אורח מזדמן שימצא עצמו השבוע בתל-אביב עשוי לחשוב שאמנות היא עניין מרכזי בעירנו. על כל צעד ושעל ייתקל בשלטים מאירי עינים המבשרים על אירוע אמנות כלשהו.

  אם בשדרות יתהלך, לא יוכל להתעלם מבדי הענק מרובי הדימויים, המתוחים לרוחב השדרה מעל ראשו ועליהם מיטב יבול ציירי העיר. תערוכות מרובות משתתפים מתקיימות במתחמים חדשים ואטרקטיביים – כמו בית מאני, מתחם אבני ומתחם נחושתן למרגלות מגדל נוה צדק המפלצתי.

 

 המתחם הסקסי של ארט TLV במתחם נחושתן בנווה צדק

 

 

השיא, כמובן, הוא אירועי סוף השבוע תחת הכותרת "אוהבים אמנות, עושים אמנות", שמסמנים את פתיחת עונת התערוכות בעיר. הגלריות והסטודיואים כבר מצוחצחים וכולם מצפים להמוני מבקרים שיגדשו את מתחמי האמנות באיזורים השונים של העיר.

נשמע מעולה, לא?  האמנם?

אמנית אחת שאלה אותי בחשש השבוע – תגידי, זה לא קצת יותר מדי? ואני עניתי לה אוטומטית – איך יכול להיות יותר מדי אמנות? אין דבר כזה... כן, היא אמרה, אבל לפעמים מרוב עצים לא רואים את היער....

הייתכן שבגלל המסה שכרה יוצאת בהפסדה? 

שהרי שוחרי אמנות מבקרים בתערוכות כל ימות השנה. אז מי הם אותם "אוהבי אמנות" אשר יוצאים מבתיהם לאירועי אמנות חד פעמיים? האם הם אוהבי אמנות או אוהבי טרנד? האם לאירועים כאלה יש פוטנציאל להרחיב את המעגל או שמא מדובר רק ב "מלקקי גלידות" כפי שהתבטא מישהו השבוע?ֿ

הסיסמא "אוהבים אמנות" היא סיסמא שכל אחד שמח להתהדר בה ואם יציאה שנתית  לסיבוב גלריות מזכה בתואר  - זה שווה את המאמץ.

 

האם בעלי הגלריות או האמנים המבקשים למכור עבודות יוצאים נשכרים מכך?

מה דעתכם?

כל כך שמח שהעלת את העניין. כי לכאורה.."אסור" לנו להלין על היוזמה... אבל אם אני מבין נכון... יש כאן פעולה שהיא נעדרת קונטקסט. האם כל זה קורה בתוך אקלים שבו יש חינוך לאמנות כל השנה? הנחות בארנונה לאמנים שמחזיקים סטודיו בבית או לגלריות? הענקת מלגות עירוניות לאמנים? פתיחת עוד חללי תצוגה עירוניים? וכו וכו'..התשובה לדאבוני היא לא ממש. העיריה בכלל עושה את המוות לאמנים שפועלים בחללים מסוימיים בדרום העיר. ובכלל אין כאן ביטוי אמיתי לאיזה חזון עירוני של עיר שוחרת אמנות. יש בכלל חזון לעיר?  ואז נשארנו עם ססמה אופנתית. גימיק לרגע. מזכיר במידה רבה ססמאות כמו "רוצים שלום". מי לא רוצה באמת? אז יאללה באים לאיזה הפגנת שלום מתוקשרת וחוזרים לא לראות ממטר במלונה הצפון תל-אביבית.       

מצד שני זה קסמה של העיר..כמו גלי הים.. היום זה "אוהבים אמנות" מחר.. "אוהבים יוגורט" 

אני בטוח שבין חובבי האמנות, יש כמה שאוהבים ללקק גלידה. אולי בין חובבי הגלידה, יתגלו כמה שיתאהבו באמנות.

