מוטיב ,רעיון , נושא , צורה החוזרת  ביצירות שונות של אמן

ידועים לנו אמנים רבים שישנו מוטיב שחוזר על עצמו ביצירתם

האים זה משהוא שקיים בכל יצירה של אמן ?

האים ליוצרים פה בפורום ישנו מוטיב שחוזר על עצמו ?

אני מעלה פה דוגמאות ליוצרים מפורסמים שישנה בחירה של צורה שמזוהה עם יצירתם ונובעת ממקום פנימי ועמוק

משה קופפרמן - העיסוק בקווים  ( מישהוא מכיר את ההסבר לזה כי נדמה לי שטענו בזמנו שזה קשור לחוויה של השואה ביצירתו

ולגדרות של מחנות הריכוז אבל הוא הכחיש שזה קשור לעניין , יתכן ואני לא מכיר את הסיבות לעיסוק האובססיבי בקווים והמשמעות של הצבעוניות הסגולה

גורגיה אוקיף - הפרח הפתוח שהוא סימבול לאיבר מין נשי , נשיות ..

רוברט מייפלתורפ  -  בת קלה חבשית , כאשר וההשוואה לאיבר מין גברי

אני מצאתי שביצירה האישית שלי אני  כל פעם שעברתי מסגנון ציור אחד לאחר הקדשתי ציור אחד לסדרה של המשתינים

ניתן לראות את זה בסירטון המשעשע שעשיתי על נושא "המשתינים "

http://www.youtube.com/watch?v=PKd5kakafuA 

האים אמנים פה בפורום מרגישים שישנו מוטיב ביצירה שלהם שחוזר על עצמו או של אמנים מפורסמים אחרים ?

מירית גם אצלך יש עיסוק בצורות וקווים שאופיינים לך

כיצד את מאפיינת את המוטיבים שחוזרים ביצירתך

והאים ישנה משמעות לקצב , לדחיסות של הקומפוזיציה וכו ?

צטט: רפי פרץ 2009-10-04 21:08:55

מירית גם אצלך יש עיסוק בצורות וקווים שאופיינים לך

כיצד את מאפיינת את המוטיבים שחוזרים ביצירתך

והאים ישנה משמעות לקצב , לדחיסות של הקומפוזיציה וכו ?

 

 

רפי ביצירה שלך בולט מאוד הקונטרסט((הקונטור השחור) , והצבעוניות העזה , והסגנון ציורי נאיבי. כמובן שלא בכל העבודות , אבל ברובם.

אני אוהבת את הסדרה ישנה שלך של הרשומים שהיו המעבר מהחיים הקודמים , ואחרי.

ברכות, אתה ממשיך "להפציץ" בפוסטים מעניינים...

 יש את עבודת המחקר של דר' דומיניק לוי-איזנברג  . (1995). "הנרי מאטיס: חזרה ומעשה היצירה". חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. אוניברסיטת תל-אביב.

היא חקרה מוטיבים חוזרים אצל מאטיס. זוהי תופעה "ידועה" אצל אמנים ו"סתם" אנשים, יש דפוסים תודעתיים ויזואליים שחוזרים על עצמם בניואנסים שונים...

קשה לנו להשתחרר מהרגלים כפיתיים :-(

צטט: רפי פרץ 2009-10-04 22:23:56

מוטיב ,רעיון , נושא , צורה החוזרת ביצירות שונות של אמן

מוטיב ,רעיון , נושא , צורה החוזרת  ביצירות שונות של אמן

 

ידועים לנו אמנים רבים שישנו מוטיב שחוזר על עצמו ביצירתם

האים זה משהוא שקיים בכל יצירה של אמן ?

האים ליוצרים פה בפורום ישנו מוטיב שחוזר על עצמו ?

 

אני מעלה פה דוגמאות ליוצרים מפורסמים שישנה בחירה של צורה שמזוהה עם יצירתם ונובעת ממקום פנימי ועמוק

 

משה קופפרמן - העיסוק בקווים  ( מישהוא מכיר את ההסבר לזה כי נדמה לי שטענו בזמנו שזה קשור לחוויה של השואה ביצירתו

ולגדרות של מחנות הריכוז אבל הוא הכחיש שזה קשור לעניין , יתכן ואני לא מכיר את הסיבות לעיסוק האובססיבי בקווים והמשמעות של הצבעוניות הסגולה

 

גורגיה אוקיף - הפרח הפתוח שהוא סימבול לאיבר מין נשי , נשיות ..

