אבודים במדבר

כמה ימים לפני יום כיפור באה אלי נעמה וביקשה שהפעם החג יהיה שונה. שונה? אני לא אוהב את הצליל של המילה הזו. אל תגידי לי שהדוסים שמסתובבים פה בצפון תל אביב הרבה יותר מדי שטפו לך את המוח ואת רוצה לצום? את יודעת שזה היום היחיד בשנה בו אני מבשל (בכל זאת, סו לינג הפיליפינית הסיעודית שלנו צריכה חופש מדי פעם, ולהסתיר אותה ממשטרת ההגירה הופך להיות קשה יותר ויותר). לא חייבים לצום, היא הסבירה לי, אבל אני רוצה לתת אופי מיוחד לחג, שנרגיש אותו. אולי נשב ונלמד יחד את ספר יונה, שמסמל את אפשרות התשובה והתיקון, ונהוג לקרוא אותו בבית הכנסת ביום הכיפורים? נראה לך?! עצרתי אותה, אני לא מתכוון לקרוא סיפור הזוי על נביא נמלט שנאכל בידי לוויתן, צריך לעשן חומר מאוד מאוד טוב כדי למצוא בו היגיון, וכידוע לך אני חבר בועד הנאמנים של אל-סם, וסמים לא ייכנסו לבית הזה.

היא התחילה לבכות, ואמרה שלא אכפת לי ממנה בכלל ואני לא מייחס חשיבות להתפתחות הרוחנית שהיא עוברת. תאמינו לי, אני לא יודע כבר מה יותר מדאיג אותי, סיבובי הקניות הפרועים שהיא נהגה לעשות בכיכר המדינה או הרוחניות החדשה שלה. אני חושב שהיא פשוט משועממת, ואני יכול להבין את זה. הזוגיות שלנו הייתה בנויה על הסכמה פשוטה: אני אחראי על הצד הגברי והכספי, עובד קשה ומפרנס אותה ומוביל את המשפחה , והיא אחראית על הצד הנשי והרך, כל ענייני הבית והילדים. זה אולי נשמע לכם הרבה, אבל היות וסו לינג מטפלת בכל עבודות הבית, זה משאיר לנעמה הרבה זמן. אולי יותר מדי זמן, וכמו שכל מפקד יודע, כשלפקודים יש זמן לתהות על המשימות, מתחילות בעיות.

לא הייתה לי שום כוונה לטאטא את הקושי מתחת לשולחן, וניגשתי לפתור אותו מייד. נעמה, את אהבת חיי את יודעת את זה, אמרתי לה ונשקתי לה. אין דבר שלא אעשה למענך (חשבתי לעצמי, טוב נו, נקדיש איזו שעה לקרוא את הסיפור, אולי גם נמצא בו איזה רעיון עסקי מבריק כמו שנוחי עושה אצל הרנטגן). באמת? היא התלהבה, אני מייד מזמינה לנו מקום באשראם במדבר. אשראם במדבר? איך זה קרה? אישה ערמומית, לא סתם האישה היא מי שפיתתה את הגבר לאכול מעץ הדעת, משם הכל התחיל.

וכך מצאתי את עצמי לובש לבן ונוסע בג'יפ ההיברדי שלי בערב יום כיפור בכבישים נידחים בנגב. איזה חור, יחסית אליו אפילו אופקים זה מנהטן. נפלתי חזק, אבל לפחות נעמה נראתה מרוצה. את פנינו קיבל איזה פריק עם ראש מגולח שבירך אותנו על הגעתנו ל"בית הספר". מייד לאחר שהתמקמנו (לפחות ההיפים האלה סידרו לעצמם מזגן, ניחמתי את עצמי) החל רצף של סדנאות.

ביקשו מאתנו להפעיל את העין השלישית, להתחבר לסליל הפנימי ולנשום בצורה טרנס-אנרגטית. הפריק שפגשנו, שניהל את הסדנה, דיבר על חשיבותו של יום כיפור כיום ללא טכנולוגיה, על החזרה לטבע, השקט. כשקטעתי אותו וניסיתי להסביר לו שכולנו חיים כאן בזכות הטכנולוגיה, ואלמלא הרכבים והנשק של צה"ל, הבדואים פה בסביבה היו שוחטים אותו מזמן, נתקלתי במבטים מצמיתים. אנחנו מבקשים להשאיר את השיח האלים הזה מחוץ לאשראם, הוא אמר לי, ונעמה ביקשה שאנסה קצת להשתנות. נו טוב, מה לא עושים עבור האהבה.

אחרי טקס קבלת החג, במהלכו חתכתי לחדר כדי להתעדכן באימיילים (למזלי הסלולר שלי קולט אפילו כאן) התחיל האירוע אותו הם הגדירו כשיא הסדנה - "מדיטצית אהבה". המנחה, שבאופן מפתיע הייתה אטרקטיבית למדי ולא שעירה בכלל, הסבירה לנו שאושו לימד את העולם שיש לפתוח הלב והנשימה לקבלת צ'י נוסף, וכך לחדש את הגוף ואת מערכות היחסים שלנו. היא ביקשה מכל הזוגות לשבת ביחד, לנקות את הראש ממחשבות, לעצום עיניים ולחשוב עלי מעשה האהבה עם בן או בת הזוג. בשביל מוח פורה כמו שלי קשה מאוד להפסיק לחשוב, אבל הצלחתי לחזור על איזה מנטרה, ואז זה קרה, בעיני רוחי ראיתי את רביד עורכת אימוני גמישות ומתקרבת אלי בחיוך מפתה תוך שהיא מתפשטת לאיטה. פתחתי את העיניים בבהלה, לא שהמחשבה לא הייתה נעימה, אבל אפילו לי לא מתאים לחשוב על כך בזמן שאני אוחז ידיים עם אשתי. אני חייב לצאת החוצה אמרתי לנעמה, ורימשי, המנחה אמרה שזה קורה הרבה, כשאנשים ברמה רוחנית גבוה נפתחים פתאום למדיטציה, הם מגיעים להארה ולפעמים זה קצת קשה לעיכול. כן, כמובן אמרתי.