בארץ מתקיימים אירועי אמנות בהשתתפות אמנים מהארץ ומהעולם, דוגמת ארט פוקוס בירושלים (החל מ-1994) ו-ArtTLV בתל-אביב (החל מ-2008). גלריות חדשות נפתחות, יריד אמנות ("צבע טרי") החל את דרכו ב-2008, ודור חדש של אספנים מרחיב את שוק האמנות.

עולם האמנות הישראלי, שבמשך עשורים התקיים בבידול יחסי ועם מבט חד-כיווני החוצה, עם שוק מצומצם ויחס אמביוולנטי לכסף, משנה בשנים האחרונות את פניו, והפנים החדשות דומות יותר לאלה של סצינות אמנות אחרות ברחבי העולם.

עם היסטוריה של פחות או יותר מאה שנה, ועם אבות משלה שהקימו דורות של ממשיכים ושל שוכחים ושל הולכים, הלאה, עושה רושם שהאמנות הישראלית משילה מעליה בהדרגה את רגשי הנחיתות של סצינה שבשולי העשייה הגדולה.

ללא כותרת, מתוך "נקרופוליס. גלעד אופיר

בעידן שבו ערוצי התקשורת פתוחים והמידע זורם בכל הכיוונים, ומנגנוני הפצת הדימויים מאפשרים לדעת מה מתרחש בניו-יורק ובלוס-אנג'לס, בברלין או בלונדון, במקביל לאפשרות לראות מה קורה בגלריות בתל-אביב – השתנה משהו מהותי בתחושת הנתק וה"אין משפחה".

צאצאים בלי אבות

"אמן בפרובינציה", כתב יעקב מישורי על אחד מציוריו בשנות ה-90, שכולו פסגות מושלגות על רקע מופשט גיאומטרי צבעוני – סגנון שאין זר ממנו לציור הישראלי. יאיר גרבוז, לעומתו, שב ומצטט בשנים האחרונות, במסירות של נזיר המעתיק כתבי יד נכחדים, מתוך ציורים של גוטמן, רובין, סימון, נתון, עוקשי וקופפרמן, כולם אבות לציור מקומי, שכבר כמעט ואינם מוכרים לצאצאיהם הצעירים.

שניהם ממשיכים להגדיר, כל אחד באירוניה עצמית משלו, מצב של ניתוק ובידול. האמנות הישראלית פעלה תמיד עם אוזן אחת כרויה החוצה, אל הפסגות המושלגות של האמנות הגדולה. בעבר שיקף מצב דברים זה תחושה של שוליות וחוסר שייכות, אך היום אפשר לזהות בקשב התמידי למתרחש בחוץ חיבור לרוח הזמן הכללית.

אפשר אף לראות בו גלגול של תכונה אופיינית לאומה של מהגרים: אומה שרוב בניה עדיין דור ראשון לילידי הארץ, והם נושאים בתוכם הוויה פתוחה לכל, מושפעת מהכל, נתונים במצב של ערנות ודריכות ושקועים בחיפוש עצמי מתמיד, שאינו מעיד בהכרח על חסר: אפשר לזהותו כאיכות.

פורים, בני ברק. עבודה של פבל וולברג

בינתיים, הסתבר שעמדת האמנים בפרובינציה אינה ייחודית לנו בלבד, ואין בה בהכרח חיסרון. אמני ישראל נהנים היום מתשומת הלב הכללית שמרעיפים מרכזי האמנות המערביים על אמנות שמקורה באזורי פריפריה שונים, מתוך תערובת של סקרנות ופטרונות. הם נהנים מהחופש הגדול ללמוד בכל מקום ולהציג בכל מקום, בין אם כאמנים ישראלים, בין אם כאמנים צעירים ובין אם כאמני הכפר הגלובלי, משוחררים משיוך אתני או לאומי.

בה-בעת, באורח פרדוקסלי, אחת ההשלכות של העניין הבינלאומי באמנות הישראלית היא דווקא ליבוי הדרישה ל"מקומיוּת". פריצת הגבולות והשתלבותה היחסית של אמנות ישראלית בזירת האמנות הבינלאומית הן שמזינות את הציפייה לאמנות המספרת את סיפורה הייחודי, ומגיבה למציאות הפוליטית-חברתית האינטנסיבית.

צפירות, פלסטינים ולואו-טקיות משפחתית

בהקשר זה, יעל ברתנא מייצגת במובהק את דמות האמן הישראלי החדש: חיה ופועלת בארץ ובאירופה, עובדת במדיום הוידיאו ועושה בו שימוש מקצועי ומהוקצע להפליא, וניזונה מתכני המציאות הפוליטית המקומית הסבוכה – צפירה ביום הזיכרון, "טקסים" ומיתוסים מקומיים, הסכסוך הישראלי-פלסטיני על היבטיו השונים. ההצלחה שלה בינלאומית.

