בעקבות התוכנית המדהימה שהיתה אתמול על מהוא אושר

http://www.mako.co.il/vod-index/investigating_reporting-howtobehappy/VOD-c2e1a02a16d7221004.htm

עלתה לי השאלה :

מהן הסיבות שלנו לעסוק באמנות , איזה משמעות היא מעניקה לנו כיוצרים

כן, האמנות היא סיבה לאושר: הנאה בקטן + משמעות בגדול (לא אני אמרתי )

בעיני האושר באמנות = התקדמות - תחושה שמציפה בגל של התרגשות בגלל החידוש שמוביל למקום אחר.

כשהיצירתיות נעצרת, או הנסיבות לא מאפשרות ליצור - האושר נסוג עד כדי אומללות.

ב"עידן החדש" קוראים לזה צ'קרת גרון חסומה :)

סיפרה בכנות מירה צדר על המשמעות שמעניק לה גידול הילדים וכיצד זה משפיע לה על היצירה

 המפגש  שלי עם הציור היה די אקראי לפני עשרים שנה.

 לא רציתי להיות צייר 

( היום אני חי רק מאמנות ב 10 שנים האחרונות  לפני כן עסקתי בחינוך לגיל הרך בעיקר בחוגי ציור , משחקי תנועה , ימי הולדת , פנימיות טיפוליות ולימוד אמנות )

בתחילת שנות העשרים לחיי ידעתי שאני לא נמצא במקום הטיבעי שלי בתוך זוגיות עם נשים

(בקיצור הומו)  ורציתי ללמוד משהוא כתרפיה קוראים לזה סובלימציה , עידון של הדחפים ,

עבדתי באזור הדרום  ורציתי ללמוד קרמיקה 4 שעות .

המנהלת  של המכללה לאמנות חזותית בבאר שבע חיפשה בזמנו שומר לגלריה והיתה כנראה מעוניינת בתלמידים נוספים הציעה לי מגורים בגלריה אם אכנס למסלול לימודים מלא ,

 לא יודע למה אבל הלכתי אחרי נטיית ליבי לתת לעצמי צאנס ולהכנס למסלול הזה.

את לימודי הקרמיקה עזבתי כי הם עסקו יותר מדי במלאכה ,יצירת כוסות וחפצים  וכו ומצאתי שהציור דורש ממני להתעסק בתכנים אישיים, דרש ממני לחשוב על היבטים פסיכולוגים , פילוסופים אוטוביוגריפים   וכו 

לקח לי כמעט עוד 10 שנים עד שהעזתי לתת דרור גם לנטייה המינית וגם לתכנים שאני עוסק בהם היום בגלוי....

אני היום בן 44 וחצי ועד גיל 32 הייתי בעיקר במערכות יחסים עם נשים . מאוד רציתי להיות כמו כולם , לבנות קשר , לספק את אמא שלי שעד היום חולמת על כך שאתחתן עם אישה ואקים  משפחה אבל זה לא עבד  לצערי

היום ברור לי שאני חייב את העיסוק שלי ביצירה , והעיסוק בתכנים של זוגיות לאותם שנים של התחבטות.

בהקשר של התוכנית על מהוא אושר ומה ממלא אותנו

אין לי ספק שחברים רבים פה בפורום תופסים את היצירה  ככלי שדרכו הם אומרים איזושהיא אמירה ביחס לנושא מסויים שמעסיק אותם  ,

מביאים את הסיפור האישי שלהם ביצירה מתוך שאיפה שקהל הצופים יחווה דרכם את אותה משמעות של תוכן

בין אם הנושא שייך אליהם   ובין אם לאו

זו לדעתי שאלה מצויינת, שאולי לעוסקים באמנות פרהיסטורית פה בפורום תהינה תשובות.

מה גורם לאדם להרים גוש פחם ולנסות לצייר דבר כלשהו?

למה לעזזל הוא מרגיש צורך בוער שלא לחשוב רק על עבודה, ילדים, אוכל, מין, הישרדות בטלוויזיה,

וללוש גוש חימר ולעשות בו משהו?