 

רוברט מייפלתורפ  -  בת קלה חבשית , כאשר וההשוואה לאיבר מין גברי

 

אני מצאתי שביצירה האישית שלי אני  כל פעם שעברתי מסגנון ציור אחד לאחר הקדשתי ציור אחד לסדרה של המשתינים

ניתן לראות את זה בסירטון המשעשע שעשיתי על נושא "המשתינים "

http://www.youtube.com/watch?v=PKd5kakafuA 

 

האים אמנים פה בפורום מרגישים שישנו מוטיב ביצירה שלהם שחוזר על עצמו או של אמנים מפורסמים אחרים ?

 

 

רפי,

אם הבנתי נכון, אתה מתכוון לטביעת האצבע של האמן. או, אולי כוונתך לנושאים החוזרים בעבודותיו, גם אם הסגנון שלו משתנה?

גם השקפת עולמו האופטימית או הפסימית ניכרת כחוט השני ביצירות השונות של האמן.

כמו כן, בחירת סקאלת הצבעים, אשר הינה גם פועל יוצא מסוג הצבעים שהאמן מנכס לו ברבות השנים, חוזרת אצל אמנים רבים.

באשר לי, אני מערבת צבעים וכמעט לא יוצרת כתמי צבע נקיים. הקונטרסטיות בין אור וצל מודגשת וחיונית אצלי בכל ציוריי.

במחשבה שניה, ניראה לי שהביקורת העצמית שאנו נידרשים לעשות כאן הינה תחליף לעבודתם של מבקרי האמנות למיניהם. ושאלתי היא באם אנו עושים זאת באובייקטיביות מספיקה?

חג שמח

רות 

רפי, העלת נושא מרתק וזה לא משנה אם היצירה היא ויזואלית או מילולית.  לא תמיד אנחנו מודעים למקור החזרות שלנו "למקום הפשע" כלומר לאותו קו, נושא, מטאפורות או צבעים.  לא זכור לי מי היה הסופר שאמר שלאורך כל חיינו אנחנו כותבים את אותו ספר, את ספר חיינו, אולי מנסים מדי פעם לשפר אותו, אבל תמיד אותו ספר. כנראה שזה נכון גם לגבי ציור, קולנוע או מוסיקה.  אני יודעת שכאשר אני קוראת ספר חדש של סופר אהוב עלי, אם אין לי את שדות הנפש המוכרים והאהובים עלי, ביצירה החדשה, אני חשה אכזבה, כאילו באתי למקום זר. נכון שכל יצירה היא יצירה חדשה, אבל "כתב היד" שלנו לא משתנה. תמיד יהיה משהו שנמשך לאורך כל שנות היצירה שלנו. לא נראה לי שחייבים להבין או להיות מודעים ל"שדה נפשי" זה.
אצלי העניין קצת מורכב ואני גם יודעת מהיכן נובעים הדברים. בתחילת הכתיבה שלי נמנעתי לגעת בכל מה שמזכיר, קשור או משיק לשואה או גלותיות. כל הגיבורים שלי היו צברים יפֵי בלורית. עם השנים המחסום הוסר והכתיבה שלי, בכל תחום, אם זה לקולנוע, טלוויזיה, לתיאטרון, קומדיה, דראמה, או פרוזה, הנושא תמיד יצוץ מאיזה חריר של וילון או כבבואה חיוורת, לעיתים זה ממש הנושא המרכזי כמו בסיפור האחרון אותו פרסמתי עכשיו בבלוג שלי "בעקבות הצוענים". בשירה לעומת זה, שזו מבחינתי כתיבה הרבה יותר מעוגנת בביוגרפיה שלי, הנושא כמעט ולא קיים.  לעומת זה בציור שלי מהעבר, הנושא היה קיים.

קבצים  מצורפים:

1. "גשר הניצולים" רישום שלי משנת 1972. (נושא שחזר על עצמו בציור גואש, במחזה, במונודרמה ובתסריט. 
2. ציור גואש משנות הששים.