'אמנות הארץ' למי שזוכר, התחיל כפסטיבל אמנות ונגמר כפסטיבל מלקקי גלידה.

זו שאלה מורכבת, שהתשובה עליה יכולה להנתן, רק בפרספקטיבה של זמן והמשכיות.

 

חלק מהתשובה, אולי טמון בפוסט של יעקב גבאי על הטקסט של רותי דירקטור כאן.

 

בכל מקרה, החשיפה ושלל האירועים טובים בעשרות מונים מחוסר מעשה.

 

 

 

 

כל ארוע אמנותי הוא דבר טוב כמובן ,לציבור העוסקים ולקהל הרחב כמובן.

לשאלתך האם האמנים ובעלי הגלריות יוצאים נשכרים מכך. אני בספק.

אמנות היתה וכנראה גם תהייה דבר אלטיסטי למעטים. ארועים ציבוריים ופסטיבלים לא ישנו עובדת בסיס זו ולא יגרמו לציבור הרחב להשקיע את ממונו ביצירות אמנות. לא היום בכל אופן.

.

אנשים מעדיפים להשקיע 3,000 שח במשקפיים מעוצבות של קרטייה או בספה של נאטוצ'י (7,000 שח)אבל יחששו לרכוש ציור בסכומים אלה( או כפול) ויעדיפו לרכוש רפרודוקציה או הדפס בכמה עשרות שקלים בודדים.
.

בעלי הממון ושוחרי האמנות שהממון מצוי בכיסם הם הכתובת הטבעית ליצירות אמנות ,והם אינם "משתתפים" בחגיגות ובפסטיבלים האמנותיים ולכן מבחינה מסחרית טהורה אפשר לומר שקהל המטרה של האמנים (והגלריות) מפוספס בארועים המוניים אלה.

צטט: yacovgabay 2009-09-09 23:03:26

כל ארוע אמנותי הוא דבר טוב כמובן ,לציבור העוסקים ולקהל הרחב כמובן.

לשאלתך האם האמנים ובעלי הגלריות יוצאים נשכרים מכך. אני בספק.

אמנות היתה וכנראה גם תהייה דבר אלטיסטי למעטים. ארועים ציבוריים ופסטיבלים לא ישנו עובדת בסיס זו ולא יגרמו לציבור הרחב להשקיע את ממונו ביצירות אמנות. לא היום בכל אופן.

.

אנשים מעדיפים להשקיע 3,000 שח במשקפיים מעוצבות של קרטייה או בספה של נאטוצ'י (7,000 שח)אבל יחששו לרכוש ציור בסכומים אלה( או כפול) ויעדיפו לרכוש רפרודוקציה או הדפס בכמה עשרות שקלים בודדים.
.

בעלי הממון ושוחרי האמנות שהממון מצוי בכיסם הם הכתובת הטבעית ליצירות אמנות ,והם אינם "משתתפים" בחגיגות ובפסטיבלים האמנותיים ולכן מבחינה מסחרית טהורה אפשר לומר שקהל המטרה של האמנים (והגלריות) מפוספס בארועים המוניים אלה.

 

 

לא מדובר כאן בחגיגה או פסטיבל. מדובר באירוע אמנותי ממוצב גבוה, שפונה בעיקר לבעלי הממון וחובבי האמנות. אם על הדרך יגיעו גם קוני קרטייה ונאטוצ'י הרווח יהיה של כולנו.

לצערי אני מסכים עם ידידי יעקב.

לצערי, לא משום שבדרך כלל אני חולק עליו, אלא משום שהוא מציג מציאות די עגומה.

בואו ונחזור צעד אחורה, להגדרה הבסיסית של נושא הדיון.

אז מיהם אוהבי אמנות? כיצד נאפיין אותם.

הכוונה כמובן לאוהבי אמנות מקרב הציבור, לא לאמנים, בעלי גלריות, או שאר העוסקים בתחום.

אם נסכים ש"אוהב אמנות" הוא אדם שגם קונה אמנות באופן סדיר, ולא כול מי שבא לעשות סיבוב גלריות, עם או בלי גלידה, אנחנו מדברים על ציבור מצומצם של כמה מאות איש בלבד.

שלל האירועים, "המסה" כדברי דבי, הם פול גז בניוטרל. רוב מהומה על לא מאומה.

זיו נתן דוגמא מצוינת ואני מצטט אותו:

 "מזכיר במידה רבה סיסמאות כמו "רוצים שלום". מי לא רוצה באמת? אז יאללה באים לאיזה הפגנת שלום מתוקשרת וחוזרים לא לראות ממטר".

אהבת אמנות זו במידה מסוימת דרך חיים. זה חריש עמוק שנעשה כול השנה, וכולל ביקורים תכופים במוזיאונים, בתערוכות, בגלריות, ואצל אמנים בסטודיו, וכמובן גם לקנות עבודה מידי פעם.

האירועים ההמונים אינם מעלים ואינם מורידים. עוד פסטיבל של סוף קיץ, הנשכח יום לאחר סיומו.

אם אני רוכש אני אוהב?

אם אני אוהב אני רוכש?

לגמרי במקרה נתקלתי במאמר על  אירועי ARTLV שמצדיק את מה שידידי בני אמר : הרבה מהומה על לא מאומה. (לצער כולנו כמובן). אמנים שלא קיבלו שכר אמן עבור יצירתם,אוצרים שעובדים בהתנדבות ,מיזמי אמנות שקוצצו עקב מחסור בתקציב ועוד אנקדוטות כאלה ואחרות שדי מעוררות סימני שאלה (אצלי לפחות) למה צריך את כל "הפסטיבל" הזה.(ויסלח לי ידידי שי עבורי זה פסטיבל המונים ולא אמנות טובה. אמנות טובה אני מוצא בלובר,בפראדו ,בטייט גאלרי וגם באגפים מסוימים במוזיאון ת"א)

המיתון מורגש גם באירועי ARTLV

יום רביעי 09 בספטמבר 2009 03:00 מאת: אביטל בורג

תגיות: אביטל בורג

תקציב הביאנלה התל-אביבית פחת השנה במיליון שקל. למרות זאת, האמנים קיבלו את התקציבים הדרושים לעבודות וייתכן שהם יוכלו לנצל את החשיפה לרווחים כלכליים

התקציב הכולל של אירועי הביאנלה לאמנות ארט טי-אל-וי, שייפתחו מחר בתל אביב, מסתכם בשלושה מיליון שקלים - כך אומרת מדי שביד, מנכ"לית הביאנלה. מינהלת שנת ה-100 של תל אביב ובנק לאומי הם נותני החסות העיקריים לאירוע, והם מימנו כמחצית מהתקציב; היתרה גויסה מגופים פרטיים וציבוריים נוספים.

• כל הפרטים על אירועי הביאנלה לאמנות ארט טי-אל-וי

שני מיליון שקלים מתוך הסכום ניתנו כמזומנים שוטפים מהתורמים, והשאר ניתנו בצורת תרומת שירותים. כך, למשל, הטסת האמנים שבאים מחו"ל נתרמה על ידי אל על, וביטוח היצירות, שהשווי הכולל שלהן עולה על מיליון דולר, נעשה על ידי חברת הראל פיננסים. המיקום שהביאנלה תתקיים בו - מתחם נחושתן בשכונת נוה צדק - נמסר למארגנים מידי הבעלים, לוי קושניר, ללא תמורה.

