כשאני מסתכלת בעבודה שאני אוהבת, רצות לי בראש מחשבות, ועפות לכל הכיוונים. העבודה היא מסלול המראה לעולם של אסוציאציות, המורכבות מעולם המושגים והרגשות הפרטי שלי. עבודה הופכת למעניינת בעיניי כאשר מסלול ההמראה לוקח אותי לכיוונים שמפתיעים גם אותי. תוך כדי הטיסה המחשבתית, העבודה משנה פנים, מקבלת עומק ורוחב רעיוני, רגשי ומושגי.

 

מה שאני עושה כשאני מסתכלת בעבודה הוא, בעצם, להפוך אותה לאיור: אני מפסיקה להתייחס לעבודה כשלעצמה, ומתמקדת ברעיונות שאותם העבודה מאיירת – רעיונות שאני מלבישה על העבודה ובכך הופכת אותה לאיור שלהם. עבודה שהיא מעניינת בעיניי מאיירת מגוון של רעיונות ומשמשת מסלול המראה לכיוונים רבים, שכליים ורגשיים. אפשר להתבונן בה שוב ושוב, ובכל פעם לגלות בה דבר חדש. וכאשר היא מאיירת מגוון של רגשות ורעיונות – היא בעצם אינה מאיירת אף אחד מהם בנפרד, אלא יוצרת חיבור בין הרעיונות, חיבור שהוא חדש ופתוח. 

 

לפני ימים אחדים שמעתי מפי אמן ידוע את ההבחנה שבין שימוש באמנות כאיור גרידא לרעיונות, לבין התייחסות לאמנות כשלעצמה, וקיבלתי את הרושם שבעיניו שימוש באמנות לאיור רעיונות מעניק לה מעמד נחות יותר מאשר התיחסות לאמנות כשלעצמה. דבריו הטרידו אותי, שכן בעיניי, הפיכתה של עבודה לאיור במובן זה, היא תהליך של גילוי העבודה, תהליך של זיהוי איכותה. 

מה דעתכם? 

 

 

דיון מרתק

אני חושב שברגע שמטעינים את תוכן היצירה במסרים

פסיכולוגים

פילוסופים

אוטוביוגרפים

נושאים שמבטאים את כאן ועכשיו

אפילו איור הוא רלוונטי

 

אקח דוגמא לגדול המאיירים האמריקאים שיצר בשנים   1874– 1951

Joseph Christian Leyendecker  

http://cafe.themarker.com/view.php?t=448955 

חוץ מזה שכשרונו האמנותי הוא מונומנטאלי ברמה הטכנית

הוא הצליח להכניס תכנים כול כך אוואנגרדים לזמנו

 

 

בציור מתחת זהוא איור - פירסומת שהוא עשה לחברת בגדים מפורסמת שהיתה

בזמנו והוא הכניס שם את החוויה הפרטית שלו כהומוסקסואל מוצהר ( שזה היה נדיר לתחילת המאה שעברה

וניתן לראות בציור זה אמירה לגבי זוגיות או משפחה הומוסקסואלית ורק לחשוב שאיור זה נוצר לפני 60- 70 שנה

 

 

 

 

 

איור שקורא להצטרפות למארינס

 

 

ניתן לראות באיור זה את הערצתו לגוף הגברי ואת היכולות הטכניות הפונומנאליות שלו

 

להערכתי מי שמחזיק ברישום אורגינאלי שלו יש לזה ערך כספי עצום

 

בקישור תוכלו לראות עשרות איורים וציורים שהוא עשה למגזינים בארצות הברית במחצית הראשונה של המאה 20

http://cafe.themarker.com/view.php?t=448955 

 

היצירה והתכנים שלו כל כך אוואנגרדים שלדעתי הם רלוונטים גם לימנו אלו

 

אמן נוסף שחלק מצירתו היא גם איור הינו

נחום גוטמן שהיה מאייר של דבר לילדים וכו

אבל זה כבר דיון בפני עצמו ....