גיא בן-נר, אמן וידיאו נוסף הזוכה להצלחה בינלאומית, משלים את מאפייני דמותו של האמן הישראלי-בינלאומי החדש: אף הוא מחלק את זמנו בין כאן לשם, אם כי גיבורי סרטיו הם בני משפחתו והעולם המוצג בהם פרטי ואישי.

האנרכיזם המשועשע העולה מהם – ושפת הוודיאו הביתי, הלואו-טקית, המאפיינת אותם – מתווים דרך חתרנית של אמן שלא-מכאן-ולא-משם המפלס את דרכו בנתיבי עולם האמנות, פרוע ופורע חוק, זר ואחר. בעקיפין, אסתטיקת הוידיאו שלו משמרת את ההעדפה הישראלית למראה לא גמור ומחוספס עם נוכחות של סקיצה.

חדר מיטה. עבודה של נלי אגסי

ככלל, הציונות וההקשר הלאומי נלקחים עדיין בחשבון, אך תוך כדי העמדתם לדיון, לניגוח ולניעור. נראטיב-העל, שעד לא מכבר ניסח את סיפורה של החברה הישראלית ואת סיפורה של האמנות, מתפרק לתתי-סיפורים, אישיים ושונים ואף סותרים ומנוגדים.

מול האתוס של הקמת המדינה נוכחת באמנות גם הטרגדיה של ה"נכבה", ואת מקומם של הגיבורים תפסו יחידים לא הירואיים ושלל "אחרים". חלקי זהויות והגדרות מסוכסכות, סתירות פנימיות וקונפליקטים, החליפו את הסיפור שקודם לכן נגלל בקו ליניארי ואחיד (לפחות על פני השטח). גברים ונשים, יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחיים, חילונים ודתיים, ילידי הארץ ומהגרים מארצות שונות, הם דובריה של האמנות החדשה.

הכל כבר מותר

אז מה הם אומרים בעצם? אין עוד טאבו או פרה קדושה. אין אזורים אסורים לדיבור. כל מה שאפשר להעלות על הדעת מופיע בטקסט האמנותי: דיבור פנים-אמנותי וסיפורים חיצוניים לאמנות, אישיים לחלוטין ופוליטיים לחלוטין. מקורות ההשפעה האסתטיים שונים ומגוונים – בין אמנות יפנית (את עקבותיה אפשר למצוא בעבודות של יהודית סספורטס, דורון רבינא, איה בן-רון ואחרים) לאוונגרד רוסי (אצל זויה צ'רקסקי), בין ציור של אנדי וורהול (ברישומים של גיל מרקו שני) לאקספרסיוניזם הגרמני (אצל אופיר דור, למשל).

ללא כותרת. קרן אסף

וכך גם התכנים, שכולם לגיטימיים: יהדות ואמונה (בעבודותיו החלוציות של משה גרשוני, ואחר כך אצל אלי פטל); ציונות, שואה ומלחמות ישראל (למשל בעבודות של גל וינשטיין, רועי רוזן, דוד ריב); היבטים מגוונים של מגדר ומיניות, המופיעים אצל רבים ולא-פעם אף בהתרסה גלויה (רונה יפמן, הילה לולו לין, עדי נס, מיכל חלבין ועוד).

מכאן נובע מאפיין מהותי נוסף של האמנות העכשווית, המבדיל בינה לבין עברה: מרגע שנפרץ האתוס

 

המודרניסטי, הציוני, הגברי וההירואי, נפרצו גם סכרי השתיקה והאמנות הישראלית החלה לדבר – לדבר את עצמה, לדבר ולכתוב. אבות המודרניזם הישראלי באמצע המאה הקודמת הקפידו לעסוק בשפת האמנות.

אמני "אופקים חדשים" נאבקו על ההפשטה, וגם הבאים אחריהם – אריה ארוך, אביבה אורי, לאה ניקל, משה קופפרמן ורפי לביא בציור, יחיאל שמי בפיסול – העדיפו את העיסוק הפורמליסטי בשפת האמנות על פני עיסוק מפורש בתכנים. כשדיברו, דיברו על קו, צורה, כתם, מצע, חומר, מאסה, פני שטח. כל עוד היה סיפור-על הגמוני, לא הורגש צורך לדובב אותו. הוא היה שם ממילא. בעשורים האחרונים, עם התפרקותו, אפשר לזהות נביעה גורפת של קולות מְספרים. התוכן נדחף כיום אל חזית האמנות; אפשר להגדירה כאמנות מדברת, מספרת.

יעקב,