לדברי שביד, עיקר התקציב הושקע באמנות עצמה, בנתינת יד חופשית לאוצרים ולאמנים, ונעשו ויתורים בתחומים אחרים, כגון קיצוץ זמן ההצגה של התערוכה לשבועיים במקום חודש, וויתור על אירוע פתיחה בנוכחות ראש העיר. בסופו של דבר, עיריית תל אביב מצאה לנכון לממן ולקיים את אירוע הפתיחה בכל זאת, בנוסף לתקציב הכללי שהעבירה לביאנלה.

בצד ההצהרות בדבר קידום האמנים והצבתם במרכז המשאבים, המימון שהם מקבלים הוא עלות הפקת העבודה בלבד והם לא יקבלו "שכר אמן" מכל סוג שהוא. שכר כזה אינו מקובל כלל בישראל, אך באירופה ובארצות הברית נהוג לשלמו גם באירועים בקנה מידה קטן בהרבה. אמנים מחו"ל שמציגים בביאנלה יקבלו דמי אש"ל לתקופת שהותם כאן.

אירועי ארט טי-אל-וי בתל אביב בשנה שעברה. כדי לחסוך בתקציב, זמן התצוגה קוצץ לשבועיים במקום חודש

לדברי איתן שוקר, יו"ר איגוד האמנים הפלסטיים בישראל, התשלום לאמנים מחו"ל יוצר מצב בעייתי: "אמנים מחו"ל רגילים לקבל שכר בעבור השתתפותם בתערוכה, ואם הוא לא ישולם הם לא יגיעו, ולכן התשלום להם מובן מאליו. את האמנים הישראלים לא מביאים בחשבון, ואנחנו סבורים שבתקציבי התערוכות צריך לחשב תשלום לאמנים, אפילו אם המשמעות היא קיצוץ במספר העבודות בתערוכה". שביד אמרה כי "החשיפה של האמן היא השכר, ואם היינו מצליחים לגייס יותר, הייתי שמחה לתת שכר אמן".

אמנים המשתתפים בתערוכה הביעו שביעות רצון מההתנהלות הכלכלית. אפרת קדם, שהעבודה שהיא תציג היא היחידה שנעשתה בשלמותה במיוחד לביאנלה, אומרת: "הצגתי בעשרות תערוכות וזו התנסות ראשונה שלי שהיא חיובית. קיבלתי המון עזרה טכנית מחברת ההפקה שמעורבת ועד כה הכל היה לשביעות רצוני".

התקציב לכל עבודה בתערוכה "קרקס אוניוורסליס בע"מ", שאצרו עדנה מושנזון ומעין שלף ותוצג במתחם נחושתן, נע בין 1,300 ל-40 אלף שקל, סכום שכולל את כל צורכי ההצבה, ההקרנה והתאורה. תקציב התערוכה הכולל הוא מיליון שקלים לערך. תערוכת החוצות "מופעי שוליים", שאצרו מיכאל קיסוס גדליוביץ' ומעין שלף, נעשתה בתקציב צנוע יותר - 110 אלף שקלים (80 אלף מהם הגיעו ישירות מימנהלת ה-100 והיתר מארט טי-אל-וי). לדברי קיסוס גדליוביץ', הציפייה היתה להקצבה גדולה יותר מצד ארט טי-אל-וי, אך משהתברר כי גם הם נמצאים בקשיים בגיוס המימון, האוצרים נאלצו לקצץ בהיקף התערוכה. כך, למשל, המתחם שתוכנן להיפתח בחוף הים, ובו עבודה של בריכת בוץ של שי לי עוזיאל, בוטל סמוך למועד תחילת העבודה, בין השאר משום שמחירי האבטחה היו עול כבד מדי. ערן שקין, שבנה את המיצב "שעון גאות ושפל", גייס את החסויות לעבודה בכוחות עצמו.

ארבע המייסדות של ארט טי-אל-וי - עירית פיין זומר, שפרה שליט אינטרטור, רבקה סקר ויהודית חביב - היו אמונות על גיוס הכספים. הן עבדו בהתנדבות, ושליט אינטרטור אף נידבה את ביתה בשדרות רוטשילד בתל אביב כדי שישמש כמשרדי הביאנלה. את שכר האוצרים מתארת שביד כ"שכר התנדבות".