באיורים שלו הוא הכניס את החוויה האמיתית של החופש והחילוניות  של העיר העיברית הראשונה- תל אביב 

 

עניין אותי לראות מה מחיר השוק שיש לרישום אורגינאלי של

וזה הסכום שהוא קיבל במכירה פומבית

Sold for: $98,587.50  

http://fineart.ha.com/common/view_item.php?Sale_No=604&Lot_No=25127&type=&ic=

 

Sold for:

אורלי, דבריך מעוררים בי עניין לפטפטת ארוכה. המאה העשרים הפכה על פיה את המעשה במוחמד ובהר; היום באים ההרים מכל עבר אל מוחמד המודרני... ההשלכה הספרותית של בורחס (והוא לא היה היחיד) הגשימה את עצמה. ההתפתחות שחלה בטכנולוגיה ובאמצעי השִעתוק הכשירה את הקרקע למהפכה זו, ששינתה בצורה גורפת מושגים של מרחב, זמן וחומר, של חוקי כלכלה ודפוסי תרבות... הטכנולוגיה יצרה תנאים חדשים של ייצוג וקליטה ובהתאם לכך הובילה לשינוי בתפיסה החושית של היחיד ולהיווצרותו של יחס חדש בין מחשבה, דמיון ואסוציאציות, ראייה לדיבור, ובין דימוי למילה. יוהנס גוטנברג, גיבורו המוצהר של ה"יקום הטיפוגרפי", המושתת על מילים מודפסות, הרי שטכנאי שידור ומהנדסי מחשבים, צלמים ומתכנתים, במאים, מעצבים ותפאורנים הם ממזריו המודרניים. הציוויליזציה המערבית מתפתחת כיום לצורה של טכנו פוליס וירטואלי. התקשורת האלקטרונית, מאגרי המידע הדיגיטאליים, הטלקומניקציה והטלפרזנס (לוויינים, טלוויזיה, סיבים אופטיים, תקשורת ממוחשבת, אינטרנט), אשר המירו את המרחק במהירות המוחלטת של האור, הפכו את התרבות לפומבית ומוצגת לראווה "בזמן אמת" על גבי מסכים, נגישה לכל אדם הצופה ונצפה בכל רגע נתון – תרבות "אינסטנט" וירטואלית, שטוחה וחסרת עומק שבה הכול נעשה זמין, מיידי, מצוטט ומתועד תוך כדי. בשונה מעולמו הספרותי של בורחס, חברת "הפוסט" הגלובלית, "חברת הראווה" (La Société du Spectacle), אשר צורת התקשורת העיקרית שלה היא הראייה, מתאפיינת בנטייה למדוד כל דבר לפי הנִראוּת שלו. "אינו נראה, אינו קיים" – זה המוטו. הנִראות נוכחת היום בכול, בצורת המחשבה שלנו, באתרים של תרבות גבוהה ותרבות פופולארית כאחת: במוזיאון כבקניון, באתרי נופש כבאתרי זיכרון האנושיים והוירטואליים. מעמדה פוסט מודרניסטית זו אני בהחלט מתחבר אם דימוי האיור כמסלול המראה לרגשות והחוויות ואם הידיעה שהדימוי לעולם לא יגיע  ליעדו... במשטר הייצוג הסימולטיבי הזה של חברת הצריכה, הדימוי הפך ל"סימן-סחורה" במונחיו של בודריאר. חִשבו, למשל, על פני השטח הזוהרים של חזיון הראווה הקפיטליסטי: הפיתוי הנרקיסיסטי של חלונות הראווה, הזוהר החושני של מכוניות שטח 4x4, הסקסאפיל של הסימן-סחורה. הטלקומוניקציה והטלפרזנס הם תוצר של תהליך מתמשך בתוך הקפיטליזם של הפיכת האובייקט לסימן נייד והם המאפשרים אותו. הוגים מהמאה ה-19 השקיפו בדאגה על התעצמות הכוח הסוגסטיבי של הדימוי ביחס למילה בתקופתם. "אין ספק שתקופתנו  מעדיפה את הדימוי על פני הדבר, את ההעתק על פני המקור, את הייצוג על פני הממשות, את המראית על פני הישות" 

צטט: אורלי שנקר 2009-09-03 00:02:27

אמנות כמסלול המראה

כשאני מסתכלת בעבודה שאני אוהבת, רצות לי בראש מחשבות, ועפות לכל הכיוונים. העבודה היא מסלול המראה לעולם של אסוציאציות, המורכבות מעולם המושגים והרגשות הפרטי שלי. עבודה הופכת למעניינת בעיניי כאשר מסלול ההמראה לוקח אותי לכיוונים שמפתיעים גם אותי. תוך כדי הטיסה המחשבתית, העבודה משנה פנים, מקבלת עומק ורוחב רעיוני, רגשי ומושגי.