(וזה מזכיר לי אדם שהרגיש כך פתאום באמצע החיים)

אני כרגע לומד קורסים של האוניברסיטה הפתוחה בנושאי ארכיאולוגיה (אחד מהם כלל חפירה ארכיאולוגית). עוד מהתקופה הניאוליתית שתחילתה לפני עשרת אלפים שנים, אנחנו רואים שרידים של נכונות האדם לעצב וליפות חפץ מעבר לדרישות הפונקציונאליות שלו אבל לא רק למען היופי. העובדה הברורה ביותר בחייהם - החיים קשים, כואבים וקצרים. המציירים בקירות המערות פתחו צוהר של הבעת משמעויות דתיות ורוחניות למחשבות שלהן, ובעצם הביעו גם את הרעיונות המופשטים שלהם, וגם נתנו להם את הקיבוע הפיזי שחורג מהשבירות של הרעיון המופשט - ציור על גבי קירות. בדרך זו יכלו לתעד את העולם שסביבם ואת הרעיונות שלהם.את המערה, חלל שייצג את מסתורין הטבע, יכלו עתה להפוך לחלל מקודש בו מתועדים הרעיונות שקשה לפעמים להעביר בעל פה.

אני מצייר, משמע אני בן אלמוות. אני מתעלה מעל הקיום העלוב שלי, מעל השיכחה האנושית, מעל היותי נתון פיזי. את הנפש שלי אני חוקק באבן.

אז עד עכשיו מניתי כמה סיבות - יופי, הבעה דתית-רוחנית, הבעת רעיונות, הבעה עצמית, תיעוד. ההנאה שבכל אלה. אפשר למנות גם האנשת חפצים, וייחוס משמעויות מיסטיות-רוחניות אליהן (פֶטיש). אבל מאחורי כל אלה יש משהו בוער בפנים. הרצון להביע עצמך בצורה אמנותית, שאני לא יודע לפרש את סיבותיו*. המילה הרעיון שבירים מאוד אם הם לא כתובים. עובדה שאנחנו לא יודעים את השפה של אותם אנשים, את המחשבות, אבל את הציורים שלהם אנחנו יכולים לראות עד היום. 

הבעה אמנותית (שהיא פיזית על גבי משטח או חומר) נותנת אשליה של אלמותיות לרעיון.

*זכורים לי כמה מקרים של אנשים פגועי מוח שלפני התאונה לא היו אנשים יצירתיים, ולאחריה הרגישו צורך עז להביע את עצמם.

המסקנה היא שיש חלק במוח שאחראי על יצירתיות והבעה עצמית (ואני מניח שגילו את זה הרבה לפני).

עוד סיבות ניתן לציין את אמנות המחול, "פרפורמנס", התיאטרון, המוזיקה, הסטאנד-אפ.

הקשר הישיר של האמן עם הקהל, הכבוד והריכוז של הקהל שהאמן מקבל בעת ביצוע היצירה, הם תמריצים משמעותיים ליצירה.

אם אמן מצליח לנתב הבעה אישית לתוך צורך חברתי, ומקבל תגובות טובות, סביר להניח שיהיה אמן מאושר ונמרץ יותר.

בסרט שבלינק - אומר פרופ' יורם יובל "בשביל משהו שנותן משמעות אתה צריך להיות מוכן לשלם מחיר גבוה".

וזה גרם לי להתרגש עד דמעות.

זה מתחבר עם הדיון הקודם שלך כמובן, רפי.

לפעמים אדם מגיע לתחושת משמעות בחייו דרך סבל שעובר עליו. אנחנו מכירים את האגדה על הנשמה שחיתה בעולם מלא אור, וביקשה לחוות את עצמה דרך זה שתצא מעולם זה ותגיע לעולם שיש בו גם צל - כי מרוב אור היא לא מצליחה לראות את עצמה.

אבל באופן פרדוקסלי, כל עוד היא חיה באור מושלם היא לא היתה ממש מאושרת. אחרי שחוותה טוב ורע (אכילה מפרי העץ האסור...) היא יכולה לשוב אל האור, הפעם שלמה יותר.

האם זה סוג של קורבן כדי למצוא משמעות?

הֿתשובה של ירונימוס מעלי - נפלאה. "אני מצייר, משמע אני בן אלמוות. אני מתעלה מעל הקיום העלוב שלי, מעל השיכחה האנושית, מעל היותי נתון פיזי". 

יש יחסים מיוחדים ביני לבין הציורים שלי. אני חשה שהם מסרים מהתת-מודע, ולא משנה איזו השראה גרמה לי לצייר אותם, גם אם הם נדמים כנובעים מהחלטה של השכל.