מטבע הדברים, גיוס הכספים נתקל בקשיים מרובים בשל המיתון הכלכלי, ועד תחילת השבוע טרם גויס הסכום במלואו, מסרה שביד. תקציב האירוע בשנה שעברה היה ארבעה מיליון שקלים, מיליון יותר מאשר השנה. שליט אינטרטור מציינת כי "גיוס כסף לתחום הסוציאלי הוא תמיד יותר קל, זו תופעה בינלאומית. כל מה שתרבות נחשב למותרות".

התוכנית המקורית היתה לאפשר כניסה חופשית לביאנלה, אך בגלל מחסור ב-100 אלף שקל בתקציב, הוחלט לגבות 30 שקלים בכניסה לתערוכה (לא כולל בערב הפתיחה), שאמורים לכסות את הגירעון שנותר. אם יישאר תקציב שלא ינוצל, הוא יוקדש להתחלת העבודה על הביאנלה הבאה. המארגנים צופים שלאירוע יגיעו כ-60-70 אלף מבקרים, לעומת כ-30 אלף שביקרו בו בשנה שעברה.

עלות אחזקת התערוכה במתחם נחושתן לערב אחד נאמדת ב-20-30 אלף שקלים, לדברי שביד. הסכום כולל בין השאר את סידורי האבטחה, החשמל וקבלת האישורים מהעירייה.

המארגנים מקווים שהאמנים המשתתפים באירוע יוכלו לתרגם את החשיפה שהם מקבלים לרווח כלכלי, אם האורחים מחו"ל יבקרו אצלם וירכשו עבודות, בין היתר במסגרת סוף השבוע של "אוהבים אמנות - עושים אמנות". ההערכה היא שהגלריות בתל אביב, שרבות מהן העלו תערוכות חדשות במיוחד, יגדילו את המחזור הכספי שלהן. אמנם בשנה שעברה לא נרשמה עלייה חדה בנפח המכירות, אך השנה התחושה בקרב בעלי הגלריות היא של "אקשן", כפי שמתארת זאת נירה יצחקי מגלריה שלוש. היא מספרת כי הזמינה במיוחד אספנים ואורחים מחו"ל, והיא מצפה שיתקיימו עסקאות.

נעמי גבעון מגלריה גבעון סיפרה שעוד לפני פתיחת התערוכה, כבר נמכרו שתי היצירות הכי יקרות הנכללות בה ונקבעו פגישות עם אספנים מישראל ומארצות הברית. גבעון מתארת את המצב השנה כ"אווירה חגיגית של עניין באמנות", לעומת השנה שעברה, אז לדבריה "האספירציה היתה הרבה יותר גבוהה מהתוצאות שראינו".

ארבע המייסדות מכריזות באופן עקבי כי פעילותן בארט טי-אל-וי נפרדת לחלוטין מעסקי האמנות השוטפים שלהן, אך טבעי הדבר שהגלריות זומר, שבבעלותה של עירית פיין זומר, ודביר, שבבעלותה של שפרה שליט אינטרטור, יזכו לרווחים נאים בעקבות הביאנלה; גם משום שאלה שתיים מהגלריות המובילות בתל אביב, וגם מפני שרבים מהאורחים, ובהם אספנים, באים לארץ בזכות קשרים אישיים עם המייסדות.

כל הפרטים על אירועי הביאנלה לאמנות ארט טי-אל-וי - ART TLV

האירועים לא מתיימרים להיות בסופו של דבר ארועי מכירה, אלא ארועי תרבות - אמנות נותנת ניחוח תרבות בינלאומי....

זה טוב לקברניטי העיר, זה טוב לקהל שיש לו עוד מקום להסתובב בו, זה נחמד לאגו של האמנים.