 

מה שאני עושה כשאני מסתכלת בעבודה הוא, בעצם, להפוך אותה לאיור: אני מפסיקה להתייחס לעבודה כשלעצמה, ומתמקדת ברעיונות שאותם העבודה מאיירת – רעיונות שאני מלבישה על העבודה ובכך הופכת אותה לאיור שלהם. עבודה שהיא מעניינת בעיניי מאיירת מגוון של רעיונות ומשמשת מסלול המראה לכיוונים רבים, שכליים ורגשיים. אפשר להתבונן בה שוב ושוב, ובכל פעם לגלות בה דבר חדש. וכאשר היא מאיירת מגוון של רגשות ורעיונות – היא בעצם אינה מאיירת אף אחד מהם בנפרד, אלא יוצרת חיבור בין הרעיונות, חיבור שהוא חדש ופתוח. 

 

לפני ימים אחדים שמעתי מפי אמן ידוע את ההבחנה שבין שימוש באמנות כאיור גרידא לרעיונות, לבין התייחסות לאמנות כשלעצמה, וקיבלתי את הרושם שבעיניו שימוש באמנות לאיור רעיונות מעניק לה מעמד נחות יותר מאשר התיחסות לאמנות כשלעצמה. דבריו הטרידו אותי, שכן בעיניי, הפיכתה של עבודה לאיור במובן זה, היא תהליך של גילוי העבודה, תהליך של זיהוי איכותה. 

מה דעתכם? 

 

 אורלי

את צודקת בהתיחסות שלך,

עבודה לא נשארת "אמנות כשלעצמה" אפילו אם היא היתה מכוונת לכך ע"י האמן

הצופים לוקחים אותה למקומות אחרים, זה מה שאת מכנה- איור של רעיון.

הבעיה היא המונח "איור".

למרות שיש איור בדרגה אמנותית גבוהה, הוא בדרך כלל נחשב לנחות לעומת האמנות הטהורה.

אבל אינך מדברת על איור, אלא את משתמשת במונח כדי לתאר את האפקט שנוצר אצלך כשיצירה משפיעה עליך.

 

כשאני מסתכלת בעבודה שאני אוהבת, רצות לי בראש מחשבות, ועפות לכל הכיוונים. העבודה היא מסלול המראה לעולם של אסוציאציות, המורכבות מעולם המושגים והרגשות הפרטי שלי. עבודה הופכת למעניינת בעיניי כאשר מסלול ההמראה לוקח אותי לכיוונים שמפתיעים גם אותי. תוך כדי הטיסה המחשבתית, העבודה משנה פנים, מקבלת עומק ורוחב רעיוני, רגשי ומושגי.

 

מה שקורה לך זה בדיוק מה שאמן רוצה שיקרה לצופה בעבודותיו, זה מה שנקרא החוויה. בלי זה אין טעם, גם העבודה השכלתנית והמאופקת ביותר רוצה לגעת, להפעיל, לעורר.

 

לא מזמן קראתי מאמר שהתפרסם במגזין האונליין paradoxa , ולמרות שדנו בנושא אחר, היה בו קטע שאפשר להזכיר אותו בהקשר של דבריך : בציור מתיחסים אל הדימוי (המושא) כמסמן, בין אם זה דימוי ריאליסטי או מופשט

 

when we are passionate about the signifier, we do not merely savour each new object in its specifity, we also connect it to ever new memories and perceptions: we create an associational field around it 

 

אני מקווה שאת רואה איך זה נוגע בטענה שלך

 

וכל הנסיון לנתק את האמנות מצרכים אנושיים מהותיים, ו"לייבש" אותה, לא יחזיק מעמד, אנחנו צריכם אותה בשביל החיים,

אנחנו אגואיסטים, רוצים לקבל ממנה משהו, ללמוד, לחוות, היא לא יכולה להישאר תרגיל אינטלקטואלי בלבד. 