צטט: הלנה היפה 2009-10-05 18:51:07

רפי, העלת נושא מרתק וזה לא משנה אם היצירה היא ויזואלית או מילולית.  לא תמיד אנחנו מודעים למקור החזרות שלנו "למקום הפשע" כלומר לאותו קו, נושא, מטאפורות או צבעים.  לא זכור לי מי היה הסופר שאמר שלאורך כל חיינו אנחנו כותבים את אותו ספר, את ספר חיינו, אולי מנסים מדי פעם לשפר אותו, אבל תמיד אותו ספר. כנראה שזה נכון גם לגבי ציור, קולנוע או מוסיקה.  אני יודעת שכאשר אני קוראת ספר חדש של סופר אהוב עלי, אם אין לי את שדות הנפש המוכרים והאהובים עלי, ביצירה החדשה, אני חשה אכזבה, כאילו באתי למקום זר. נכון שכל יצירה היא יצירה חדשה, אבל "כתב היד" שלנו לא משתנה. תמיד יהיה משהו שנמשך לאורך כל שנות היצירה שלנו. לא נראה לי שחייבים להבין או להיות מודעים ל"שדה נפשי" זה.
אצלי העניין קצת מורכב ואני גם יודעת מהיכן נובעים הדברים. בתחילת הכתיבה שלי נמנעתי לגעת בכל מה שמזכיר, קשור או משיק לשואה או גלותיות. כל הגיבורים שלי היו צברים יפֵי בלורית. עם השנים המחסום הוסר והכתיבה שלי, בכל תחום, אם זה לקולנוע, טלוויזיה, לתיאטרון, קומדיה, דראמה, או פרוזה, הנושא תמיד יצוץ מאיזה חריר של וילון או כבבואה חיוורת, לעיתים זה ממש הנושא המרכזי כמו בסיפור האחרון אותו פרסמתי עכשיו בבלוג שלי "בעקבות הצוענים". בשירה לעומת זה, שזו מבחינתי כתיבה הרבה יותר מעוגנת בביוגרפיה שלי, הנושא כמעט ולא קיים.  לעומת זה בציור שלי מהעבר, הנושא היה קיים.

קבצים  מצורפים:

1. "גשר הניצולים" רישום שלי משנת 1972. (נושא שחזר על עצמו בציור גואש, במחזה, במונודרמה ובתסריט. 
2. ציור גואש משנות הששים.

לאה, הכתיבה שלך מעשירה את הפורום!

ובהקשר קריאה ראשונה, שניה ושלישית של אותו טקסט, או סופר...

רולאנד  בארת טען שמי  שאינם "קוראים חדשים" דנים עצמם לקרא את אותו הסיפור בכל מקום. "קוראים חדשים" הם אלה המפרשים בצורה שונה את הטקסט.

אומברטו אקו טוען שאמצעים טכנולוגיים חדשים, כמו המחשב, עוזרים למצוא פרשנות חדשה ביחס לתפקודם של קווים שונים ותמונות שונות, וגם טקסטים. לכידות של טקסט או תמונה אינה פנימית ואינה חיצונית לשום דבר, "היא פשוט פונקציה של מה שנאמר עד כה על סימנים אלה". במילים אחרות טקסט או תמונה הם חלק מהיפרטקסט גדל, המצוי בשינוי מתמיד. תודעתנו הנעזרת בכלי עזר שונים מנסה להפוך תמונה או טקסט  ממצב "רעש" חסר מובן, לסימן מוגדר בהקשר  "למטרה מסוימת כלשהי, לכוונה מסוימת כלשהי שיש לנו במקרה, באותו הרגע". 

צטט: avimedia 2009-10-05 20:37:24

צטט: הלנה היפה 2009-10-05 18:51:07

רפי, העלת נושא מרתק וזה לא משנה אם היצירה היא ויזואלית או מילולית.  לא תמיד אנחנו מודעים למקור החזרות שלנו "למקום הפשע" כלומר לאותו קו, נושא, מטאפורות או צבעים.  לא זכור לי מי היה הסופר שאמר שלאורך כל חיינו אנחנו כותבים את אותו ספר, את ספר חיינו, אולי מנסים מדי פעם לשפר אותו, אבל תמיד אותו ספר. כנראה שזה נכון גם לגבי ציור, קולנוע או מוסיקה.  אני יודעת שכאשר אני קוראת ספר חדש של סופר אהוב עלי, אם אין לי את שדות הנפש המוכרים והאהובים עלי, ביצירה החדשה, אני חשה אכזבה, כאילו באתי למקום זר. נכון שכל יצירה היא יצירה חדשה, אבל "כתב היד" שלנו לא משתנה. תמיד יהיה משהו שנמשך לאורך כל שנות היצירה שלנו. לא נראה לי שחייבים להבין או להיות מודעים ל"שדה נפשי" זה.
אצלי העניין קצת מורכב ואני גם יודעת מהיכן נובעים הדברים. בתחילת הכתיבה שלי נמנעתי לגעת בכל מה שמזכיר, קשור או משיק לשואה או גלותיות. כל הגיבורים שלי היו צברים יפֵי בלורית. עם השנים המחסום הוסר והכתיבה שלי, בכל תחום, אם זה לקולנוע, טלוויזיה, לתיאטרון, קומדיה, דראמה, או פרוזה, הנושא תמיד יצוץ מאיזה חריר של וילון או כבבואה חיוורת, לעיתים זה ממש הנושא המרכזי כמו בסיפור האחרון אותו פרסמתי עכשיו בבלוג שלי "בעקבות הצוענים". בשירה לעומת זה, שזו מבחינתי כתיבה הרבה יותר מעוגנת בביוגרפיה שלי, הנושא כמעט ולא קיים.  לעומת זה בציור שלי מהעבר, הנושא היה קיים.