והכי מרגש כשהם מתחברים לי למשהו גדול שרוחש מתחת לפני השטח, שמנסה למצוא ביטוי דרכי כדי לעזור לי לגדול, להיות שלמה ומאושרת יותר.

בשבילי לצייר זה אתגר. זה לא בא לי בקלות. כל ציור הוא בעיה שיש לפתור. וכשאני פותרת את הבעיה, אני מרגישה שכבשתי עוד פיסה בארץ הלא-נודעת שנקראת עצמי. וזו חדווה שאין לתאר.

הציורים מזכירים לי מי אני באמת, דבר שקל לשכוח בתוך שלל הבעיות היום-יומיות, המייאשות לפעמים.

צטט: רונתי 2009-09-22 19:09:05

הֿתשובה של ירונימוס מעלי - נפלאה. "אני מצייר, משמע אני בן אלמוות. אני מתעלה מעל הקיום העלוב שלי, מעל השיכחה האנושית, מעל היותי נתון פיזי".

 

 

תודה רבה :)

כמובן שהתייחסתי לאדם הקדמון, אני לא מרגיש שאנשים לא יצירתיים הם עלובים.

צטט: רפי פרץ 2009-09-22 19:00:50

היום ברור לי שאני חייב את העיסוק שלי ביצירה , והעיסוק בתכנים של זוגיות לאותם שנים של התחבטות.

 

 אולי גם את האמת שלך והשפיות שלך אתה יכול לזקוף לטובת האמנות?

רונה,

דברי פרופ' יורם יובל הם בעצם תורת הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטי של ויקטור פרנקל.

על רגל אחת,

לעיתים אני מוצא טעם רב בגישה הפסיכולוגית הזאת,

לעיתים אני מוצא אותה בעייתית מאוד (כמו כן הרקע בו היא צמחה הוא נוראי).

מעניין שהדיון הולך לכיוון של סבל על גווניו.

אם כבר סבל, אז לעיתים אני יוצר בשביל להפסיק לסבול... 

החיפוש אחר משמעות הוא פועל יוצא של חוסר שביעות רצון, סוג של סבל. מי שמאושר לא מחפש משמעות... הוא פשוט מאושר.

צטט: A_Erez 2009-09-22 19:24:24

לעיתים אני מוצא אותה בעייתית מאוד (כמו כן הרקע בו היא צמחה הוא נוראי). 

מעניין אבל שהרבה מהידע האנושי נולד מתוך מתן בעיות לזוועות. הרפואה המערבית התקדמה בעיקר בעיתות מלחמה. הפסיכולוגיה המערבית - מתוך מתן פתרונות לחוליי הנפש.

צטט: yaronimus_maximus 2009-09-22 19:31:06

צטט: A_Erez 2009-09-22 19:24:24

לעיתים אני מוצא אותה בעייתית מאוד (כמו כן הרקע בו היא צמחה הוא נוראי). 

 

מעניין אבל שהרבה מהידע האנושי נולד מתוך מתן בעיות לזוועות. הרפואה המערבית התקדמה בעיקר בעיתות מלחמה. הפסיכולוגיה המערבית - מתוך מתן פתרונות לחוליי הנפש.

 

לא לגמרי מדוייק החלק הראשון של המשפט,

טוענים שבתקופת מלחמה קצב התפתחות הטכנולוגיה הוא פי 5 מאשר בתקופת שלום (לא יודע אם זה עדיין מתאים).

לכן אתה יכול לראות את ההתקדמות ברפואה כתגובה לזוועת המלחמה,

או שאתה יכול לראות את ההתקדמות הטכנולוגית הכוללת כחלק מהרצון להרוג את האויב.

אסייג את דברי המצוטטים,

למרות הרקע הבעייתי שאני (ומי ומה אני בכלל..)  מוצא לגישתו של פנקל,

החלק הארי בה, כפי שאני מבין אותו הוא נכון,

כל זמן שיש לך בשביל מה לסבול אתה תסבול כל דבר.

עוד נקודה לדיון,

להבדיל מהחברה הנוכחית שבה ה"זכות להיות מאושר" מתחילה להתבסס כ"זכות" ולא כ"שאיפה", אני מאמין שאחד הדברים שמאפשרים לי אושר היא ההשקעה בדברים,

יש יותר סבירות שמה שהשקעתי* בו יגרום לי אושר מאשר דבר אחר.

 * אל נא פשט ל"השקעה".