לא בטוח שזה המקום הנכון אבל אני אתפלא אם אני היחיד שחשב על זה.

ברוב סרטי המד"ב כשחיילים בעתיד הולכים בחושך הם הולכים עם פנסים. אחרי שהייתי בצבא אני יודע כמה פנס בודד בולט בלילה חשוך ומסגיר את המיקום שלי ולכן אני תמיד חשבתי שחיילים בעתיד יסתובבו עם מא"כים (מגבירי אור כוכבים). כבר בתקופה שאני הייתי בצבא (לפני כ 10 שנים) היו מא"כים באיכות גבוה מאוד ואין לי ספק שבעתיד הם רק ילכו וישתפרו (אם לא תתגלה טכנולוגיה טובה יותר שתחליף אותם). כחייל אני שואף ללכת עם מכשיר שייתן לי את מירב היתרונות בשטח בלי לחשוף את המיקום שלי ופנס הוא בטח לא המכשיר הנכון, פנס תמיד מסגיר את המיקום העצמי במקום חשוך. כאשר חייל מסתובב עם מא"כ במקום חשוך הוא רואה כמו באור יום (רק בצבע שונה) ואף אחד מסביב לא רואה אותו. הדבר היחיד שצריך להיזהר עם מא"כים הוא לא לחשוף אותם לאור חזק מדי שעלול להתיך אותם אבל כבר לפני 10-20 שנה מצאו מכשירי ראיית לילה שלא קיימת בהם הבעיה הזאת. כל פעם שאני רואה סרט מדע בדיוני מפתיע אותי שכותבי הסרטים לא חשבו על זה.

אם כבר סרטים עוד דבר שחשבתי הוא מדוע בהרבה סרטים כאשר מישהו נורה ומוציאים לו את הקליעים שמים את הקליעים שמוציאים מהגוף בתוך קערה ממתכת שיש בצד. מה כ"כ מיוחד בקערה הזאת ומה קרה בסרטים אין פחי האשפה?

כנראה שבראש ובראשונה יוצרי הסרטים רוצים לעניין ולרתק את הצופים למרקע, ופחות חשוב להם לתקן כשלי הגיון.

ועל הוווששש המטופש שיש כל פעם שחללית חולפת על פני המרקע חשבת? (בחלל אין אויר= אין קולות...)

אני לא מבין בזה בכלל ,א בל בעניין הקליעים, דווקא אפשר למצוא הגיון.. למשל אם רוצים להעביר אותם בדיקות בליסטיות וכדו' ולגלות את סוג הנשק ממנו הם נורו...

צפייה מהנה...

נכון את צודק בקשר לפנסים  רואים

תאר לעצמך, איזו מטרה נהדרת.. אתה יושב בחושך, ומתקרב אליך, אדם עם פנס ונשק כמובן

הרי זו המטרה הכי טובה בעולם... מה עוד, שהם לא מחזיקים את הפנס בצד [כשיד מושטת]

 או מעל הראש.. אלא ישר בלב...

ולא להתלהב מהמגביר אור כוכבים, הוא ממש לא עבור ירי.. כי לא ניתן לזהות איתו

אוייב או ידיד.. חושך זה חושך

הבעיה עם העתיד היא שלא ניתן לצפות אותו.

עלילת "תפוז מיכאני" מתרחשת ב-1997. אבל הואיל והופק ב-71', הרי שהסופר שם, כותב במכונת כתיבה.

בספרי מד"ב של שנות החמישים מספרים לך על מחשב מרכזי ענק (משהו כמו ה"מקרוואק" של אי. בי. אמ.).

רק במד"ב של סוף שנות השבעים מופיע המחשב האישי.

המד"ב הוא תרגיל למוח, אבל קריאה בו לאחר עשרות שנים מראה לך, בצד כמה רעיונות ספרותיים טובים שנשארים לתמיד, את כשל החיזוי הטכנולוגי.