אז אם נשים את המיזם במקומו- הוא לא מיזם כלכלי - אלא עוד הוצאה על תרבות מצד העיריה.

לכן- אין מה לצפות להסתובבות דווקא של רוכשי אמנות לתביא רווח. הגישה של גביית דמי כניסה למקומות מסוימים - נראית לי היכולת האמיתית הרצינית היחידה להרויח כסף.

חבל שהאמנים המשתתפים לא נהנים מהכספים הללו.

בעניין היקף הארועים - מישהו נסחף קצת ...זה פשוט יותר מדי בבת אחת, אולי היה אפשר "לפזר" יותר את הארוע מבחינת זמנים.

(אני ממש מסתובבת בתחושת החמצה - לא אספיק לראות ולו קמצוץ מהמתרחש, במיוחד לאור זאת שבעצמי אני משתתפת בפתיחות באותו ערב מפורסם (היום).)

שלושה דברים:

1. כמי שעשה את צעדיו הראשונים אל עולם האמנות הישראלי, בסוף שנות השבעים, וזוכר את היובש הנוראי, את מיעוט הגלריות ואפשרויות התצוגה, את משטר הטרור של קבוצה אחת קטנה, ואת מה שאמנים היו מוכנים לעשות למען חשיפה, אני רק מברך על השפע ההמוני, גם אם זה לפעמים על חשבון איכות.

2. אני רוצה לבשר לכם(!!!), שלמרות שאתם לא מרגישים את זה, הקהל, הציבור הישראלי, צמא לתרבות. והאמנות, למרות כל קשיי הנגישות והשפה, עדיין מהלכת קסם על כל שוחר תרבות. 

ונא לא לבלבל בין מצב חשבון הבנק של האמן, למספר ה"אספנים", לבין אוהבי האמנות: לכל היבט מקום משלו. גם אם יש קשר ביניהם, הוא אינו הכרחי...

3. זה נחמד ומעניין לעסוק ברכילות המוניטרית הקשורה לההפקות של האירועים הללו. בסופו של חשבון מי שבאמת ירוויח, זו האמנות, גם אם כרגע לא קוראים לאמנות הזה, "אני".

תכתתו רגלים, תלכו ותיהנו.

אני לחלוטין חושבת שזה נ פ ל א! במדינה כל כך קטנה כמו שלנו, עם בעיות בטחון רציניות, ארועים כאלו ממש מתבקשים.

תקראו לזה איך שאתם רוצים, ביאנלה, ארט תל אביב, ההפינינג הזה ממש מתבקש!

יש כאן כל כך הרבה כשרונות שזאת במה מצויינת לחשיפה, לאנרגיות אחרות, אין עיר בעולם כמעט שלא

מתהדרת בארועי אמנות, מדוע לא תל אביב?..

 

תמר

העיר מציעה את עצמה,צאו וחוו,
"...תל-נמלים שוקק חיים...העיר מרובת-האפשרויות מנקזת אליה את ההתרחשויות...האמנות מניעה אותן באמת.

העיר נושמת אמנות." (רונה שחר)

אנשים שאוהבים אמנות:

אנשים שאוהבים אמנות, שרגישים לפרטים, שרואים

כל נזילה ומריחה וכתם וקו ובד גס ובד דק ועובי וחומר

וסריטה ודקירה וקילוף וגירוד, שיודעים מה עושה חומר לחומר,

שאוהבים קולנוע, שהופכים אותי לבעל מקצוע, שהורסים לי את

שפת הדיבור, שצריך להגיד להם כל מילה לחוד, צריכים להבין

שאי אפשר לחיות את האמנות, גם לא לאהוב אותה, אפשר להתרשם,

והעיקר לזוז, או לעבור הלאה, כמו בתערוכה.

את הנעשה אין להשיב.

 

יאיר גרבוז מתוך, "בדרך לקולנוע", הוצאת הקיבוץ המאוחד