הבלוג של הגדול - http://hagadol.cafe.themarker.com/

פוסט פתיחה 

כבר הרבה זמן חברים פונים אלי ומבקשים שאכתוב בלוג על חיי, אבל לא הבנתי מה בדיוק רוצים ממני. בסך הכל מי יתעניין בחיים שלי? אבל אז התחלתי לחשוב לעצמי, ואמרתי, ה.גדול, מה שנראה לך מובן מאליו יכול לעורר השראה במאות מהנדסים קטנים, שיושבים בקיוביקלס שלהם וכותבים קוד כמו עכברים בכלוב, ולא חושבים שיוכלו להגיע אי פעם לגדולות. הסתכלתי על השלט שעל שולחני: "ה.גדול – מנכ"ל" כתוב עליו, וכולו אומר עוצמה. לא תמיד זה היה ככה.

היום קשה להאמין, אבל אני נולדתי בבית קטן בשיכון ליטא ברמת השרון, בשם הנרי גדולוסקי. הייתי ילד שמנמן ולא מוצלח במיוחד, עד שהגעתי לגיבושים של היחידה, אותם עברתי במפתיע. משם הכל כבר התגלגל, כשחזרתי הביתה עם הנעליים האדומות וראיתי את המבטים המעריצים של הבנות, הבנתי שנפל דבר. ביחידה בניתי את עצמי מחדש, ולמדתי איך לנהל אנשים, בבית הספר של החיים, הרבה לפני שחשבתי על EXCUTIVE MBA , אותו סיימתי בהצטיינות כמובן. אני חושב שהתואר הזה לימד המון את סתוית, העוזרת האישית שלי, שישבה בשיעורים ועשתה בשבילי את העבודות. לפני זה מה היא הייתה, בוגרת תואר ראשון בהיסטוריה? כזה אני, אוהב להרים מאשפתות אנשים חסרי סיכוי, בדגש על בחורות אטרקטיביות. אבל אני קצת נסחף.

לפני שיצאתי לקצונה, בא אלי אהוד, שהיה אז מפקד היחידה, ואמר לי שאני חייב להחליף את השם הגלותי. ככה הפכתי להנרי גדול, ומהר מאוד השארתי גם את הנרי מאחורי, והפכתי לה.גדול. כמו שאני אוהב להגיד בחיוך מלא משמעות כשאני מראיין מזכירה חדשה, השם הזה נכון במלוא מובניו.

על אף שאני מנכ"ל מוערך, יותר נכון מוערץ, אני מנהל חיים שגרתיים לחלוטין. אני קם בבוקר ב-6, ומייד ממהר לאימון עם רביד, המאמנת האישית שלי. את רביד הכרתי בזכות המלצה חמה של חבר מחיל האוויר, והיא התחילה לעבוד אצלי מייד אחרי שהשתחררה. לראות בחורה בת 20 בבגדים צמודים על הבוקר זה בדיוק מה שאני צריך. היא קורעת אותי, הדם זורם למקומות הנכונים, ואני מרגיש צעיר בשלושים שנה, וכל זה כבר כשרביד עורכת לעצמה חימום ואימוני גמישות, כשאני עדיין עם הקפה של הבוקר. אחרי אימון כזה, בו רביד מנסה לגרום לי להפסיק להסתכל ולהתחיל לעשות בעצמי, אני ממהר למשרד.

אני מאמין מאוד בדוגמא אישית. העובדים שלי מעריצים אותי, כי הם רואים שאני מעמיד סטנדרטים גבוהים, להם ולעצמי, ולא מתפשר. כמו שאני תמיד אומר בישיבות הנהלה, אסור לוותר ולהתפשר, כי הפשרה של היום היא הסטנדרט של מחר.ההערצה של העובדים למנכ"ל חשובה במיוחד ברגעים הקשים. השבוע הרגשתי את זה במיוחד. כינסתי את כל עובדי החברה כדי לסכם את תוצאות הרבעון השני. המשבר עדיין כאן, אבל יש ניצנים של תקווה, הסברתי.

סקרתי את הנתונים הקשים, סיפרתי על הלחצים של בעלי המניות ועל ההחלטות שהתקבלו בדירקטוריון. אנחנו חייבים לקצץ בשורת ההוצאות, אבל תשמחו לשמוע שבשלב זה נמנע הצורך בגל נוסף של פיטורין. גיבשנו שורה של החלטות, במסגרתן תקבע לכל רכב ליסינג קצובת ק"מ (העובדים שלי לא חייבים לטחון את הגולן בשבת, אפשר לטייל גם בפארק הירקון), לא ישולמו שעות נוספות, ייסגר חדר הכושר, יבוטל הנופש השנתי וכן, אני מצטער, אבל לא יוגש עוד קורנפלקס חופשי. אולם שלם הסתכל בי בצער. אני מבין את הכאב אמרתי, אבל אלו צעדים חיוניים. מובן כי גם ההנהלה תורמת את חלקה: השנה לא נטוס יותר בפירסט קלאס אלא רק בביזנס. ראיתי שהעובדים מבינים, הדוגמא האישית עושה את שלה. אני מצפה מכולנו לעמוד ביעדים, קדימה בואו נחזור לעבוד קשה, סיכמתי, ואל תשכחו ש"צ'יטיה" היא משפחה.

 העובדים יצאו מהחדר בסערה, והרגשתי שהשיחה עשתה את שלה, והם יקרעו את המקלדות אל תוך הלילה. יש על מי לסמוך.טוב אני חותך, אמרתי לסתוית וקרצתי לה, החברים מפיטנגו מחכים לי ב"רפאל". עוד יום עבודה מאומץ הגיע לסיומו. 

ואללה. (ג-:)