צטט: דבי לוזיה 2009-10-07 07:56:53
הי ארז
קצת בעייתי להתיחס לדבריך מבלי לקרוא את המאמר עליו אתה מתבסס אך אנסה בכל זאת כי הבלבול של הטקסט שלך אולי מבטא בלבול של מושגים.
קודם כל, לגבי הממסד - אין חיה עם ארבע (או שתי) רגליים שאפשר לשים עליו שלט "הממסד". הממסד מורכב מהמון פריטים שיש בהם היררכיה פנימית. כמו בצבא - לכל אחד יש מישהו מעליו ורמטכל יש רק אחד - וגם הוא לא מוחלט בעולמנו - עבור אחד הוא המומה ועבור אחר הוא הטייט או ההרמיטאז' - כל אחד בהתאם לתפישת עולמו.
אנחנו, בתוך הפאזל ההיררכי בועה קטנה וולא במיוחד משמעותית ובתוך הביצה הקטנה שלנו גם כן יש היררכיות שונות.
גם חתרנות היא מושג בעייתי, כמו ביקורת. סתם ביקורת כמו להגיד "הלאה הממסד" הוא חסר ערך מבחינת ה"ממסד" וכל מטרתו למשוך תשומת לב לאמן. כבר הזכרתי השבוע את ה"חתרנות" של אליעזר זוננשיין שהגניב עבודה למוזיאון תל-אביב וכמה שנים אחרי זה נכנס כמו גדול בדלת הראשית והציג תערוכת יחיד - זאת היתה מטרתו מלכתחילה.
אמנים המחובקים על ידי ה"ממסד" אינם נוטים לבקר אותו כך שברור שמי שמעביר ביקורת הוא בעל אג'נדה מגמתית.
במסגרת הצורך של האמן להתבדל ולהתבלט בתוך ים האמנים, יש אלה שממתגים את עצמם - כמו האמן הסודי, למשל. אם יורשה לי, רעי, לקחת אותך כדוגמא, הוא מבקש להתגלות, לא להסתתר. יש דרכים שונות למשוך תשומת לב וחתרנות היא אחת מהן.
מה ההשפעה של כל זה על הממסד? לדעתי אין לכך כל השפעה - אולי זה מבליט את האמן החתרן ותו לא.
זה חלק מהדברים שמדוברים עליהם,
חיבוק הממסד של האמן ה"מבקר" (מלשון ביקורת),
גורמת לשני דברים:
1. הצגת הממסד כליבראלי, פלורליסטי, פתוח ומקבל ביקורת,
2. קבלת האמן אל תוך הממסד.
שילוב שני הנקודות הנ"ל משרת בסופו של דבר את שני הצדדים, אבל מקהה את ה"עוקץ",
הממסד מקבל את הביקורת וכביכול מטמיע אותה לתוכו, אך בעצם קבלת הביקורת הוא כביכול עובר תהליך של "השמנה" ומעלה שכסה נוספת שמכילה את אותה ביקורת.
הביקורת של האמן, מתקבלת, והאמן מתקבל לתוך הממסד, כתוצאה מזה, הביקורת נחלשת, והאמן שכבר נמצא בעמדה שיש לו מה להפסיד (בעיטה החוצה..) מנמיך את טון הביקורת שלו.
אפשר לראות את אותה תופעה גם בפוליטיקה,
ארגון פוליטי שמקבל את חסות הממסד, לרב ינמיך את להבותיו, כי יש לו מה להפסיד (לרב תקציב וחסות ו/או בטחון).
ראי לדוגמא אחרת,
פעם יחסי סאדו-מאזו היו מוקצים,
היום, חלק מהפרסומות משתמשים באלמנטים מיחסים כאלה,
לרב מהדרים את דמות האישה השולטת,
סבירות גבוהה, שחלק מהקבלה של סוג היחסים הזה, הוא כניסה תרבותית אל תוך הממסד,
למשל התערוכה של עדי נחשון שאיצ'ו הצביע עליה,
כבר אינה נחשבת כחתרנית/חריגה או בוטה במיוחד..
כחלק מהעניין שלי בדיון הזה,
הוא האם יש טעם לבקר את הממסד?
הערה
ברור לי שאין חיה כזה שנקראת "הממסד" כמו כן אין חיה כזאת שניקראת ה"אמן"...
אך לצורך הדיון נעשה השטחה מסויימת של שני המושגים.
הוספת תגובה על "עד כמה נחוץ לממסד לקבל בעיטות מהאמן? האמן המבקר?"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה