אני מעדיף להקשיב במקום לדבר. כך בעיסוקי וכך בחיי בכלל. שפתו של אדם נותנת ביטוי לגישתו, והגישה זה הכל. מה הגישה שלי כלפי, כלפי הסובבים אותי, כלפי אתגרים ושינויים. מרבית האנשים מעדיפים לדבר בלשון "אנחנו", במקום "אני", בזמן שהם למעשה משקפים רק את עולם האמונות הפרטיות שלהם.

הדיבר "אנחנו" מאפשר לדובר יצירת ריחוק והסרת אחריות. כאילו שלא בו מדובר אלא "אנחנו". הבאתי כאן דוגמה שהיא מאלפת בעיני לעצמה של שפה כנותנת ביטוי לגישה. העתקתי דיון שהעלתה גברת בפורום זוגיות. הבאתי את נוסחו המקורי, ואותו הדבר בדיוק רק בגוף ראשון יחיד כדי שנראה עד כמה זה משנה את התמונה. כך זה נראה.

הנה המקור: "למרבה הצער, רבים מאיתנו דוחים אנשים שהופעתם החיצונית אינה נראית לנו. לרוב אנחנו לא נותנים הזדמנות להכיר ולבדוק האם הם בעלי אופי נפלא וראויים לאהבה.  היופי אולי שטחי, אך יש לו תפקיד מרכזי בשלב ההיכרות הראשונית. האם המסננת הראשונה שלנו היא המשיכה הויזואלית? האם למראה החיצוני יש השפעה מרכזית על מערכות היחסים שלנו?" סוף ציטוט.

הנה אותו קטע בדיוק רק בגוף ראשון יחיד: "למרבה הצער, אני דוחה אנשים שהופעתם החיצונית אינה נראית לי. לרוב אני לא נותנת הזדמנות להכיר ולבדוק האם הם בעלי אופי נפלא וראויים לאהבה. היופי אולי שטחי, אך יש לו (אצלי) תפקיד מרכזי בשלב ההיכרות הראשונית. האם המסננת הראשונה שלי היא המשיכה הויזואלית? האם למראה החיצוני יש השפעה מרכזית על מערכות היחסים שלי?" סוף ציטוט. מדהים לא?

ברור שלגברת שחיברה את המשפטים הללו קשה לקרוא את הדברים כך. זו בדיוק הסיבה מדוע היא מעדיפה באופן אוטומטי לנסח בלשון רבים. כדי לחסוך את האימות והעימות עם תמונה שלא נעים לראות. זה מן כביש עוקף כזה. האם יתכן שכותבת שורות אלו הולכת לישון בלילה לבד? האם יתכן שזה קשור לגישה שלה ולעולם האמונות שבא לידי בשורות אלו? אני מרשה לעצמי להמר שבהחלט. אגב, גם בפורום הזה מרבית המאמנים מדברים "אנחנו". מזון למחשבה. 

איך משנים? לומדים לצאת מתוך האוטומט לטובת "מה אני בוחר?" לומדים את המשמעות של לקיים חיים של בחירה, בכל תחום. בכל הנוגע לזה, אני בראש ובראשונה תלמיד. אני לומד מתוך תשוקה והכרת תודה. איזה עולם מופלא! איזה אנשים מדהימים! תודה! 

הדברים ניכרים בהבדל בין חתימך "אני יכול" לבין "כן, אנחנו יכולים" של ברק אובמה. זה ההבדל (בהתאמה) בין מקוריות, דוגמא אישית ואחריות למלים ובין קופירייטינג. אפילו קופירייטינג מנצח.

מסכים עם כל מילה שכתבת רובי.

גם כאן רואים בכל יום דיונים של מאמנים שגישתם היא "אנחנו" - פשוט בלתי נסבל.

 

C

תודה רובי, כל מילה בסלע

 

כמאמן וכאדם אני בהחלט מודע כמה שפה חשובה. לדבר בשפה נכונה (ולא הדקדוק כמובן) כמוה כלחיות חיים נכונים.

איך שאני מדבר בהחלט משקף את איך שאני חי.

 

ניסים אללוף

היי רובי,

 

באופן כללי, אני מסכימה איתך שדיבור בלשון "אנחנו" יכול להוות מעין כביש עוקף כדי לא להתעמת עם מערכת האמונות של האדם עצמו.

יש פה בהחלט הסרת אחריות במידה מסויימת, אך לעיתים היא נעשית ממניעים לגיטימיים וחברתיים.

 

לי,  לדוגמא, יוצא להשתמש פעמים רבות בלשון אנחנו לפחות בשל 2 סיבות נוספות:

1. להעביר ידע סטטיסטי או מוכלל (אגב, דווקא הדוגמא שהבאת היא אכן נכונה על פי מחקרים סטטיסטים. אנחנו כאנושות שמים דגש על הופעה חיצונית. אני באופן אישי עשיתי פעם עבודה אקדמית על השפעת המראה החיצוני על קבלה לעבודה ואחרי שסקרתי עשרות או מאות מחקרים בתחום אני יכולה לומר לך בפה מלא שבמקרה הספציפי אותה גברת צודקת בחלק מן ההכללות שביצעה).

 

2. לעיתים הדבר נעשה לא על מנת למנוע ממני להתעמת עם מערכת האמונות שלי אלא כדי ליצור אוירה של הזדהות ובעצם לעודד את האדם מולי להיפתח, באמצעות כך שיבין שהוא לא לבד בהצגת אותה התנהגות ושהיא משותפת לאנשים רבים וזאת על מנת "לרכך" ולעדן ולעודד קבלה של הדברים. האם זה אומר בהכרח שגם אני שותפה להכללה? פעמים רבות התשובה היא בהחלט לא.

 

וזה מצחיק כי רק אתמול ישבתי במסעדה והמלצר הגיע ושאל : טעים לנו? ואני שאלתי את עצמי מתי בדיוק הוא אכל לי ביס מהשניצל שהוא שואל שאלה כזו.. 

טוב. נראה לי שדי הבנו את הכוונה, לא?

 

 

 

 

ברמת העיקרון מאד אהבתי ואני מסכימה עם הדברים, ויחד עם זאת.....

 

1. "האם יתכן שכותבת שורות אלו הולכת לישון בלילה לבד" - מיותר, לא רלוונטי ובעיקר שיפוטיות קנטרנית שאין לה כל מקום בכלל ובאימון והנחיית מאמנים בפרט.

2. למשפט "לומדים את המשמעות של לקיים חיים של בחירה בכל תחום" בפיסקת הסיום - הייתי מציאה להוסיף ל"חירה" גם "לקיחת אחריות" - שהרי בזה עסקינן.

 

זהר