 

לפני ימים אחדים שמעתי מפי אמן ידוע את ההבחנה שבין שימוש באמנות כאיור גרידא לרעיונות, לבין התייחסות לאמנות כשלעצמה, וקיבלתי את הרושם שבעיניו שימוש באמנות לאיור רעיונות מעניק לה מעמד נחות יותר מאשר התיחסות לאמנות כשלעצמה. דבריו הטרידו אותי, שכן בעיניי, הפיכתה של עבודה לאיור במובן זה, היא תהליך של גילוי העבודה, תהליך של זיהוי איכותה. 

מה דעתכם?

 

אורלי שלום,

כמו שג'לי כתבה, הכל תלוי באיזה צד את נמצאת.

היוצר צריך להזהר מ"איור רעיונות", מכיוון שאז הוא מסתכן ביצירה פשטנית.

הצופה, במקרה זה את, משליך על היצירה את פרשנויותיו הויזואליות והמילוליות.

"גילוי העבודה" ו"זיהוי איכויות" מוגדרים על ידך כ"הפיכה לאיור",

המושג איור, (אילוסטרציה), בעולם האמנות הויזואלית מפעיל קונוטציות שליליות.

לכן זה הרתיע את האמן הידוע. הבעיה היא בביטוי... 

יופי של דיון, אורלי, כמעט מעשה אמנות כשלעצמו - נוכחותך בקהילה היא פשוט נס.

 

ג'ניפר צודקת, את לא מתכוונת לאיור במשמעות הקטגורית של המלה, אלא בהשאלה. כל תמונה יכולה לשמש איור למשהו, וכל יצירת אמנות היא באופן טבעי מנוף לעולם הרוח והדמיון. פרשנות אישית נובעת יותר מאישיותו של המפרש מאשר מ"כוונת המשורר", ואף על פי כן היא לגיטימית, בדיוק כמו שביקורת אמנותית לעולם אינה "אובייקטיבית". 

 

בכלל, מה רע להיות סובייקטיבי? (הרי כבר הוכיחו חכמים שאין בנמצא אובייקטיביות מלאה, אבל אני משחקת כאן באש) 

 

 מנקודת מבט אחרת, אני נזכרת שידיד אחד שלי נהג לפרש את עבודותיי על פי התוכן בלבד, בלי להתייחס בכלל לאופן הביצוע ולאיכות. ואני חשתי רוגז מסוים, כאילו הוא עושה רדוקציה לאמנות שלי.

 

קצת מוזר, אבל אמנות לפעמים הופכת את היוצרות: השאלה מה חשוב יותר, ה"איך" או ה"מה", מטרידה הרבה מאוד אמנים. בעוד שלכאורה נדמה שה"מהות" יותר חשובה בכל המקרים, כלומר - הרוח יותר מהחומר - באמנות אין באמת הפרדה. הרעיון והביצוע שלובים זה בזה בצורה כזו, שרק השילוב שלהם הוא היוצר את האמנות.

 

כשאת כותבת על אמנות, את מתייחסת תמיד למכלול, מה שמוכיח ש"איור" מבחינתך גדול מסכום חלקיו.

 

אורלי,

 

זו בדיוק מהותה של יצירת אמנות, היא לוקחת את המביט בה לטיול על מרבדי הדימיון...כל אחד והאסוציאציה הפרטית שלו..כל אחד  והפרשנות האישית שלו...

