן אוריון 2009-08-30 09:44:51

עד כמה מנותקת נקודת הראות של האמן מהיצירה

והאם בכלל היא חלק מהיצירה?

 

התגלגל לידי, גליון  מספר 4 של המגזין "אודיסיאה". וכך בעודי קורא בשקיקה מאמר אחר מאמר, בנושאים מרתקים על רעיונות ומסעות בין עבר עתיד והווה, נתקלתי בציורו של חבר הקהילה, רפי פרץ ופרשנות מעניינת עליו.

 

 

רפי פרץ - המרפסת ברופין 6 (קישור לתמונה בגלריה שלו בקפה)

 

המאמר מאת אורלי שנקר, מרצה לפילוסופיה של המדע, נוגע בקצרה בנושאים מעניינים  כגון, האם נקודת המבט של האמן יכולה להתנתק מהיצירה או שהיא חלק בלתי נפרד ממנה, והאם אנו נלקחים בעצם ההסתכלות על היצירה אל אותה נקודת מבט, ובעצם משאירים את הצייר גם אם אינו נמצא עמנו בעת הצפייה בתמונה כנוכח כל הזמן.

 

כמובן שניתן להשליך מדוגמה זו , כמו שגם כותבת המאמר עושה על תפיסתנו את היקום שמתבססת על נקודת מבט מסויימת.

 

על פי שנקר, עד כמה שנסה, לעולם לא נוכל לראות את הכל, ולפיכך מוטלות על דמיוננו שתי מגבלות חשובות:

 

1. המגבלה הראשונה נקבעת על ידי נקודת מבטנו. אנחנו חלק מהיקום ומתבוננים בו מבפנים.

2. המגבלה השנייה של דימיונינו שהוא מוגבל על ידי מושגים שגיבשנו באמצעות חושינו.

 

כשחושבים על הדברים הללו, ניתן להגיע לגבהים חדשים ביצירה ויצירת דימויים בדרכים חדשות ומרתקות ומאידך, גם לסוג של דיכאון הנובע מהכרה במגבלות הללו.

 

דעתכם?

היי עדן,

רוצה רק להתייחס לבעייה שהעלית בדיון כפשוטו.

הבעייה המרכזית כאן, לדעתי, מה מגבלותיו של דמיון האמן.

היות ובשנים האחרונות כל ציוריי נעשים מכח הדמיון, הרי שיש באפשרותי לדון בבעיה מנסיון אישי.

כמובן שבמקרים דומים לשלי (כולל רפי פרץ) קורי הדמיון ניטווים מראייה וזכרון אישיים גם יחד, וכמובן ממש קשה להפרידם מהביקורתיות השכלתנית, הלוקחת חלק בעשייה, איני חושבת שיש מקום להפריד בין נקודת הראות של האמן ליצירה.

ניראה לי שכל מי שחושב אחרת לא ניתח לעומק את הבעייה.

השאלה היא מה מידת יכולתו של האדם להפעיל ולהעזר בדמיונו, כלומר עד כמה הוא נפתח וקשוב לו.

באשר לזויות הראיה השונות באותו ציור, הרי שהחל בזאת סיזאן והחרו אחריו פיקאסו ובראק ועוד.

אז מה באמת חשוב, אם רפי פרץ ראה את המעמד הזה שתיאר בציור או חזה זאת מדמיונו? השאלה היא אם הוא משכנע אותנו שכנוע אמנותי וגורם לנו להיתפס למראה שיצר.

כל עניין המפץ הגדול וקורות כדור הארץ, נתון לדמיוננו, כל זמן שאין הוכחות מדעיות, ולמעשה גם אז דמיונו הסוער של כל אחד מאיתנו יכול להמריא כחפצו לכל רחבי הקוסמוס.

באשר לסמים, כל אחד שנפתח פסיכולוגית במשך חייו, אינו זקוק להעשיר את דמיונו על ידי הסמים למיניהם. הוא יכול  להרשות לדמיונו להשתולל, אם רק יעיז.

אז השחרור והתעוזה הן מילות המפתח.

