אבא וילד יוצאים מהבית. הם ממהרים. מאוד. ליתר דיוק - האב ממהר. כך זה נראה לי, כשאני רואה אותם מזווית העין. אני מתכוון להמשיך בדרכי, אבל משהו בתמונה הזאת תופס אותי, ואני משתהה מעט ומתבונן. האב נושא קופסה גדולה שנראית כבדה מאוד, אולי טלויזיה, והוא מתאמץ להסתכל בשעון מבלי להפיל אותה. "נו, נו כבר!" הוא צועק. ומוסיף עוד משפט שאני לא קולט במלואו, אבל מנימת הדברים ומהטון זה נשמע משהו "שנון", בסגנון "אולי תלך קצת יותר לאט!"

הילד, כנראה בן שש או שבע, לא נראה ממהר. לא קולט? לא מסוגל? לא רוצה? בכל אופן, הוא הולך לאט, בצעדים קטנים ומדודים, וכשאני מאמץ את מבטי אני יכול לראות שגבו כפוף מעט, וראשו מוטה כלפי מטה. נראה שהוא מתבונן מאוד בריכוז במשהו שהוא נושא בידיו. זאת ערימה של דפים, בגודל דפי מחשב כנראה, ערימה מגובבת ומבולבלת לגמרי. נראה שהדפים עומדים להתעופף לו מהידיים לכיוונים שונים, ונראה שהוא מתאמץ מאוד לרכז אותם ולהשתלט עליהם, וגם לא לקמט אותם. נראה שהוא מתקשה בכך. אחת לכמה פסיעות הוא נעצר.

האב מסתכל על סביבותיו בייאוש, כמעט ומוריד את הקופסה הגדולה אל המדרכה, אך ברגע האחרון מתחרט, המדרכה רטובה מהממטרות שהופעלו קודם לכן. הוא מחפש מקום אחר להניחה, לבסוף מתייאש ושם את הקופסה על המדרכה הרטובה, וניגש אל הילד בצעדים מהירים. "נו מה יהיה איתך תגיד לי..." לוקח, חוטף, מהילד את הדפים, ומסדר אותם במהירות. "הינה, עושים ככה וככה וככה וזהו! קשה?" 

האב נותן את הדפים לילד, מרים את הקופסה, ושניהם צועדים במהירות, עד שהם נמוגים מטווח ראייתי. ולמרות שהילד כבר אינו צריך להתבונן בריכוז בדפים, ראשו עדיין מושפל.

לא על העוול אני רוצה לדבר כאן, אלא על תיקונו.

ברשומות קודמות ניסיתי להראות כיצד אפשר להתחיל בתהליך של השבת הכבוד לאדם. אני מבקש להראות כאן כיצד אנו, ההורים, יכולים לתקן עוולות שאנו עושים בהיסח הדעת לילדינו, כיצד אנו יכולים לכפר על שגיאות, שכולנו עושים בשלב זה או אחר.

בואו נצא מהנחה שלא מדובר באב מתעלל, ולא מדובר באב שרוצה להרע לבנו. בואו נשים לב לסיטואציה - ממהרים, מאוד חשוב להגיע למקום כלשהו בזמן, ומזיעים, וחם, והוא רוצה להיפטר מהדבר הזה שהוא סוחב, וכבד לו, ואיפה לעזאזל אני יכול לשים את זה, ורק שיגיעו כבר ויגמרו עם זה, נו מה יש לו לילד הזה הוא לא יכול ללכת קצת יותר מהר, תקוע שם עם הניירות האלה...

ובואו נניח שבערב, לא חייב להיות באותו ערב, אפילו זמן רב לאחר מכן, האבא הזה יושב בביתו, רגוע, ונזכר בכך, ואומר לעצמו - הגזמתי, סתם הייתי עצבני, הייתי לא בסדר...

מה הוא יכול לעשות עם המחשבה הזאת? מה אנו יכולים לעשות כשאנו מגלים בדיעבד שהיינו "לא בסדר", שגרמנו עוול לילדים שלנו? בואו נעשה את הדבר הפשוט ביותר. בואו נלך לחדרו של הילד, אם הוא כבר נרדם אז נרשום לעצמנו לעשות זאת מחר, ונאמר לו: סליחה על הפעם ההיא, שעשיתי כך וכך, שאמרתי כך וכך, שדיברתי בטון כזה וכזה. אולי הילד לא יזכור בהתחלה במה מדובר. נזכיר לו. ונסביר לו - הייתי עצבני, מיהרתי, אני מבטיח להשתדל להיות רגוע גם כשאני ממהר. ואני אוהב אותך מאוד.  

לא נורא אם הילד יידע, שאנשים, וגם ההורים שלו, יכולים להיות עצבניים יותר כשהם ממהרים או מוטרדים. לא נורא אם הילד לא יצפה מהוריו להיות מושלמים. בואו נאמר לילדים שלנו שמותר לטעות, מותר לפעמים להתקשות ולא להסתדר, מותר לא להיות מושלם. בואו נבטיח לילדים שלנו שאנו, ההורים, נשתדל תמיד להיות מודעים ורגועים. בואו לא נחשוש לומר להם שייתכן שלא תמיד נצליח בכך. בואו נחליט שאנו מסוגלים להודות בשגיאותינו בפני עצמנו ובפני ילדינו. בואו ניתן לילדינו תחושה שהם יכולים להודות בשגיאותיהם בפנינו.