שלושה אנשים יעמדו מול יצירה וכל אחד יראה בה משהו אחר...יחווה אותה אחרת.יצירה שמצליחה להכנס לנפשו ודמיונו של הצופה בה, היא זו שתקנה לו את חווית הצפיה.אחת השאלות המאוד לא אהובות עלי, כששואלים אותי, למה התכוונתי כשיצרתי יצירה מסויימת.הרצון שלי, שכל אחד יקח איתו את העבודה למקום הפרטי שלו...ויחוה אותה כפי שהוא רוצה ללא קשר למה שאני חויתי כשיצרתי אותה.לכן אני לא תמיד אוהבת להצמיד טקסטים לעבודות, והוורבליות נראית לי לפעמים נכונה רק בשיח שמתפתח עם הצופה, לא מתכתיבים שכתובים מראש, אחרת זה לעיתים מקלקל את החויה של הצופה.

כתבה על כך ג'ניפר "מה שקורה לך זה בדיוק מה שאמן רוצה שיקרה לצופה בעבודותיו, זה מה שנקרא החוויה"וכתבה על כך רונה " הפרשנות נובעת מאישיותו של הצופה"..

מעניין שבהגשות לתערוכות יש דרישה לצרף טקסטים וקונספט, אני משתדלת תמיד לכתוב על הטכניקה שבחרתי לעבוד בה, ופחות על המהות בדיוק מאותה סיבה שאז הצופה שיקרא את הטקסט "ינעל" על התחושות האישיות שלי ולא יפתח לעולמו הפנימי.

 

 תמר

אורלי, שמחתי מאוד למצוא את הדיון המרתק שלך, הדן בבעיה יסודית מאוד של החוויתיות במפגש עם יצירת אמנות. הדיון שלך מיד גלגל אותי לפתחי שאלות נוספות: מה אנחנו חווים, ולאן אנחנו לוקחים את החוויה שהיצירה מעניקה לנו ומה החלק שלנו בעצם בהרחבת החוויה מיצירת אמנות, שלא אנחנו יצרנו, ואני מסכימה איתך אורלי, ברגע שיצירה מדברת בשפת הקודקס הרגשי שלנו נוצר התהליך האיור אותו תארת. זה תהליך צרכני מתבקש וברור. צודקת JELLY בקביעה שלה שלא ניתן להשאיר את החוויה מיצירת אמנות כחוויה אינטלקטואלית בלבד.אני הייתי לוקחת את הדיון ומרחיבה אותו, מה מהחוויה שאמן חווה ביצירת אמנות, מה לוקח אותו אמן כהשראה ליצירה משלו. דוגמה ראשונה שאני נזכרת בה כרגע היא סרטו המונומנטאלי של אקירה קוראסווה: "חלומות" בו אמן צעיר, כנראה קוראסווה הצעיר עצמו, מקבל השראה מציוריו של ואן גוך ונוצר אותו קטע בלתי נשכח ביצירת מופת זו, כאשר הציור של וואן גוך הופך למציאות ואותו גיבור מהלך בשדה החרוש, העתק מדוייק של הציור של וואן גוך, כאשר הסצינה המצולמת היא המשך ישיר ומדוייק, כאילו הסצינה יצאה מתוך הציור. לטעמי אחד הקטעים הגאוניים ביותר בתולדות הקולנוע. 

כדוגמה מעצמי אני יכולה להביא שיר שלי המופיע כרגע בבלוג שלי אשר נכתב בעקבות סיפור ישן מאוד של סומרסט מוהם: "אוכל הלוטוס". החוויה מהסיפור הייתה כל כך עוצמתית שכעשרים וחמש שנים לאחר שקראתי את הסיפור נכתב השיר "הליבריט של עאידה" (הוא מופיע ב: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1205376  )

שתי הדוגמאות שהבאתי לוקחות אותי להרחבה נוספת, היכן מסתיימת ההשראה ו"ההשפעה" ומתחילה ההמראה אל הפלאגיאט? האם הרחקתי לכת בהרחבת הדיון שלך אורלי?

בצילום פריים מתוך סרטו של קוראסווה "חלומות".  

זה נפלא!!!!איזו רענות בכתיבה.

אותם תחושות שכתבת עליהם הם בעצם אותה מערכת תרגום שקיימת באדם סביב אסוציציות,

אלא אותם תחושות ניקיות בסיסיות שהאמנות מביאה איתה לאדם.

