הם יורים גם בהייטקיסטים

קשה היה שלא להזדעזע השבוע מהמקרה של אלי רייפמן. אלי הוא חבר טוב, איש יקר ויזם מבריק. כמו כולם, גם אני ונעמה הלכנו להרצאות שלו על הקבלה (כמובן שישבנו בשורה הראשונה). מאוד התרשמתי, תראי איזה גבר אמיתי אמרתי לה, אומר שהוא מעבר לגשמי וגר בבית של מיליונים, שרף את כל הכסף של המשקיעים שלו ומלמד את כולם על רוחניות. הוא מרצה מוכשר, ונשים מסתכלות עליו בהערצה, כך שיש בינינו הרבה נקודות דמיון, אם כי אני לא הייתי קורא לבן שלי "ג'דאי". מה קרה, טוהר זה לא מספיק מיוחד?

אלי מעד, זה נכון, אך מי מאיתנו המנכ"לים לא מעד, ותהיה זו הסתבכות עם השוק האפור, העלמת מס או פרשת הטרדה מינית שנסגרה אחרי תשלום סכום נכבד למתלוננת מכספי החברה. הרי מצפים מאיתנו להנהיג, לקחת סיכונים, ומי שלא עושה לא טועה. כשראיתי את אלי נשלח לכלא, לבי נקרע. אנחנו פשוט ארץ אוכלת מנכ"ליה. האם זו דרך לנהוג באדם דגול כזה? לקחת את מפעל חייו ולהעניק אותו לכמה עלובים מהשוק האפור? אז הוא חייב קצת כסף, אז מה? ובכל מתערב בית המשפט, אי אפשר לעשות צעד אחד במדינה בלי עורך דין צמוד. לא פלא שכל אידיוט הולך ללמוד משפטים.

אבל מה שבאמת שבר אותי היו היריות. האלימות בחברה הישראלית עברה מזמן את הגבולות, ותמיד הדגשתי בראיונות שנתתי שמעבר לשער הדולר (סטנלי, תתעורר כבר לפני שאנחנו בורחים להודו) והקלות במס לחברות הייטק (למה אני צריך לממן כל מיני פרזיטים?), המדינה צריכה לטפל קודם כל בחינוך ובאלימות. אלימות היא אלימות היא אלימות, ולכן כואב לי גם שרוצחים ילד עני ברמלה, כמו שאומרים דין פרוטה כדין מאה. אבל השבוע הגענו לשיא חדש, יריות ברעננה? במגרש הביתי שלנו, ממש בכיכר אמבלייז, לעבר מנכ"ל חברת הייטק? האם לא נשאר מקום שפוי אחד בישראל?

כשטוהר המתוקה באה אלי עם ה-IPHONE שלה ובו הידיעה על היריות, ושאלה אותי: אבא, גם בך יירו? הרגשתי שאני חייב לעשות מעשה. ביקשתי מסתוית שתארגן לי שיחת ועידה עם כמה חברי דירקטוריון, ולהפתעתי הבנתי שלאור המצב הכלכלי הנוכחי הם לא מתלהבים מכך שצ'יטיה תממן לי שמירה 24*7.

כמו שאתם כבר בטח יודעים, לא איש כמו ה.גדול יירתע מקשיים. אני גר בשכונה צפון-תל אביבית נחמדה, ובה הרבה בכירים בחברות הייטק ובמשק בכלל, ולא ייתכן שניוותר ללא הגנה. כינסתי את כל הגברים בשכונה, והסברתי להם את חומרת המצב: היום זה אלי רייפמן, מחר זה יכול להיות כל אחד מאיתנו! כשאחד הנוכחים שאל האם המשטרה לא מטפלת בעניין פרץ צחוק היסטרי בקהל. מי כמונו יודע שבשביל מוצר טוב צריך לשלם, ואבוי לנו אם נצטרך לסמוך על פקידוני המשטרה. OK, אז בואו נשכור חברת אבטחה שתעשה פטרולים בשכונה, הציע בנקאי מדושן עונג. לא, חתכתי אותו, המאבטחים האלה הם לפלפים שלא מוכיחים את עצמם ברגע האמת. הגיע הזמן לקחת את החוק לידיים!

וכך היה. ארגנתי פטרולים משותפים שלנו, גברי השכונה. היו שחששו מקשיים בירוקרטים, אבל הרגעתי אותם, טלפון אחד לע', חבר טוב בשב"כ, סידר את העניין. מדהים כמה שהממשלה יודעת לפעול לטובת האזרח הקטן, כשרק יודעים לדבר עם האיש הנכון. האמת שהתרגשתי. לחוש שוב את המתכת הקרה של האקדח על ירכי, להגן על הרכוש שלי ועל משפחתי כמו גבר אמיתי, הרגשתי בחזרה בימים היפים של הסיירת. כבר בלילה הראשון הרחקתי כמה גברים שעירים ולא אסתטיים שבאו להציק לבנות השכונה. תשאירו לנו את הבחורות פה, ולכו תתפסו בחורות בשוק הכרמל או משהו, אמרתי תוך שנופפתי לעברם באקדח. הם הבינו את המסר מהר מאוד.

מה רבה הייתה אכזבתי כשהתחילה ההתבכיינות מצד המפטרלים. קשה לי, אני לא בכושר (מסתבר שלא כולם עוברים אימון אינטנסיבי עם רביד כל בוקר), שעת עבודה שלי שווה 500$ ואני לא רוצה לבזבז אותה על פטרולים...אני לא מבין עם מי יש לי עסק, גברים או חבורה של כוסיות? אבל קצין פנתר הוא קצין מאלתר. מצאתי פתרון חלופי: גייסתי לי סיירת מובחרת שתשמור עלי (ועל שאר השכונה). החלטתי להרכיב אותה מחיילים קרביים בני הפריפריה, כמה רוסים, כמה אתיופים (אני אוהב מאוד עולים, בעיקר עולות), כמה גרוזינים. הגעתי למסקנה שאבטחה זה כמו חיסון: כדי למנוע את הסכנה צריך לקחת מנה קטנה ממנה. לכן, צריך להתגונן מפני הפושעים צריך לקחת אנשים מאותה מנטליות, שידעו להתמודד איתם. לצערי לא כולם אנשי תרבות בארץ, ולא רק בני דודינו מבינים רק כוח.

וככה הרגשתי סוף סוף בטוח, כשראיתי את המילציה שלי מסתובבת ברחובות. גם זה סיפור יפה של ציונות, לקחת אנשים ברמה נמוכה ולתת להם לשמור על השכונה שלי, שיראו שלא חייבים לחיות בזבל. אולי כדאי שיאיר לפיד יעשה על זה כתבה? תאמינו לי, אם כל אדם בישראל היה אכפתי כמוני, היינו נראים אחרת לגמרי.