ואם כל זה קשה לנו מדי - בואו לא נתבייש להודות בכך ולפנות לעזרה.

(c) כל הזכויות שמורות לליאור דגן

כל הכבוד שהעלית נושא חשוב כזה.
אין חשוב מזה שהורה מודה בטעותו. הורה בעיני הילד מותר שיצטייר כאדם בשר ודם. בן אדם. מצד אחד הוא אמנם הורה והילד יכול וצריך לסמוך עליו . מצד שני הוא עלול לטעות כמו כולם. הורה טוב יידע לזהות את המקומות שבהם טעה בשיקול או איבד שליטה בהתנהגותו ואולי היה אלים וחייב לדעתי בהקדם האפשיר ללהתנצל בפני  הילד, לומר לו שטעה ולא נהג נכון. להסביר לילד מה היא כן התנהגות נכונה במקרים כאלה.

אין חשוב מזה לדעתי  בחינוך ילדים ובגיבושם להיות אנשים טובים ובריאים בנפשם.

שלום ליאור,

כתבת משהו שברור שנוגע לך בנקודה רגישה ולרבים נוספים גם.

לדעתי הנקודה המשמעותית היא מעבר לסליחה לאחר מכן.

הסליחה חשובה- אך היא רק צעד ראשון בתהליך, לסליחה אין את הכוח לשנות את ההתנהגות בפעם הבאה.

והנה ההשלמה:

כאשר אנחנו פועלים ממקום של כעס / לחץ- אנחנו מגיבים בצורה שלילית- דבר הגורם לסיטואציה רק להחמיר ולהשאיר משקעים רעים (כמו שתיארת בצורה יפה).

המעשים שלנו- מחמירים את הסיטואציה שמחמיר את כעס והלחץ שמחמיר את הסיטואציה ש.... הבנו את כדור השלג.

בשקט של אחרי (שגם אותו תיארת יפה) זה הזמן שלנו לבקש סליחה ולחשוב-

"כיצד פעלתי והאם זה היה אפקטיבי?"

אם אנחנו לא מרוצים מאחת מהתשובות- להעלות אפשרות התנהלות או התנהגות אחרת ולנסות בפעם הבאה.

אנחנו הורים ומתפקידנו להיות הבימאים ויוצרי התפאורה של הבית.

אם התנהלות בוקר או התנהלות יציאה מהבית אינה תקינה- זה אחריותנו לשנות את דרך ההתנהלות ודרך ההתנהגות שלנו.

ולשנות ולשנות ולשנות עד שנמצא תהליך והתנהגות שנהיה מרוצים ממנה ותהיה אפקטיבית.

ולכן לדעתי הסליחה חשובה וחיונית, אך שינוי ההתנהלות וההתנהגות חשוב עוד יותר כדי שלא נחזור על ההתנהגות ההרסנית.

תודה לך על הדיון החשוב- וכוכב לך על כך!

אורן טוקר

תודה למגיבים,

בקרוב אתייחס לדברים בהרחבה.

אנחנו הורים ומתפקידנו להיות הבימאים ויוצרי התפאורה של הבית.

אם התנהלות בוקר או התנהלות יציאה מהבית אינה תקינה- זה אחריותנו לשנות את דרך ההתנהלות ודרך ההתנהגות שלנו.

ולשנות ולשנות ולשנות עד שנמצא תהליך והתנהגות שנהיה מרוצים ממנה ותהיה אפקטיבית.

 

ולכן לדעתי הסליחה חשובה וחיונית, אך שינוי ההתנהלות וההתנהגות חשוב עוד יותר כדי שלא נחזור על ההתנהגות ההרסנית.

תודה על התגובה המפורטת והמושקעת,

השלב שאתה מתאר כאן הוא אכן הכרחי.

ואוסיף:

על ההורה לבדוק, האם באמת הבעיה היא בהתנהלות בבוקר, או שמא הבעיה היא בכל פעם שמשהו "לא מסתדר".

בשונה מסיפור הביצה והתרנגולת, אצל הורים וילדים ידוע מה נוצר קודם.כשמגדלים אותם בתור הדבר המדהים ביותר בעולם ( הם באמת כאלה), מתייחסים אליהם בכבוד כבר מההתחלה וערים למילים שיוצאות מפינו, התוצאות הן פלא בעיניי.

אחד הדברים היפים זוהי היכולת שלהם לשמש לנו מראה. כשמאפשרים להם פשוט להיות, ומקבלים אותם בדיוק כפי שהם, הקשר גדל ומתחזק ככל שהם גדלים, מתנה שעבורי אין יותר ממנה. כשהיחסים איתם טבעיים, כשהמחשבה היא לא רק לחנך, גם לטעות זה חלק מהעניין.

שרית וולפוס - מאמנת אישית