התייחסות  והגדרת התקשורת, החברה, והאנשים בכלל שונה כלפי נטיות שונות של אנשים שונים, פעמים רבות לוקה בחסר, באפליה, ובקבעון מסוים שאינו הוגן או הגיוני.  

כל עוד הנטיות מתאימות לדברים סטנדרטיים  "זה עובר", כשהן שונות או  חריגות מהמקובל, לפתע זה מקבל גוון של  "על גבול האובססיה "  ....?! כשמדובר בפעילות התנדבותית למען האחר זה טוב תמיד, לא?!  

מסתבר שלא כך הוא :  זה בתנאי שהאחר הוא נזקק, ילדים בסיכון, זקנים וכד' , אם הוא חתול רחוב ש "פחות נחשב" (למרות שבסבל וזכות לחיים כולם שווים) אז העזרה והפעילות למענו  הופכים ל"על גבול האובססייה"  - וזה עוד לגבי אנשים שפועלים לטובת מישהו.  

פעילות התנדבותית של אנשים ועמותות למען בעלי חיים  לא צצו יש מאין.  זה קורה כיון שהרשויות הממונות כשלו לאורך שנים בתפקוד ואכיפה נאותים בתחום . 

מכורח המציאות, אנשים טובים, שקשה היה להם לראות סבל ולו ובמיוחד שהוא של בעל חיים ש בסוף סולם העדיפויות של הכל - קמו ונחלצו לעזרה.

וראו זה "פלא":

לעומת  אלה כשאנשים פועלים לא לטובת מישהו אחר, לא בהתנדבות  : באופן מפתיע כאן המינוחים וההתייחסות מבינים וסלחניים.  איזו ראיית  עולם  זו שלפיה להתעלם מסבל זה נורמלי וסטנדרטי יותר, ולחוש רחמים ולעזור לנזקק גובל בהפרעה ....?

כשאדם אינו פעיל בשום פעילות התנדבותית כלשהיא למען הכלל,  ופועל למען עצמו בצורה אנוכית אינטרסנטית בלבד אין באים אליו בטענות על דבר,  אך כשמישהו כן פועל למען זולתו, בהתנדבות במשהו, תמיד יימצא מי שיאמר לו:  

"אולי במקום השטויות הללו תעזור ל...?"   

"אין לך מה לעשות? לך תעזור לבני אדם.."

"לא עדיף ללכת לבית הכנסת?"  

"אם יש לך זמן תעזור ל..."  ......... נשמות טובות, הא?! 

האבסורד אם שמתם לב גובל בגיחוך !  עולם הפוך: אלה שאינם עוזרים לאף אחד אחר,  שלא פעילים בהתנדבות , שלא מעניקים  לנזקק דבר, את אלה עוזבים לנפשם במנוחה. 

הכתבה כאן למשל יחסית יוצאת דופן כי בכללית היא אוהדת מבינה ומכסה את הנושא בצורה חיובית, (לא רבות יש כאלה), אך גם כאן הוגנבה בכותרת צורת התבטאות  לא חיובית לוקה במשוא פנים, ואולי קבעון מחשבתי מסוים, כשהיא מכנה את להט הפעילות בנושא כ "על גבול האובססיה".... 

התנהגותו ופעילותו של אדם אלים שעל כל התגרות או מילה  שרואה כהתגרות מגיב באלימות מילולית או פיסית, או מי שמשתכר כל ערב בקרן הרחוב ומזהם את הסביבה בבקבוקים שבורים ומפריע לשכנים בקללות רמות זו  - אלה אינן נחשבות להתנהגות על גבול האובססיה בכלל.....אתם קולטים?!   

מפני שזה כנראה שזה כבר נורמלי.... 

בעיני  -  אדם שמיסב עיניו מלראות סבל של יצור קטן חסר ישע וסובל שמסוגל לעבור לידו ולא לעזור ולו במחווה קטנה, בעיני זה לא אנושי, זו הפרעה מסוג אחר....

אבל כאן, העתון באיזה מקום ראה  דווקא את האנושיות  המופגנת הזו של עזרה לבעלי חיים שגורלם המר עלייהם  כהפרעה..... 

ואולי אני היא זו החולמת, מסרבת להשלים עם מציאות והשקפה שבעולם שלנו כדי לשרוד צריך לפתח עור עבה, אדישות תהומית, אטימות, וערכים שגויים ולא הומנים כדי לקבל תשבחות...... או כדי לקבל יחס נאות.   

אני בטוחה שאם אותו צביקה היה פעיל באותה אינטנסיביות לגבי ילדים במצוקה למשל, הכינוי שהיה זוכה לו מאותו עתון היה שונה - ועל זה  בדיוק אני מדברת.   

nrg מעריב "חתול שמנת: מי באמת בעל הבית ברחביה?" (7.9.2009) זמן ירושלים, אלי אושרוב

כמעט באותה המהירות שחתולי הרחוב כבשו את רחביה ושכונות נוספות, השתלטו עליהן גם "החתולאים" – האנשים שפיתחו כמעט אובססיה לרווחתו של חתול הרחוב. על רקע עוינות של שכנים שלא ממש נהנים מפועלם, הם חושפים ציפורניים ומספרים על אהבתם הגדולה לחיה המפונקת

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/939/325.html