אצלי ניצתות אותם תחושות בעיקר סביב תרגום ניגודיות  בצבע,וגם ברישומים נטולי צבע עדיין אני רודפת אחרי הקונטרסט.

אותו קטע שכתבת בעיני כיצירת אמנות  מחזיר אותי לאותם שרבוטים שהיתי כילדה משרבטטת,

לפני שנה עשיתי נסיון למחזר את אותם שרבוטים שלי.

מחכה לקטע כתיבה הבא שלך.  להתראות.

 

עמילי גלבמן(C)

 

צטט: סטודיו אמן 2009-09-03 00:16:13

... ההשלכה הספרותית של בורחס (והוא לא היה היחיד) הגשימה את עצמה. ההתפתחות שחלה בטכנולוגיה ובאמצעי השִעתוק הכשירה את הקרקע למהפכה זו, ששינתה בצורה גורפת מושגים של מרחב, זמן וחומר, של חוקי כלכלה ודפוסי תרבות... 

אכן, אנטון, בורחס הוא לא היחיד, אבל הוא כותב את זה בצורה הכי

מדהימה ומאתגרת. והנה הדוגמה המתבקשת מתוך

"פייר מנאר, מחברו של דון קיחוטה, "גן השבילים המתפצלים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד:

הוא לא ביקש לכתוב 'דון קיחוטה' נוסף – זו משימה קלה – אלא את דון קיחוטה עצמו,

אותו ולא ספר אחר.

למותר להוסיף שהוא לא חשב על העתקה מוכנית של המקור, האמביציה שלו,הראוייה להתפעלות

הייתה ליצור דפים שיהיהו זהים מילה במילה, משפט במשפט עם דפיו של מיגל דה סרוונטס…
השיטה שנקט בהתחלה הייתה פשוטה יחסית:

להכיר היטב את השפה הספרדית, לשוב ולקבל את האמונה הקתולית, להילחם נגד המאורים או נגד

התורכים,לשכוח את תולדותיה של אירופה משנת 1602 והלאה ועד 1918, להיות מיגל דה-סרוונטס.

פייר מנארד שקל את השיטה הזו אך דחה אותה משום היותה קלה מדי…

ליהפך לסרוונטס באופן כלשהו, ולהגיע לדון קיחוטה, זה נראה בעיניו פחות קשה –

ועל כן מעניין פחות –מלהישאר פייר מנארד ולהגיע לדון קיחוטה דרך ניסיונותיו של פייר מנאר.

מה זאת אומרת "מה דעתי"?

איירת את דעתי בצורה הנפלאה ביותר האפשרית.

לאמן שהגיב כפי שסיפרת, לא הסברת כנראה את עמדתך כפי שהעלית אותה כאן. נסי ותראי שגם הוא יסכים.

לא יתכן אחרת, כי זה טבעה של האמנות.

לדעתי, חוויית האמנות כחווייה פורמליסטית נטו היא רמה גבוהה מאד של חווייה אמנותית.

רוב הזמן, איננו יכולים להתעלם מקישורים ואסוציאציות.

הדבר בא לידי ביטוי בצורה הכי חזקה באמנות מופשטת. במאמר מעניין בנושא זה 

 

מסתבר שגם אנשים שמחזיקים מעצמם מבינים באמנות, הרוכשים לביתם יצירות מופשטות, מדברים עליהן באופן אילוסטרטיבי. היצירה המופשטת מעוררת אסוציאציות של נוף (לרוב) או כפי שאני רואה גם אצלי בגלריה - אנשים מחפשים נקודות אחיזה רפרזנטיטיביות ביצירות שהן מופשטות.

כזהו טבע האדם - הוא מעוניין להבין את העולם הסובב אותו ואמנות מופשטת אינה מספקת כלים לכך. לכן רוב האנשים מחפשים אסוציאציות אישיות כדי לתרגם קוים וצורות למושגים מוכרים.

 

להסתכל על רותקו  ולחוות חוויה נטולת מילים והקשרים - חוויה רוחנית ומרוממת היא אחת המתנות הגדולות שקיבלתי בחיים.

 

אורלי, תודה על העלאת דיון זה.כן ירבו!