ולבסוף,שאלתי אליך עדן, האם זו היתה ליבת הדיון, או שפיספסתי את כוונתך?

רות

נקודות עיוורות יש גם לצייר או לצלם וגם לצופה שלו.

לגבי הציור הספציפי של רפי, הרי שמרגע שצילומי הליקופטר

הפכו זמינים בתרבות הויזואלית, הרי שזו זוית לגיטימית שלא

מעוררת תהיות.

האימפרסיוניסטים הרחיקו את נקודת המבט דווקא מהבד כדי

להשיג אפקט מסוים.

דושאן, שעסק הרבה באופטיקה, עבד שנים רבות על עבודה שנועדה

לתת לצופה נקודת מבט אחת שהיא בחירת האמן. הצופה צריך להפוך

למציצן ודרך חור הדלת לראות את מה שניתן ולדמיין את השאר:

Marcel Duchamp - ETANT-DONNES

המבט של האמן הוא לדעתי חלק חשוב ובלתי נפרד מהיצירה. התבוננות של הצופה על יצירת אמנות כוללת את המבט של האמן.

המבט של האמן הוא גם חלק מהתרבות.

"2. המגבלה השנייה של דימיונינו שהוא מוגבל על ידי מושגים שגיבשנו באמצעות חושינו."

לנקודה הראשונה לא נראה לי שיש פתרון,  - לא מעשי,

לגבי השניה זה לא ממש מגבלה אלא יותר מכשול,

האפשרות להגדיל את תחום המושגים והתחום החושי קיימת ,

חלק מהבעיה היא תרבותית ,

אני לא מכיר הרבה צלמים או ציירים היום שמוכנים לשבת מול פרח במשך 12 שעות רק כדי לבחון את השתנות השמש עליו,

שלא לדבר על שנה - ולבחון את התחלפות העונות ,

לא שזה לא נעשה - רק שזה לא נפוץ בתרבות מתועשת ,

צטט: adielba 2009-08-30 02:54:35

זה מעניין זה מזכיר לי איזה סרט שחבר סיפר לי עליו, על עולם דו ממדי שפוגש בתלת מימד. היכולת שלנו מוגבלת.

 

 אולי הכוונה היא לספר הידוע Flatland ? 

צטט: דורית ב. 2009-08-30 09:44:51

כבר קאנט טען שהיכולת שלנו לראות את הדברים כפי שהם לא קיימת. אנו מוגבלים ע"י מבנה שכלנו שמכתיב לנו את אופן תפיסה שמחיב אותנו לסדר את הדברים ע"פ קטגוריות. הקטגוריות הבסיסיות ביותר הן :חלל וזמן. אנו מסדרים כל נתון תחושתי בתוך חלל וברצף של זמן. קטגוריה נוספת היא סיבה ומסובב - כך אנו יוצרים קשר בין ארועים שסמוכים בזמן. בעצם כל הגישה המדעית בנויה על סוג כזה של התבוננות.

 

אבל המגבלה המשמעותית ביותר היא התרבות שלתוכה אנו נולדים, ובראש ובראשונה השפה- השפה שנותנת שמות למה שסביבנו גורמת לנו לראות ולהבחין בדברים להם נתנו שמות ולהתעלם מהאחרים.לשפה נוספים הרבדים התרבותיים הנוספים שיוצרים הקשר לכל דבר ולעולם לא נראה אותו "כמו שהוא".

  

קאנט ניסה להגדיר את גבולות התפיסה האנושית באמצעות מושגים כמו חלל וזמן וסיבתיות. כשלונו של קאנט הוא כשלעצמו שעור חשוב: אפשר לדעת שאנו מוגבלים מעצם היותנו חלק מן העולם ומעצם היותנו בעלי מושגים ושבויים בתרבותנו, אבל תהא זו טעות לנסות לשרטט גבולות מפורטים של יכולתנו, שכן כל ניסיון כזה נעשה על ידי אדם ששבוי בתרבותו ובידע המוגבל שלו. על כן גם אם יכולתנו מוגבלת, גבולותיה אינם ידועים, ועל כן בעצם אינם מונעים מאיתנו להתפתח.