קבצים  מצורפים:

1. "גשר הניצולים" רישום שלי משנת 1972. (נושא שחזר על עצמו בציור גואש, במחזה, במונודרמה ובתסריט. 
2. ציור גואש משנות הששים.

 

לאה, הכתיבה שלך מעשירה את הפורום!

ובהקשר קריאה ראשונה, שניה ושלישית של אותו טקסט, או סופר...

רולאנד  בארת טען שמי  שאינם "קוראים חדשים" דנים עצמם לקרא את אותו הסיפור בכל מקום. "קוראים חדשים" הם אלה המפרשים בצורה שונה את הטקסט.

אומברטו אקו טוען שאמצעים טכנולוגיים חדשים, כמו המחשב, עוזרים למצוא פרשנות חדשה ביחס לתפקודם של קווים שונים ותמונות שונות, וגם טקסטים. לכידות של טקסט או תמונה אינה פנימית ואינה חיצונית לשום דבר, "היא פשוט פונקציה של מה שנאמר עד כה על סימנים אלה". במילים אחרות טקסט או תמונה הם חלק מהיפרטקסט גדל, המצוי בשינוי מתמיד. תודעתנו הנעזרת בכלי עזר שונים מנסה להפוך תמונה או טקסט  ממצב "רעש" חסר מובן, לסימן מוגדר בהקשר  "למטרה מסוימת כלשהי, לכוונה מסוימת כלשהי שיש לנו במקרה, באותו הרגע". 

הרישום הגואש של והמחזה הם ממים  .שאת נושאת 

 

אבי, נפלה ביניו אי הבנה. אני אכן נוהגת לקרוא את הספרים שאני אוהבת מספר רב של פעמים, אבל במקרה כאן לא לכך התכוונתי  אלא שאנחנו כותבים בכל פעם ספר חדש אבל בעצם זו אותו ספר חיינו. כלומר, גם אם העלילה שונה, שמות הגיבורים שונים והלוקיישן של ההתרחשות שונה, אבל לב הספר, המהות האמיתית שלו זהה לקודמים. 

"...הרישום הגואש של והמחזה הם ממים  .שאת נושאת..." למה התכוונת כאן אבי, יש לי הרגשה שיש כאן איזו טעות הקלדה. 

צטט: הלנה היפה 2009-10-05 21:24:29

צטט: avimedia 2009-10-05 20:37:24

צטט: הלנה היפה 2009-10-05 18:51:07

רפי, העלת נושא מרתק וזה לא משנה אם היצירה היא ויזואלית או מילולית.  לא תמיד אנחנו מודעים למקור החזרות שלנו "למקום הפשע" כלומר לאותו קו, נושא, מטאפורות או צבעים.  לא זכור לי מי היה הסופר שאמר שלאורך כל חיינו אנחנו כותבים את אותו ספר, את ספר חיינו, אולי מנסים מדי פעם לשפר אותו, אבל תמיד אותו ספר. כנראה שזה נכון גם לגבי ציור, קולנוע או מוסיקה.  אני יודעת שכאשר אני קוראת ספר חדש של סופר אהוב עלי, אם אין לי את שדות הנפש המוכרים והאהובים עלי, ביצירה החדשה, אני חשה אכזבה, כאילו באתי למקום זר. נכון שכל יצירה היא יצירה חדשה, אבל "כתב היד" שלנו לא משתנה. תמיד יהיה משהו שנמשך לאורך כל שנות היצירה שלנו. לא נראה לי שחייבים להבין או להיות מודעים ל"שדה נפשי" זה.
אצלי העניין קצת מורכב ואני גם יודעת מהיכן נובעים הדברים. בתחילת הכתיבה שלי נמנעתי לגעת בכל מה שמזכיר, קשור או משיק לשואה או גלותיות. כל הגיבורים שלי היו צברים יפֵי בלורית. עם השנים המחסום הוסר והכתיבה שלי, בכל תחום, אם זה לקולנוע, טלוויזיה, לתיאטרון, קומדיה, דראמה, או פרוזה, הנושא תמיד יצוץ מאיזה חריר של וילון או כבבואה חיוורת, לעיתים זה ממש הנושא המרכזי כמו בסיפור האחרון אותו פרסמתי עכשיו בבלוג שלי "בעקבות הצוענים". בשירה לעומת זה, שזו מבחינתי כתיבה הרבה יותר מעוגנת בביוגרפיה שלי, הנושא כמעט ולא קיים.  לעומת זה בציור שלי מהעבר, הנושא היה קיים.

קבצים  מצורפים:

1. "גשר הניצולים" רישום שלי משנת 1972. (נושא שחזר על עצמו בציור גואש, במחזה, במונודרמה ובתסריט. 
2. ציור גואש משנות הששים.

 

לאה, הכתיבה שלך מעשירה את הפורום!

ובהקשר קריאה ראשונה, שניה ושלישית של אותו טקסט, או סופר...

רולאנד  בארת טען שמי  שאינם "קוראים חדשים" דנים עצמם לקרא את אותו הסיפור בכל מקום. "קוראים חדשים" הם אלה המפרשים בצורה שונה את הטקסט.

אומברטו אקו טוען שאמצעים טכנולוגיים חדשים, כמו המחשב, עוזרים למצוא פרשנות חדשה ביחס לתפקודם של קווים שונים ותמונות שונות, וגם טקסטים. לכידות של טקסט או תמונה אינה פנימית ואינה חיצונית לשום דבר, "היא פשוט פונקציה של מה שנאמר עד כה על סימנים אלה". במילים אחרות טקסט או תמונה הם חלק מהיפרטקסט גדל, המצוי בשינוי מתמיד. תודעתנו הנעזרת בכלי עזר שונים מנסה להפוך תמונה או טקסט  ממצב "רעש" חסר מובן, לסימן מוגדר בהקשר  "למטרה מסוימת כלשהי, לכוונה מסוימת כלשהי שיש לנו במקרה, באותו הרגע". 

הרישום הגואש של והמחזה הם ממים  .שאת נושאת 

 

 

אבי, נפלה ביניו אי הבנה. אני אכן נוהגת לקרוא את הספרים שאני אוהבת מספר רב של פעמים, אבל במקרה כאן לא לכך התכוונתי  אלא שאנחנו כותבים בכל פעם ספר חדש אבל בעצם זו אותו ספר חיינו. כלומר, גם אם העלילה שונה, שמות הגיבורים שונים והלוקיישן של ההתרחשות שונה, אבל לב הספר, המהות האמיתית שלו זהה לקודמים. 

 

"...הרישום הגואש של והמחזה הם ממים  .שאת נושאת..." למה התכוונת כאן אבי, יש לי הרגשה שיש כאן איזו טעות הקלדה. 

צטט: avimedia 2009-10-05 21:51:24

צטט: הלנה היפה 2009-10-05 21:24:29

צטט: avimedia 2009-10-05 20:37:24

צטט: הלנה היפה 2009-10-05 18:51:07

רפי, העלת נושא מרתק וזה לא משנה אם היצירה היא ויזואלית או מילולית.  לא תמיד אנחנו מודעים למקור החזרות שלנו "למקום הפשע" כלומר לאותו קו, נושא, מטאפורות או צבעים.  לא זכור לי מי היה הסופר שאמר שלאורך כל חיינו אנחנו כותבים את אותו ספר, את ספר חיינו, אולי מנסים מדי פעם לשפר אותו, אבל תמיד אותו ספר. כנראה שזה נכון גם לגבי ציור, קולנוע או מוסיקה.  אני יודעת שכאשר אני קוראת ספר חדש של סופר אהוב עלי, אם אין לי את שדות הנפש המוכרים והאהובים עלי, ביצירה החדשה, אני חשה אכזבה, כאילו באתי למקום זר. נכון שכל יצירה היא יצירה חדשה, אבל "כתב היד" שלנו לא משתנה. תמיד יהיה משהו שנמשך לאורך כל שנות היצירה שלנו. לא נראה לי שחייבים להבין או להיות מודעים ל"שדה נפשי" זה.
אצלי העניין קצת מורכב ואני גם יודעת מהיכן נובעים הדברים. בתחילת הכתיבה שלי נמנעתי לגעת בכל מה שמזכיר, קשור או משיק לשואה או גלותיות. כל הגיבורים שלי היו צברים יפֵי בלורית. עם השנים המחסום הוסר והכתיבה שלי, בכל תחום, אם זה לקולנוע, טלוויזיה, לתיאטרון, קומדיה, דראמה, או פרוזה, הנושא תמיד יצוץ מאיזה חריר של וילון או כבבואה חיוורת, לעיתים זה ממש הנושא המרכזי כמו בסיפור האחרון אותו פרסמתי עכשיו בבלוג שלי "בעקבות הצוענים". בשירה לעומת זה, שזו מבחינתי כתיבה הרבה יותר מעוגנת בביוגרפיה שלי, הנושא כמעט ולא קיים.  לעומת זה בציור שלי מהעבר, הנושא היה קיים.

קבצים  מצורפים:

1. "גשר הניצולים" רישום שלי משנת 1972. (נושא שחזר על עצמו בציור גואש, במחזה, במונודרמה ובתסריט. 
2. ציור גואש משנות הששים.

 

לאה, הכתיבה שלך מעשירה את הפורום!

ובהקשר קריאה ראשונה, שניה ושלישית של אותו טקסט, או סופר...

רולאנד  בארת טען שמי  שאינם "קוראים חדשים" דנים עצמם לקרא את אותו הסיפור בכל מקום. "קוראים חדשים" הם אלה המפרשים בצורה שונה את הטקסט.

אומברטו אקו טוען שאמצעים טכנולוגיים חדשים, כמו המחשב, עוזרים למצוא פרשנות חדשה ביחס לתפקודם של קווים שונים ותמונות שונות, וגם טקסטים. לכידות של טקסט או תמונה אינה פנימית ואינה חיצונית לשום דבר, "היא פשוט פונקציה של מה שנאמר עד כה על סימנים אלה". במילים אחרות טקסט או תמונה הם חלק מהיפרטקסט גדל, המצוי בשינוי מתמיד. תודעתנו הנעזרת בכלי עזר שונים מנסה להפוך תמונה או טקסט  ממצב "רעש" חסר מובן, לסימן מוגדר בהקשר  "למטרה מסוימת כלשהי, לכוונה מסוימת כלשהי שיש לנו במקרה, באותו הרגע". 

הרישום הגואש של והמחזה הם ממים  .שאת נושאת 

 

 

אבי, נפלה ביניו אי הבנה. אני אכן נוהגת לקרוא את הספרים שאני אוהבת מספר רב של פעמים, אבל במקרה כאן לא לכך התכוונתי  אלא שאנחנו כותבים בכל פעם ספר חדש אבל בעצם זו אותו ספר חיינו. כלומר, גם אם העלילה שונה, שמות הגיבורים שונים והלוקיישן של ההתרחשות שונה, אבל לב הספר, המהות האמיתית שלו זהה לקודמים. 

 

"...הרישום הגואש של והמחזה הם ממים  .שאת נושאת..." למה התכוונת כאן אבי, יש לי הרגשה שיש כאן איזו טעות הקלדה. 

לאה מצטער אל אי ההבנה של כוונתך...   ה"ממים", הם MEME של ריצ'רד דוקינס, (הגן האנוכי)... אלה הם  סמלי תרבות המשכפלים את עצמם במרחב-זמן:  "בצורת רעיונות, ביטויים שגורים, נעימות, אופנות ביגוד, שיטות בקדרות או בבניין קשתות. ה"ממים" הנישאים על-גבי ערוצי המדיה, מתרבים ומתפשטים במרחב האלקטרוני. כל אימת שמתהווים תנאים שבהם יכול סוג חדש של משכפל ליצור עותקים של עצמו, בהכרח עתיד אותו משכפל להתבסס ולפתוח באבולוציה מסוג חדש לעצמו. לאחר שהחלה האבולוציה הזאת, אין שום צורך כלל שהיא תהיה משועבדת לקודמתה. האבולוציה הישנה   הראשונים. לאחר שהופיעו ממים המעתיקים את עצמם, נפתח תהליך האבולוציה שלהם, המהיר יותר".

 

תודה על ההבהרה אבי, הבורות שלי היא כזאת שתמיד שמחה לקבל אינפורמציה נוספת, וממך היא נובעת בשפע מדהים! תודה. בסוף בזכותך עוד אשיכל מעט.